היום נזכרתי שאנחנו בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות.
הדבר הזה לא מדבר אליי בערך מכיתה י"ב, כשחצי התפללתי לפני השיעור, אבל לרוב לא.
הודעתי אתמול על התפטרות, מה שאומר שנשארו לי בדיוק עוד 13 ימים לעבודה, ואני מחכה לזה בקוצר-רוח.
ישבתי אתמול עם אחיותיי ועם בן הזוג של אחותי לאכול בג'אפניקה, ושם גיליתי לה שלא שמרתי שבת בערך בחודש וחצי האחרונים, והיא לא הבינה למה.. אז היום בבוקר קיבלתי החלטה לחזור לזה, כי כעיקרון זה ממש לא קשה, זה בסה"כ איפוק של 25 שעות, ואם עשיתי את זה כמעט 21 שנים, למה שאני אפול בזה עכשיו?
אני שונאת שדווקא בחודש אלול, אני חוטאת הכי הרבה. מבחינה של בן אדם לחברו ומבחינה של בן אדם למקום. בעיקר בין אדם לחברו.
אני יודעת שיהיה בסדר, זה כבר היום השני ולא כעסתי בכלל היום. (אפילו שהייתה לי משמרת קצרה)
עוד קצת רה"ש, עוד שנייה יוה"כ, וב-25/9 אני על מטוס לארה"ב. ואני רוצה שזה יהיה ממקום שאני רוצה ליהנות ולכייף עם המשפחה.יש לי על מה לעבוד.
בעיקר על עצמי.
"קול דודי הנה זה בא, ככה מספרים להסיר את כל הרע, ואת קרננו להרים מתוך תהומות עפר, ולהקיץ נרדמים עם תרועת שופר
קול דודי הנה זה בא, כך פשטה לה השמועה וכל תינוק שנשבה, קיבל את הנבואה אז בוא נצא לקראתו, בתופים ועוגב שירו לו זמרו לו אשרי העם ,שה' אלוקיו
ואז יפוח היום ,והשקר יתאדה אז יצאו במחול ,כל איילות השדה וידלגו על ההרים,ולא מחמת אימת השועלים ומחגווי הסלע, יזרמו מים חיים בן סתרי המדרגה,להשקות שושנת העמקים, ולהקים משכן, שיסיר את סבלותנו מכאן
קול דודי דופק ,פתחו לי בני הגיע זמן גאולתכם ולצרותכם אמרתי די ובאתי לבשר ,שלא תבכי יותר רחל מרחים את המשיח, יותר מכל אבקת רוכל שלום לך דודי, הצח והאדמון שפוך חמתך על אבנים, והשב לביצרון ברחמים, כי לרחמיך אין זיכרון שיכיל את כל הנתונים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם