אני אפילו אגדיל ואומר שאני לא יכולה לסבול הגדרות. הגדרות מבחינתי הן חומר לימודי נטו, מסוג הדברים שלומדים בכל השנים של בית-הספר, התיכון ואפילו כן, בלימודים האקדמיים.
המוח שלי כל-כך מלא במחשבו עכשיו, שרק המוזיקה יכולה לנקות אותו.
אני כן אומרת על עצמי שאני דתייה, אבל אני ביום-יום לא מרגישה ככה.
זה מצחיק האמת, ככל שאני מרגישה ריחוק מהדת, אחת החברות הטובות שפגשתי בלימודים מבקשת את עזרתי כדי להתקרב אליה.
אני יודעת שזאת תקופה ושהיא תעבור, אבל אני קוראת לזה יותר הרגל (העניין עם הפלאפון בשת) ולא 'תקופה'.
וזהו.
אחותי מתחתנת עוד 11 ימים, אוף, לא בא לי שהיא תלך מהבית.
את כל השיחות שקיימתי אי פעם עם המשפחה שלי/מכרים/אנשים לעבודה, אף פעם לא יישמתי על אמת.
אני חושבת שזאת אחת הסיבות לעובדה שב-8 השנם האחרונות נסגרתי כל כך בפני אנשים, ואני לא מצליחה לקיים קשרי חברות או לבנות כאלה.אחת הסיבות היא גם הפגיעות הקשות שחוויתי בתקופת התיכון שלי, שגרמו לי להעדיף את הלבד ולהתרכז בי בעצמי ובאנוכי, כדי שחס וחלילה לא אפגע. (אסתייג ואומר שב"ה אף פעם לא הייתי מוקד לבריונות, אבל הבנות בכיתה שלי כל כך פגעו בי, שבאיזשהו נקודת זמן בתיכון הן גרמו לי להאמין שאף פעם לא יהיו לי חברים.
"לא טוב היות האדם לבדו" נכתב בתורה.
זה משפט שמלווה אותי שנים ורק אתמול הבנתי עד כמה הוא חשוב. האדם נוצר למהות הקשר, לקשרים חברתיים, משפחתיים וכן, גם בסופו של דבר אינטימיים ובניית תא משפחתי משל עצמו.
מה שמעסיק אותי לאחונה (גם בעקגבות הריונה השני של בת דודותי היקרה, שהיא בגילי) הוא ההבנה כמה אני רוצה זוגיות ומשפחה. ואלוהים יודע איך אני אשיג את זה, כי החיים שלי כרגע סובבים עבודה-בית, וגם כשאני מנסים לארגן משהו עם המשפחה, תמיד צריך לקבוע שבוע מראש בגלל המשמרות שלי, ובסופו של דבר אני תמיד מוצאת את עצמי סוגרת. (אין מצב שאני לא יוצאת איתם לסרט ביום רביעי, והולכת לשבת איתה ביום שני. חייבת את שניהם, דחוף.)
אני נשמעת לעצמי מסכנה עכשיו, אבל אתמול הבנתי, בעזרת אחותי הגדולה, שאת כל הדברים המגעילים, המתוסבכים והקשים שק'ורים לי כרגע בחיים זה בגללי, או באשמתי. (תארו לכם מה זה 161.02 שעות של עבודה במקדונלד'ס, רק בחודש אוגוסט.) היא אמרהנ לי אתמול שהיא לא חושבת שאני רוצה לטוס איתם לחו"ל כדי ליהנות, אלא כדי לסמן וי על זה שהייתי בארה"ב ולהתלהב מזה כמו ילדה קטנה. חצי מזה נכון, אני מאוד רוצה להיהנות איתם, אבל כרגע אני מרגישה מרוחקת, מתוסבכת עם עצמי ורק מחכה שיגיע ה18.9 כדי לעוף ממ'דונלד'ס לאלתר.
כן, אני מרגישה מרוחקת מהמשפחה שלי, כי אני רוב הזמן או עובדת או את מעט השעות שאני בבית, אני מנצלת לטובת החדר שלי. (כאילו שאני לא רואה אותו כל יום בלילה)
אבל זהו, לא עוד! אני מתחילה שינוי!
ה-1/9 התחיל אתמול, התחלה חדשה, בבתי הספר וגם בי, סיימתי שתיים שירות ויש לי עוד חודש וחצי עד שהלימודים שלי מתחילים, ואני ממש רוצה להגיע לשם אחרת (כמו לכל מקום חדש שהתחלתי, ועד עכשיו זה לא הלך לי בכלל.)
רשימת ה-WISH דשלי לספטמבר היא:-לבלות זמן עם המשפחה. -לסיים את העבודה במקדונלד',ס.
-להתחבר אל אחיות שלי שוב, כי פעם היינו כמו דבק, והיום זה רק שתיהן. ואני ממש ממש בחוץ!!!
-לצאת, לבלות, ליהנות..
-שהתקופה הפח הזאת תיגמר, כי אני ככה קרובה מלהתפק ולשבור את הכלים, המשחק הזה שלה של " כי אני קבעתי משהו" מדהים אותי כל פעם מחדש, אני קרעתי את התחת באוגוסט, בזמן שהיא הייתה בברלין עם חברים שלה ובאילת עם המשפחה שלה.
-אני מתחילה להתשנות, יש לי עד ארה"ב לעשות את זה, זה שינוי של 360 מעלות, ואני כל כך נחושה לעשות אותו. כל-כך, שזה מפרפר לי בבטן מרוב עצבים.
ספטמבר 2017, אני רוצה לזכור אותך בתור משהו טוב, אפשר?
"עייפות בלתי מוסברת. פיק ברכיים לא מובן צל שרב על כל הדרך, ואבק לבן אבל עודך משווע לגשמי ברכה עוד רחוקה מנוחתך
אחרי החגים יתחדש הכל. יתחדשו וישובו ימי החול האוויר, העפר, המטר והאש גם אתה, גם אתה, תתחדש.
בגנך פורחים לפתע עץ הפרי ועץ הסרק ועץ החלומות ועץ הטוב והרע ומוטלים כל כליך בחצר ביתך לא נשלמה מלאכתך
אחרי החגים יתחדש הכל..
במסע שלא נגמר בין שדות הצל ושדות האור יש נתיב שלא עברת ושתעבור שעון סמוי מן העין מצלצל לך לא נשלמה אהבתך
אחרי החגים יתחדש הכל.."
(התחדשות אחרת/נעמי שמר, שיר שמלווה אותי שנים, ומשום מה הוא כל כך מתאים עכשיו)
הצפירה תפסה אותי לא מוכנה היום.הילדים בגן היו בשקט מופתי, למרות שהייתי בטוחה שאחד מהם יבכה או משהו. שניים מהם, עמדו במקרה, בלי לדעת למה כל הצוות לא משחק איתם במהלך שתי הדקות האלה.
יש שבוע אחד בשנה, כל שנה, שאני לא מסתדרת איתו. השבוע בין סיום חג הפסח לסיום יום השואה. אני לא אוהבת את יום השואה, אף פעם לא אהבתי. ובאיזשהו מקום, אני מעדיפה להימנע מכל הסרטים, הספרחם, הטקסים וכו'.
אני לא פותחת טלוויזיה, כי אני לא מסוגלת, אני עומדת בצפירה, כי זה מה שלימדו אותאני לא סולחת על מעשה הנבלות שעשו הנאצים לפני שניפ ורצחו בדם קר ובלי שום טיפה אחת של אנושיות שישה מיליון בני אדם יהודים ועוד מי יודע כמה אלפים של חולים, נכים, צוענים וכו'. (הפתרון הסופי הגיע רק ב-1941, כך שהשואה לא בדיוק הייתה שש שנים). אני לרוב עובדת, כדי שהיום הזה יעבור הכי מהר שאפשר, למרות שהשנה לא נעתרתי לעבודה כי פשוט אין לי כוח. אני מעדיפה להיות בביצ, להעסיק את עצמי ולא לברוח לדברים אחרים. כן ראיתי כמה סרטים, אני כן מכירה ספרים בנושא, אני מודעת לנושא. פעם ראשונה מזה שאני זוכרת את עצמי אני אומרת את הדבר הכי גלוי בעולם - יום השואה גדול עליי, אני לא מסוגלת להתמודד איתו מבחינה רגשית, פיזית ונפשית. אני שקטה לחלוטין ביום הזה, כמעט ולא פוצת מילה או מדברת. וזה מוזר. אני? הילדה שלא מפסיקה לברבר בשאר ימות השנה, נאלמת דום ביום הזה?
היו שניפ שלא הייתי נרדמת בלילה שבין ערב יום השואה ליום עצמו, כי הייתי בטוחה ב-100% שאני לא אקום בבוקר, שאני אקום בעולם אחר. לא אמות, ח"ו, אבל לא אהיה אני. עם השנים (ובייחוד בכיתה י"א) למדתי שהיום הזה הוא יום רגיל לכל דבר ועניין, רק עם טוויסט קטן בעלילה ומלא שינויי שידור והכל. בשמונה בערב הכל חוזר לסדרו וכלם חוזרים לחיים הרגילים שלהם. (עוד משהו שאני בחיים לא אצליח להבין)
עם יום הזיכרון אני מסוגלת יותר להתמודד, כי תמיד בצפירת הסיום של יום הזיכרון אני מתלבשת, מתארגנת ויוצאת לחגיגות יום העצמאות. (אבל זה נושא אחר)
שנה שעברה זה היה פשוט, כי היה לי מלא עבודה ביום הזה, השנה אני יודעת שזה גם יהיה פשוט, כי הילדים בגן צריכים אותי. ולמרות שאנחנו לא יכולים להמחיש להם בגן את היום הזה (כי בתכל'ס איך אפשר להמחיש זוועות כאלו?) השנה אני אזכר ואוקיר את היום הזה ואת הזכות שניתנה לי לחיות בארץ הזו, ופשוט לחייך. כי זאת ההוכחה הקיימת מדי שנה שניצחנו. ואחנו כאן, בריאים,שלמים, חיים, זוכרים. ואף פעם, לא שוכחים.
השבוע גרפתי המון מחמואת בעבודה, ולמען האמת, זה היה שינוי מרענן לשבועות קשים שעוברים עליי בעבודה לאחרונה. למרות שמדי יום ביומו אני לא שוכחת שאני עוד שנייה מסיימת שם תקופה מלאה בעליות, ירידות, שמחה, עצב, חיוכים, אושר (עד כמה שאפשר) והצלחה אינסופית מלאה במחמאות כבר כמעט ארבע שנים. הלקוחות היו מקסימים אליי, ולמרות העבודה הקשה שלפני פסח, צלחתי את המשמרות והוספתי עוד אלפייה נכבדת למשכורת שלי.
התאהבתי בכמה שירים חדשים בשבוע האחרון ובכללי מוזיקה עושה לי פלאים עכשיו. אני נהנית לשמוע אותה והיא עושה לי טוב, נוסף, גם הפחתי את כמות ההסתגרות בחדר ושמיעת המוזיקה בחדר (למרות שהאזניות שלי מכאיבות לי באוזניים, אבל בשביל פעמיים ביום, זה שווה את זה), גם בגלל שאין לי כמעט זמן לזה כי אני עובדת כמו מטורפץ, וגם כי אני מצליחה למלא את היום שלי בלי "לברוח" לזה, וזה כולל המון יציאות עם חברות ושיחות עם אנשים אהובים.
שבוע שעבר הייתי בארוע משפחתי ובשבת מהממת שבה נחתי, צברתי כוחות לשבועות הקרובים, התמלאתי נחת שעוד שנייה פסח ואני נוסעת שוב לשם, וגם היה לי קצת עצוב בגלל סבא שלי, שאמר דברים קשים וחירבן לנו את הנסיעה חזור. הוא החליט שהוא רוצה משהו שאף אחד מאיתנו לא מסכים שזה יקרה, ומכורח המציאות העגומה, אמא שלי כרגע בחיפושים קדחתניים אחרי מטפל זר שיעזור לו, כי הוא פשוט כמעט לא מסוגל לעשות משהו לבד, וגם לסבתא שלי קשה לטפל בו. זה אמנם קשה, אבל אני עושה ככל שביכולתי לשמח את רוחם ולדבר איתם פחות אחת לשבוע. (למרות שהשבוע לא בדיוק היה לי זמן לעשות את זה, אז עכשיו אני בקצת נקיפות מצפןון.)
עלה לי טיפה החום, אני די בסדר. ברוב טמטומי הרב, לקחתי כדור בלי לאכול לפני, ואני מהבוקר עם צרבת וכאבי בטן נוראיים. (מי חשב שנרוסין יכול להיות אכזר ולהחמיר את המצב? גם ככה הבטן והגב שלי מפתוצצים מרוב כאב.)
היה לי משהו מצחיק לכתוב שקרה לי השבוע, אבל שכחתי אותו. זה השבוע האחרון שלי במקדונלד'ס ולאחר מכן יש את פסח ואני כבר אשאר ואקח חופש, או שאני אחזור הביתה ואשתעמם כל היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
