אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

באווירת פורים, השירות שלי הרגיז אותי השבוע.( ליתר דיוק,

הרכזת, ואח"כ האחות האחראית.
זאת הייתה אמורה להיות שיחה נחמדה, בה אני מספרת ברוב הוד והדר את החלטתי להישאר שנה שנייה באותו המקום, ואז "בום טראח" (מה קרה?!) אני מקבלת את הבשורה שהיא בכלל לא רוצה שאני אשאר. כי ככה וככה וככה.. (לא אפרט מה היה בשיחה, כי ה מרתיח לי את הבטן עוד יותר והיא גם ככה כואבת)
אז כעסתי, והמון. סיפרתי את זה לאמא, היא כעסה גם. דיברתי עם האחות האחראית ועם המזכירה ביום חמישי האחרון, השיחה הכי לא הגיונית בעליל. בחי, אני מצטערת שעשיתי את הצעד הזה.
זה לא השיחה לא זרמה והתנהלה ברוח טובה. לא התלהמתי, לא צעקתי, לא כעסתי ולא אמרתי דברים לא במקום. השיחה באמת הלכה בסדר. אבל הדברים שהיא אמרה, כל-כך רחוקים מהמציאות. (נכון שסתירות זה לא דבר טוב, אבל היי, כולנו בני-אדם) ולהלן כמה מהדברים שאמרתי לה:
*אני לא נעלמת - אני יוצאת לשליחויות בבקשת האחות האחראית או המזכירות או על דעת עצמי, שזאת גם הגדלת ראש.
*אני לא נעלמת #2 כי אני אוכלת או שאני בשיחה חשובה.

*אני תמיד זמינה לאחיות, ועצם העובדה שמישהו תלה את מספר הטלפון הפרטי שלי, זה במטרה להתקשר במידה ואני לא נמאת בעמדה.
*במהלך החצי-שנה האחרונה ניצלתי רק 8 ימים מתוך 30 ימי המחלה שיש לי כי הייתי חולה או שהיו לי פרוצדורות שקשורות לבריאות שלי.
וגם חמש פעמים כי לקחתי חופש, כי כן, גם לי מותר.
*אני אף-פעם לא אומרת לא, כי אני "יס-מן" אמיתית.
*אני בחיים לא אשאיר משהו לא גמור. תמיד אסיים אותו עד הסוף.
*אני תמיד תמיד תמיד, עונה לטלפונים, ושוב, כשאני לא עונה זה או שאני אוכלת, בשליחויות או כן, בשירותים. 
*אני לא תמיד נמצאת בעמדה כי אני מפקססת דברים (סליחה על החזרה) אוכלת, נמצאת בשירותים, עוזרת בט"נ או כן, מדברת עם הורים חדשים.

מיותר לציין שחצי-מזה לא אמרתי לה ויצאתי חצי-סוכה מהשיחה. כן? למה ?
כי מרגיש לי שעשו לי עוול. שאחרי חצי-שנה אמרו לי יאללה, נשארה לך עוד חצי-שנה ואז את "עפה מכאן על טיל" נותנים את המקום שלך למישהי אחרת, במטרה ברורה של לקיחת סיכונים.
יש מצב שלהשאיר אותי זה גם לקיחת סיכון, סיכון שאני מאוד רוצה לצלוח ולהגיד לכולם ש"הנה, הצלחתי."

כי את האמת, דברת אחות אחראית, לא ציפיתי שתגידי לי "לא נורא, תוכלי להתנדב בשנה הבאה." ואז לא להצליח לענות לעיקשות שלי לרצות ולהמשיך להישאר כאן.
כי להגיד את זה, זה הדבר הכי גרוע שאפשר, כי מי כמוך יודעת, זאת שטיפלה בי, האכילה אותי, החליפה לי טיטול, עירויים, סקשנים, קילחה אותי והרעיפה עליי חום ואהבה, והרגיעה את אמא שלי ברגעים קשיןם - שיש לי סנטימנטיים למקום הזה. אני מאוכזת ממך, באמת.

עכשיו נותרה רק השיחה עם מנהלת המחלקה, שאני דוחה אותה ונתרצת את זה בעובדה ש"המחלקה ממש קשה." למרות שזה בכלל לא שקר.
כי לצערי - זאת המציאות.