אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

יש שבוע אחד בשנה, כל שנה, שאני לא מסתדרת איתו.
השבוע בין סיום חג הפסח לסיום יום השואה.
אני לא אוהבת את יום השואה, אף פעם לא אהבתי. ובאיזשהו מקום, אני מעדיפה להימנע מכל הסרטים, הספרחם, הטקסים וכו'.

אני לא פותחת טלוויזיה, כי אני לא מסוגלת, אני עומדת בצפירה, כי זה מה שלימדו אותאני לא סולחת על מעשה הנבלות שעשו הנאצים לפני שניפ ורצחו בדם קר ובלי שום טיפה אחת של אנושיות שישה מיליון בני אדם יהודים ועוד מי יודע כמה אלפים של חולים, נכים, צוענים וכו'. (הפתרון הסופי הגיע רק ב-1941, כך שהשואה לא בדיוק הייתה שש שנים).
אני לרוב עובדת, כדי שהיום הזה יעבור הכי מהר שאפשר, למרות שהשנה לא נעתרתי לעבודה כי פשוט אין לי כוח. אני מעדיפה להיות בביצ, להעסיק את עצמי ולא לברוח לדברים אחרים. כן ראיתי כמה סרטים, אני כן מכירה ספרים בנושא, אני מודעת לנושא. פעם ראשונה מזה שאני זוכרת את עצמי אני אומרת את הדבר הכי גלוי בעולם - 
יום השואה גדול עליי, אני לא מסוגלת להתמודד איתו מבחינה רגשית, פיזית ונפשית. אני שקטה לחלוטין ביום הזה, כמעט ולא פוצת מילה או מדברת. וזה מוזר. אני? הילדה שלא מפסיקה לברבר בשאר ימות השנה, נאלמת דום ביום הזה?

היו שניפ שלא הייתי נרדמת בלילה שבין ערב יום השואה ליום עצמו, כי הייתי בטוחה ב-100% שאני לא אקום בבוקר, שאני אקום בעולם אחר. לא אמות, ח"ו, אבל לא אהיה אני.
עם השנים (ובייחוד בכיתה י"א) למדתי שהיום הזה הוא יום רגיל לכל דבר ועניין, רק עם טוויסט קטן בעלילה ומלא שינויי שידור והכל. בשמונה בערב הכל חוזר לסדרו וכלם חוזרים לחיים הרגילים שלהם. (עוד משהו שאני בחיים לא אצליח להבין)

עם יום הזיכרון אני מסוגלת יותר להתמודד, כי תמיד בצפירת הסיום של יום הזיכרון אני מתלבשת, מתארגנת ויוצאת לחגיגות יום העצמאות.  (אבל זה נושא אחר)

שנה שעברה זה היה פשוט, כי היה לי מלא עבודה ביום הזה, השנה אני יודעת שזה גם יהיה פשוט, כי הילדים בגן צריכים אותי. ולמרות שאנחנו לא יכולים להמחיש להם בגן את היום הזה (כי בתכל'ס איך אפשר להמחיש זוועות כאלו?)  השנה אני אזכר ואוקיר את היום הזה ואת הזכות שניתנה לי לחיות בארץ הזו, ופשוט לחייך. כי זאת ההוכחה הקיימת מדי שנה שניצחנו. ואחנו כאן, בריאים,שלמים, חיים, זוכרים. ואף פעם, לא שוכחים.