אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

כשיוצא לי לתמלל את המחשבותצשלי למילים, זה ממש קשה. כי אני מרגישה שאני צריכה לסכם את רצף המחשבות שלי לשניים-שלושה משפטים במקסימום.
מדי פעם אני מצליחה לתמלל את זה לארבעה משפטים ויותר, אבל שוב, אני באמת לא יודעת למה זה כל-כך קשה לי.
עכשיו אני עם מוסיקה, שומעת שיר שמאוד אהבתי ו"חופרת" עליו, עד שאני אפסיק לשמוע אותו שוב.
אני מרגישה שוב את השמחה שלי בשירות ונהנית מזה מאוד, אם כי אני שמה לב יותר לדברים שקורים, וחטפתי נזיפה שלישית מהאחראית שלי בחצי-שנה (זה לא הרבה, אבל אני רוצה להפסיק בזה), אבל היום הרגשתי שממש ניצלתי את הזמן. בדרך-כלל בין שאחת וחצי לשתיים נגמרת כל העבודה השוטפת של היום, אלא אם כן יש קבלה של ילד חדש.  עשיתי עם עצמי חושבים והגעתי למסקנה ש"תמיד יש מה לעשות." וככה גיליתי שיש מיליון ואחת דברים שצריך/אפשר לעשות וזה אפילו עוזר לאחיות ומקל עליי ביום שאחריי.

החלטתי להכין לי רשימה של מה שאני צריכה לעשות בפנקס קטן, וככה לא לשכוח כלום, למרות הרשימה שתלויה על הדלפק ליד המחשב.
עכשיו נהיה לי שוב קשה לתמלל את המחשבות שלי, כי אני עסוקה בדברים אחרים, כמו לכתוב את הפוסט הזה.
קרה היום דבר נפלא, החלטתי שאני ממשיכה לשנה השנייה והודעתי על זה לאחראית של השירות הלאומי. כבת-שירות שכחתי שעכשיו יש את התקופה הכי לחוצה שיודעת כל שמינסטית בחייה - תקופת הסיירות. אז היא אמרה שהיא תתפהנה לזה אחרי ה-10/3, משמע שבוע הבא.
מקווה שאני באמת אשאר.  

אכלנו היום ארוחת ערב משפחתית, והיה ממש מצחיק. לרבות שבת, המשפחה שלי ואני לא מרבים לאכול יחד, זה היה יותר נפוץ כשהיינו קטנות, אבל עכשיו זה כמעט ולא מתרחש. אז החלטתי להתחיל את הפרויקט שראיתי בטלוויזיה ובעיתון, זה של "אסם", ארוחת הערב המשפחתית, ולקיים אותה אחת לשבוע. (ערב שבת ושבת בבוקר לא כל-כך נחשבים, כי ממילא אף אחד מאיתנו לא עובד.)
 היה מאוד כיף ואני מקווה שנמשיך עם זה.

והנה מגיע לו השלב שאני מבינה ששוב מחשבה לא תתומלל כרגע, אז אני פשוט אעבור לשמוע מוזיקה ולהמשיך לכתוב את הסיפור שלי או לראות GRIMM.

היו שלום.