אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

הראש והלב שלי לא שקטים.
בעצם, הם כן. אבל זה שקט מתוח כזה, שכל רגע עלול להתפרץ למשהו יותר גדול, ח"ו.
המשמרות של שלשום ואתמול קרעו אותי, ואני עייפה בטירוף. הייתה משמרת סבבה אתמול, לא צעקתי, כעסתי או אכזבתי מישהו ואני מקווה להמשיך ככה מעכשיו.

היום גיליתי שאחת האימהות בפגייה מכירה את חברה שלי. היא אמנם לא חברה קרובה, אבל החלטתי להתקשר אליה (מהטלפון של האמא, יש לציין) והיא הופתעה ומאוד שמחה לשמוע את קולי. בגלל הפלאפון המפגר שלי, התעדכנתי שהכיתה שלי רוצה לעשות ערב כיתה. פייר? אני לא חושבת שזה יתקיים, כשזאת בצבא, השנייה בשירות לאומי, השלישית במדרשה וכמה בנות סוגרות שבתות כי הן בתקן גרעין או בשירות לאומי שצריכים אותה בשבת.
 בקיצור - גם היא וגם אני חושבות שזה לא יצא לפועל. לקחתי את המספר שלה מאותה האמא ואני מתה כבר שניפגש כל אלה שכן אני מדברת איתן מדי פעם. :)
 

אין לי יותר מדי מה לכתוב. ואה, פעם ראשונה אני לא מנקה את הבית בימי שלישי - וזה מרגיש גם רע וגם מעולה.