אני מצליחה לעמוד בהחלטות שהצבתי לעצמי. בעצם, אולי בחלק מהם. מדי יום ביומו, או מדי כמה ימים, אני מוצאת את עצמי כותבת באפליקצית הפתקים שיש לי באייפון. זה קורה כשיושבת על המיטה בחדר, נמצאת בדרך לאוטובוס או סתם שומעת מוזיקה שקטה באמצע הסלון עם אזניות. השם, כשאני לבד, מכונסת בעצמי או מרחיקה מעליי כל מטריד אנושי, אני נפתחת כמו פרח. המילים מתחילות לזרום כמו נהר, כמו מים זורמים באמבטיה, הן פשוט יוצאות, הן לא דופקות על הדלת ומבקשות שאפתח אותן בכוח, וזה מה שיפה בזה שכבר המון זמן אני לא מצליחה לכתוב כמו שצריך - רק כי אני מכריחה את עצמי. וכשאני לא מכריחה את עצמי, אני מופתעת מכמות המילים שיוצאות ממני.
ביום חמישי האחרון הייתי בהופעה של ג'ייסון דרולו, עם שתי אחיותיי ושתי בנות-דודתי. היה ממש כיף. ביום שישי עבדתי, ושמחתי על זה שממש לא הרגשתי את העובדה שסגרנו קופות כמו יום ראשון חזק, שלפני פסח. חזרתי הביתה, התקלחתי וישבתי עם בנות הדודות ועם עוד חברה שהגיעה לשיחה ארוכה. לקראת כניסת השבת ירדנו לבית-הכנסת, משהו שלא עשיתי זמן רב, ובאמת התפללתי. התפללתי על המשפחה שלי, על הפגים ועל ילדון ספציפי אחד, שנקשרתי לאמו ברמות. (היא בגיל שלי, אז זה טבעי מן הסתם, לא?) אחרי ארוחת השבת יצאנו לעשות סיבוב ממש ארון, ובסוף חזרנו הביתה אחרי ישיבה בגינה על נדנדות, גם משהו שלא עשיתי זמן רב הרגשתי כמו ילדה קטנה, ותוך שנייה ממש לא היה לי קר. אחרי שחזרנו, אחותי ניקרה על הספה, ישבנו וצחקנו על כל העולם ואשתו. מה שמזכיר לי עכשיו שלפני הארוחה, שיחקנו ג'ונג'ל ספיד עם אמא שלי, והיה מצחיק באופן שלא צחקתי ככה כל ימי חיי. מסתבר שאמא שלי היא אדם תחרותי מאוד, ובאופן קבוע, כל פעם שאחותי התאומה והיא "רבות" על המקל של הג'ונג'ל ספיד - היא נושכת אותה, וכל הסיטואציה מצחיקה בטירוף.
היום בבוקר קמנו מאוחר, ובנות הדודות שלי התעצבנו על זה שהערנו אותן ממש מוקדם. לפני שאבא שלי הגיע (ממש מאוחר ואמא שלי שוב כעסה עליו) אמא שלי נידבה לנו עוד פרטים על תקופת הפגייה של אחותי ושלי, עקב מזריקתי לחלל האוויר את רצוני ללמוד סיעוד, ובת דודה שלי על רצונה ללמוד אחות מיילדת. היא אמרה שהיא הייתה האמא ה יחידה ששרה לנו, וזה גרר הפסקות נשימה מרוב התרגשות. היא שמה לנו את המובייל הזה, שעושה רעש ואת הספר ההוא של התמונות שחור-לבן. הערתי לה שזה לא היה מותר אז, ובטח שזה לא מותר היום, אבל היא אמרה שלא היה לה אכפת, והיא בכל זאת עשתה את זה. התרגשתי לשמוע את זה וצחקתי שהיינו מתרגשות עד למצב של דום נשימה והיה צריך להעיר אותנו.
בת דודה שלי ובעלה נתנו היום את השם לבת שלהם, התגובה שלי הייתה מתלהבת מאוד והתקבלה בעין לא כל-כך יפה מאחותי אבל מה אכפת לי?! אני אוהבת שיש שמות לילדים ואני קוראת להם ללא הרף בשמותיהם הפרטיים בפגייה. ההורים מופתעים מאוד על כך שאני זוכברת כל שם של ילד וילד, וזה כיף מאוד. אני בדעה שמהרגע שהילד מקבל את השם שלו, הוא ישות בפני עצמה, אדם קטן בפני עצמו ומגיע לו כינוי (מילה נרדפת לשם) משלו.
השבת הייתה כיפית, חוויתית ומהנה עד מאוד. נמנתי/ישנתי לפרקים, ואני פשוט בהלם מעצמי שאני ממש עייפה עכשיו.
כמו שאמרתי בהתחלה, אני מתחילה בצעדים קטנים ומצליחה לעמוד בשני היעדים שהצבתי לעצמי. זה לא קל, ואפילו חטפתי צעקות מהמזכירה והעמדתי אותה במקום יום אחרי, ליד הבן שלה וכרגע אני במצב של התעלמות ממנה, וזה הורג אותה פיצוצים. דיברתי על זה עם בת דודה שלי ביום חמישי בלילה ואני ממש מחכה למפגש עם חברה שלי. השבוע היה לי קשה, אבל גם אותו עברתי. אני מצליחה לקוםצ כל בוקר בחיוך, גם אם אני גוררת את עצמי מהמיטה, וההופעה של ג'ייסון דרולו באמת שיפרה לי את מצב הרוח. אני מקווה לימים טובים יותר מאלה שהיו לי השבוע, מלאים בחיוכים כיף וסיפוק שבוע טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
