החלום שלי הוא להפוך להיות אחות פגייה, כי שם, במקום הזה-הכל מתחיל, קצת לפני הזמן. ולפעמים, הוא גם נגמר-קצת לפני הזמן.
את החלום הזה, גיבשתי לעצמי במהלך השנה הראשונה של השירות הלאומי שלי; לקראת סופה. עוד לפני שארזתי את עצמי וברחתי לתוך הפסיכומטרי, לא אמרתי שלום יפה (וזה עגיין צובט אותי) ביום האחרון, פשוט ברחתי כי רציתי להתנתק.
אחת הסיבות שגרמו לי ללכת ללמוד את המקצוע הזה, היו האחיות המסורות שעבדתי איתן. חלקן עזבו; התקדמו; פרשו כנפיים. חלקן עודנן נשארו בשמחה, אהבה ועם הרבה הכלה. כי להיות הורה לפג זה לא פשוט, כמו שלהיוולד לפני הזמן, זה גם לא פשוט. (ומי כמוני יודעת)
בשבת האחרונה דיברנו סביב השולחן על רשלנות רפואית. אמא אמרה דברים; אבא אמר דברים והמסקנה הייתה היא שלא "שולחים יד במי שנתן לך את החיים" וזאת אחת הסיבות למה הם לא הגיעו לתביעה נגד תל השומר. אני גם לא חושבת שיש צורך, כי הם נתנו לי את החיים, אז למה שאעמוד נגדם?
אז הנה אני כאן, בעיצומו של סמסטר ב', מוצאת את עצמי שוב נשברת. עייפה; מותשת. מותשת מהלימודים, כי מי ידע שסיעוד זה קשה? מותשת מהנסיעות, לנסוע שעה וחצי לתל אביב זה קאדר.. ומותשת בעיקר מעצמי, ומזה שאני עוד פעם מתייאשת מהר מדי, ורוצה להרים ידיים-כי בשביל מה בעצם אני צריכה את כל זה עכשיו, והייתי יכולה לקחת לי עוד שנה של חופש, כי לסיים תואר היום בגיל 24, זה שיא המוקדם.
אני מנסה לא להישבר, וזה קשה..
אז אני מגוללת פוסטים, גם כאן וגם בפייסבוק. מחייכת לעצמי לנוכחת העובדה שאשכרה גדלתי לי לשים לב. שפוסטים מפגרים פינו את מקומם למשהו בעלי משמעות, שמהפילטרים שפעם לא היו לי, גיליתי על עצמי שאני מסוגלת לשמור בבטן, אפילו יותר מדי - ואז פשוט להתפוצץ.
מן גילוי כזה של גדלתי.
למרות שאני לא מרגישה את זה, ואני לא רוצה לגדול.
בכלל.
נ.ב. אני לא רוצה שזה יהפוך להרגל, אבל זה כבר נעשה מעצמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם