אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

בואי נדבר על זה רגע. את מתייאשת מהר.
את מתייאשת עוד כשאת חושבת על הרעיון, ואם הוא כבר בר ביצוע, הסיכויים שתצליחי לעשותו כשין לך כל כך כוח, הם די קלושים.

אז עשית את מה שעשית היום. אחד יצא טוב, שני לא. למרות שהשתמשת במה שהיה נחוץ וצריך. 
את לא בדיוק יודעת איך זה הגיע למצב הזה, ומשזה יצא גרוע, עשית גם את החלטה הכי נכונה לעשות, אבל מישהי החליטה שזה לא נכון.

היא ישר קישרה את זה לתחומי החיים האחרים שלך, לאלה שאת נלחמת בהם יום-יום, ללא הצלחה כל-כך, מסיבה מספיק הגיונית שאת לא באמת משקיעה בעניין הזה זמן, מחשב או ביצוע. את חושבת שזה יפול מהשמיים ותגיע אלייך איזה ישועה, אבל לא יקרה כלוםעד שתיקחי את עצמך בידיים, ובאמת תעשי משהו בנוגע לזה. לא רק לאחרים, אלא גם לעצמך.

את תמיד אומרת שאת רוצה לעשות שינוי, וגעד שאת סוף-סוף מנסה, החיים נותנים לך כאפה בפרצוף ומחזירים אותך לדרך הקבועה שלך.

בנין שתינו בלבד? את לא באמת רוצה להתחיל דרק אחרת, חדשה, רעננה, מלאה ביופי, קסם, אתגרים, גילויים וחוויות חדשות. למען האמת, אני גם יודעת שאת מפחדת מזה. הפחד של הוא משתק, פחד שאת לא מסוגלת להתמוד איתו, כמעט כמו החרדה מהמוות שאחת חווה פעם בשבועיים-שלושה.

עברו כמה ימים, ולא בדיוק נוח לך. לא בסיטואציה ולא במקום.

את מתה לשבור את הכלים, להכריז שאת לא עושה כלום ולהתחפר במיטה. (מה שדי היה שני לילות ברצף שבוע שעבר) אבל עם כל המחויבויות שלקחת על עצמך, הטיפול, הלימודים ו.. אל-אלוהים, הפר"ח, את לא בדיוק יכולה לעשות את זה.

שוחק זה כן, קשה זה כן(ותתעלמי שנייה מהעובדה שקשה זה טוב ובלה בלה בלה) כי בקטע הזה לא טוב לך. לא טוב לך בכלל.

מעייף זה כן. אז מה עוד נשאר לך חוץ מלהתלונן? יש לך 4 שנים שלמות לעבור, ולהגיד לך אם זה התחיח בטוב? לא, בכלל לא.

גם כשאת מנסה לסדר את המחשבות, מיליון אחרות רצות להן ואת נתקעת על הרעות מאשר על הטובות.

אני בעד שתחשבי מסלול מחדש. היום, אחרי זה. עם אמא שלך; כי יש מצב שאולי זה לא בשבילך, כי אם הגעת למצב ש"זה רק בשביל המלגה" אל תעשי את זה,

אל תעשי את זה בכלל.