יום מבלבל. אני מודה. המעבר החד הזה, בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, מסתיים בשעה שמונה בערב, עם התחלת הטקס - הנפת הדגל אל התורן, לאחר שהיה מורד יום שלם אל חציו. היום הזה היה לי מאוד אינטנסיבי, כי הייתי גם בשירות, גם בעבודה וכרגע אני בבייביסיטר, מחכה שהילדונת תירדם.
קמתי רגיל, יצאתי מוקדם אל השירות, יצאתי מוקדם מהשירות (זה היה ממש כיף ) ונחתי ישר בעבודה, אל לחץ מטורף שארך שלוש שעות, עם הסגירה. למזלי, לא סגרתי, אז חזרתי הביתה, התקלחתי ואפילו הספקתי להכין עוגיות שוקו-צ'יפס. תכננתי להכין את העוגיות ממש קטנות, אבל הקמח (התופח יש לציין, בטעות) ששמתי חשב אחרת, אז יצאו לי עוגיות בגודל של בית-קפה.
היום בדרך חזרה באוטובוס, שכחתי את האוזניות, אז לא יצא לי לשמוע שירים של יום הזיכרון, אז כתבתי. פשוט כתבתי.זה מה שיצא- "את יום הזיכרון של של כיתה ט׳ אני לא אשכח. ישבתי באולם, והתייחדתי עם עשרות אלפי הלוחמים, הלוחמות שנהרגו במלחמות ישראל, ועם האזרחים, הגברים, הנשים והטף שנרצחו בפעולות האיבה רק כי היו יהודים. כי ישבו בבתי-קפה, או יצאו למועדון, הלכו לקולנוע או סתם נסעו באוטובוס.
ציינו אז כמה.. שמונה שנים או שבע שנים למחלמת לבנון השנייה. לאחר מכן, עליתי לבמה והרגשתי גאה, על הזכות לקחת חלק בטקס.
היום מציינים עשור למלחמת לבנון השנייה. אני זוכרת את המלחמה הזו בבירור.
את חוסר ההבנה שלי, של הילדה בת התשע וחצי, שבני הדודים שלי מגיעים אליה לביקור ארוך, ביקור שלם של חודש. כל תקופת המלחמה.
הרגע בו הבנתי שהמצב בחוץ דחי רע, היה כשראיתי לשבריר שנייה את הקטיושה נוחתת על הבית של סבא וסבתא בצפון. נכתב שם ״סמוך לקריית שמונה.״ ״סמוך לקריית שמונה?!״ אמא שלי זעקה, ״זה הבית של ההורים שלי!!!״ היינו בהלם, אבל מהר מאוד התעשתנו וחזרנו לעיסוקינו הרגילים. מחשב, טלוויזיה, סרטים וכדומה...
כי מה זה ילדים בני שתיים עשרה עד אפס? מה הם מבינים ממלחמה?
יום לפני שסבא וסבתא חזרו לקריית שמונה, התיישבנו הנכדים לנסות לשכנע אותם לא לחזור. בכינו והתחננו שלא יחזרו, אבל לכו תסבירו לזוג מבוגרים עקשניים כמוהם, אז הם חזרו. ואז נגמרה המלחמה. באוגוסט, הגענו לבקר אותם. איך שראיתי את הביץ המנופץ-בכיתי. הכל מלא ברסיסים, התקרה בחדר הביטחון שבורה ומרוטה, הכל לא נראה כמו הבית של סבא וסבתא. רק כמו בית פגוע מהלומה קשה."
עשור עבר, ואני התבגרתי. את הילדה בת התשע וחצי מחליפה כעת בחורה בת תשע-עשרה וחצי, מבינה, יודעת, חושבת ותוהה.. מוהה על מי אני אהיה בעתיד, מהרהרת על המלחמות הרבות טהעקובות מדם שהיו, חושבת וזוכרת את כך הלוחמים שאיבדנו, בפיגועי הטרור הרבים, מאז שאני וכרת רת עצמי ובמלחמת ״צוק איתן״ שאירעה בסה״כ לפני שנה ותשעה חודשים.
~~
יש לי בייביסיטר היום, ואמא שלי כועסת. בדרך כלל, אני יוצאת עם אחותי התאומה לבמות, אבל השנה אני לא כל-כך רוצה (וגם כי היא סוגרת חג בבסיס) אז נעתרתי לבייביסיטר. אני קצת מתחרטת עליו, אבל קשה לי לבטל.. (עכשיו אני לא מתחרטת עליו בכלל, הילדונת קורעת מצחוק)
אז יש לי ביייביסיטר ואמא שלי כועסת, גם אנשים לא הבינו למה אני מסכימה לעשות בייביסיטר ביום הזה.
בכל מקרה, יש לי זמן ללכת לבמות-אני פשוט לא רוצה."
לא היה לי בכלל זמן ללכת לבמות, כי אני כאן משמונה וחצי. ההורים יצאו אחרי חצי-שעה בערך מהבית, ומאז המוזיקה לא מפסיקה לעבוד.. את אותו הדיסק עם שירי הילדות שאני כל-כך אוהבת. אז היא שרה, צועקת, מדברת לעצמה וזזה ממקום למקום. רגליים מחוץ ללול (היא בת שנתיים וישנה בלול) הכל בסדר איתה, חוץ מזה שאני מקווה מאוד שהיא לא תדפוק את הראש או משהו, עם כל התזוזות שלה. אמא שלה אומרת שלדבר לעצמה זאת הדרך שלה להרדים את עצמה. היא בעצם מתישה את עצמה עד עייםות, הילדונת.. אבל נכנסתי לחדר שלה לפני דקה-שתיים ולצערי היא ערה לחלוטין. שותקת, אבל ערה..
קודם לכן, היא לא הפסיקה לדבר במשך חצי-שעה, בעוד ההורים מתארגנים לצאת ואני מתפוצצת מצחוק על הספה, כשבדיוק נגמר הטקס. כרגע היא שותקת, מדי פעם משמיעה את קולה, הילדונת.. ואני ראיתי את הפרק הראשון של העונה הראשונה של האוס, שומעת שירים, כותבת כאן ונהנית..
כי זה יום העצמאות הראשון שאני באמת לבד, כי רציתי בזה. מצד אחד זה מוזר, מדכא ודי מתכווצת לי הבטן. מצד שני זאת הבחירה הכי טובה שאני יכולה לבקש מעצמי. קצת רוגע, ושקט.
חג עצמאות שמח :)
נ.ב. הם חזרו מוקדם מהרגיל. הילדונת נרדמה בסביבות עשר ושכחתי שם את כבל ההטענה למחשב שלי. בסה"כ היה בסדר. עצמאות שמח :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
) ונחתי ישר בעבודה, אל לחץ מטורף שארך שלוש שעות, עם הסגירה. למזלי, לא סגרתי, אז חזרתי הביתה, התקלחתי ואפילו הספקתי להכין עוגיות שוקו-צ'יפס. תכננתי להכין את העוגיות ממש קטנות, אבל הקמח (התופח יש לציין, בטעות) ששמתי חשב אחרת, אז יצאו לי עוגיות בגודל של בית-קפה.