מוזרה לי הידיעה שאני עוד שלושה חודשים ושלושה ימים מסיימת שירות.
מוזרה לי הידיעה שאנשים חושבים שיש להם לגיטימציה להעיר לי. (ספויילר: אני בועטת באוויר כשחתולים מגיעים אליי, כי אני מפחדת להישרט. אז היום אישה [מפגרת, יש לציין] אמרה לי (בתגובה לכך שבעטתי באוויר אל מול חתול, שוב, לא בקטע רע. בכלל. אני לא איזה אחת שרוצה לעולל משהו רע לבעלי חיים):מה? כשתגדלי, תרביצי גם לאנשים? תסתמי את הפה שלך ותתקדמי, חתיכת מפגרת. אין לך זכות דיבור במה שאני עושה. ואגב, ההשלכות על המעשים שלי? עליי!! וחוץ מזה, השעה הייתה פאקינג שש וחצי בבוקר, מה את פונה אליי בכלל?)
מוזרה לי הידיעה שאני מתחילה ללמוד בעוד חמישה חודשים, מקצוע שאני אעשה בעתיד, ואני די מתחילה לפקפק בבחירה שלי.(לא שיש לי דרך חזרה, כן?)
מוזרה לי הידיעה שדודה שלי, זאת שאני זוכרת אותה "הרווקה הנצחית"(ואוי ואבוי אם מישהו ידע מזה) הולכת להיות בעז"ה אמא. באוגוסט. עדיין לא נקלט.
מוזרה לי הידיעה שעוד שנייה אני יוצאת ממסגרת, כי בפעם הראשונה מזה 14 שנים אני רוצה חופש. כי מאסתי.
מאסתי בשירות הלאומי שלי., מאסתי בריצות, האכלות, ארויות פעמיים ביום (וגם זה בקושי) השכבות, החלפות טיטולים, חום מטורף, וצוות מקסים שמדי פעם מרים את האף.
מאסתי בעבודה שלי. בהמבורגרים, נאגטס, הגדלות, לקוחות מעצבנים ומקסימים כאחד, חיוכים מאולצים, התעצבנויות(כשצריך), מרחות של ילדים, גלידות ולקוחות קבועים.
מאסתי בעצמי. כי אני שוב מרגישה שאני לא אותה הבחורה, שאני אחרת. יותר מקללת, יותר מתעצבנת, יותר מאוסה, עדיין לא מוכנה לקבל ביקורות בונות אבל יודעת "להחליק" כשצריך, פחות פתוחה, יותר ביישנית. ועוד מלא דברים שמשתוללים לי בראש. אה! כן!
יותר עייפה.
אני רוצה חופש. מהכל. השבתות לא מספיקות לי.
אני רוצה לטוס, אבל אין לי לאן ועם מי.
אני רוצה להתרגש, אבל לא מדברים שאני ממציאה לעצמי, אלא מדברים אמיתיים.
אני רוצה לחוות, בדרך האמיתית.
אני רוצה שקט, אבל אני לא אקבל אותו, כי אני לא כזו.
נראה לי שאני אקח מכאן הפסקה, הרבה דברים טובים ולא טובים עברו עליי כאן, ומדי פעם, כשאני גוללת, אני נזכרת בתקופות יפות, ופחות יפות.
עכשיו אני בתקופה יפה-לא יפה. אז נראה לי שאני אקח הפסקה. ואנסה לסדר את עצמי, להתאים את עצמי לחברה.
להתרגש, לחוות, לצאת בדרך שהייתי עושה פעם.
אמנם לא תכננתי להיפרד, אבל אני אעשה את זה. כי אני די בטוחה שזה הדבר הכי נכון בשבילי כרגע.
למען האמת, לא חשבתי שאחרי התקופה הזו, אני אכנע לגחמות שלי, של "הכל או כלום", ובסוף כן אבחר להמשיך במקדונלד'ס.
למען האמת, בתחילת השנה, לא היו לי שום כוונות להתפטר, או לאיים על התפטרות וכמעט לחתום על מכתב ההתפטרות הארור הזה, כי הייתי בטוחה שאני הולכת לעבוד עוד שנה, בלי בעיות וכדומה. אבל כמובן שהכל דינאמי, והכל בסוף חוזר אלייך וקקה בידייך, לא ככה?
למען האמת, הייתי בטוחה שאני אתפטר אחרי פסח, ועכשיו החלטתי להישאר, אז אני ברגשות מעורבים קשים.
כי מצד אחד, אני מרגישה תחושה של מיצוי, שאחרי כמעט ארבע שנים, אני מרגישה שמיציתי את המקום, וכמה אפשר לשאול "ארוחת ילדים של המבורגר או של נאגטס?" או "להגדיל לך את הצ'יפס והשתייה ב-3.90 ו/או 6.90?" (גדול ו/או ענק בהתאמה)
מהצד השני, אני יודעת שאני לא אמצא עבודה יותר טובה. ולמען האמת, אפילו טרחתי לחפש אחת כזו. אבל נוכחתי לגלות שאני לא זמינה אליהם כמו שהם רוצים ו/או שהם בכלל לא צריכים עובדים (יקוללו FOX הארורים.) ובשבוע האחרון היה לי נוח לתפקד בתור "משלימת חוסרים."
דיברתי היום עם אימא שלי (שוב, אנחנו מדברות מלא לאחרונה. ואני חולה על זה..) והיא אמרה לי שוב את הדברים הרגילים שאני בן אדם של "הכל או כלום", שאני קיצונית מדי, ושאני בטח לא צריכה לקרוע את התחת שלי. אז החלטתי עם עצמי שהפעם, אני כן אקח את הדברים שלי ברצינות, ואקום.. ו.. ראבק!! אעשה משהו עם החיים שלי בשלושה חודשים האחרונים של השירות.
אז הגשתי משמרות.(4) שוב.(אחרי שהטבחתי לעצמי מיליון פעם שאני לא חוזרת למקום הזה) בתקווה אדירה שאני אקבל את כולן לחמש-שמונה, אבל הסגירות כבר לא מזיזות לי,אז לא אכפת לי לקבל גם אותן באהבה רבה! הפכתי להיות לכל-כך רובוט במקום הזה, שאני פשוט עושה שם אללה בבלה, והכל טוב לי בחיים :)
אפרופו שלושה חודשים אחרונים של השירות, היום הגיע בקר של מנהלת השירות הלאומי-אזרחי, ולמען האמת, להוציא אותי מהגן זה סיפור די קשה, ולשאול אותי שאלות אישיות ודברים שאני בכלל לא יכולה לקבל (ותודה רבה לאוניברסיטת ת"א על זה ;), זאת פשוט בזבוז זמן של בן האדם. לא משנה שהילדים בדיוק נרדמו, ובדיוק הייתה לי הפסקת צהריים של שעה וחצי, אבל ראבק,במקום לבלוס חצי מחפיסת השוקולד הענקית שקניתי לצוות היום, הייתי יכולה ללכת לקנות לי משהו הגון, או לפחות לחתוך לי סלט כמו אתמול. פשוט בזבוז זמן מיותר, באלוהים.
יש לי מחר אורייתא, שאני מתכננת להתפלח ממנה, ואפילו יש לי תירוץ מצוין, אבל אם אני אגיד אותו, אני אסתכן בבזבוז מיותר של עצבים כשאנשים אחרים ייכעסו עליי, אז אני לא אכתוב אותו.
בגזרות אחרות, הכל בסדר.אני מתחילה ללמוד עוד חמישה חודשים וחצי, ואני מתרגשת מאוד. להופעה של ג'סטין ביבר נסעתי באוטובוס, בדיוק בקו שיהיה אמור לקחת אותי ללימודים שנה הבאה, והתרגשתי כמו ילדה קטנה שנוסעת ברכבת בפעם הראשונה, אולי בגלל שגם היינו מאוד קרובים לאוניברסיטה. אבל באמת, לי אישית זה היה ממש מרגש.
אז שני דברים לקחתי מהיום המתיש הזה (ספק זה כאב העיניים, ספק המסקרה שפשוט עושה לי רע;)
1.אני יכולה להיות באמצע, ואני הולכת לשנות את עצמי כדי שאהיה כזאת. הקיצוניות נגמרת.. החל ממחר.
2. בדר"כ אני אדם מאוד אנרגטי, פעלתן ואוהב לצאת עם אנשים, אבל לאחרונה גיליתי שאני ממש ממש ביישנית, וקשה לי להיפתח מהר. (והנה עוד משהו לעבוד עליו עד הלימודים)
ועוד אחד, סתם בשביל התזכורת שלי.יש לך מוטיבציה, את פשוט צריכה לאסוף את עצמך, ולדעת איך להתחיל הכל מחדש. בלי בושה, עם מעצורים, עם עזרה כשצריך, ובמידתיות. לא צריך לעשות תוהו ובוהו, הכל בסדר. את בן-אדם, ואת גם צריכה מנוחה.
וכן, הכותרת לא כל-כך קשורה לפוסט עצמו, אבל רציתי לבדוק כמה מכם ייכנסו לבדוק אם יש קשר לשוקולד.
לא ברצינות, אני חייבת דחוף גמילה משוקולד. יש למישהו הצעות?
בנימה אופטימית זו, אשים לכם שיר של אייל גולן שיצא כשהייתי בת חמש, ואני בבירור זוכרת את עצמי צורחת אותו ברכב. (יש לי מלא פלאשבקים לאחרונה של הילדות, ואין לי מושג למה)
בשבוע הזה, בין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות, קורים לי שני דברים מקסימים. האחד הוא, שמתחיל להיות חם!! היה לי כל-כך חם היום בגן, ואפילו עם החולצה הקצרה לא הייתי יכולה להוריד, כי יש גבול לכל תעלול, ואני אף פעם לא אלך עם גופייה בלבד, אלא אם כן אני בבית. השני הוא, שכאשר אני מתחילה להרגיש שטיפה חם לי, זה אומר שהשנה הולך לעוף ועוד שנייה הולך להיות אוגוסט. מה שמביא אותי לעוד שני דברים מקסימים שהולכים לקרות באוגוסט: השחרור שלי משנתיים של שירות לאומי!!! והלידה של בת הדודה החדשה שלי בע"ה :) הייתי באולטראסאונד עם דודה שלי ביום שלישי האחרון וזה פשוט לראות בן אדם, אמנם בלי כל-כך פרצוף, אבל בן (בת, במקרה שלה..) אדם קטן קטן שעושה פוזות למצלמה ;) זה היה כל-כך מתוק וב"ה (טפוחמסהשוםבצלללל) הכל תקין!!!! :)
מ.ש.ל. בערך.
היה לי שבוע מעולה, בצאת יום השואה הלכתי לראות סרט ביס-פלאנט ראש"לצ, והסרט ההי פשוט מדהים! (הלייב אקשן של היפה והחיה של דיסני, מומלץ ביותר!!!) יום שלישי היום עבר בטיל (כנ"ל לגבי היום - חמישי) ורביעי בכלל לא שירתתי. מה שכן לא היה נחמד הוא עצם העובדה שאני צרודה, ומיום ליום זה מחמיר ואני נשמעת כמו אוגר סיבירי גוסס. ועכשיו גם הצטננתי. בכללי הכל טפו חמסה וברוך השם
והנה שיר מקסים, שנראה לי הכי מתאים ליום הזיכרון (למרות שהנפטר בכלל לא היה חייל), ובזה השנייה הפך להיות הצלצול שלי. נשתמע, סטפ"ש נעים.
"...חשבתי שאולי נתבגר כשנגדל
אבנה לי ארמון ומגדל ואשים גם שומר בכניסה של הלב שלא יכנס אף אחד ואבא אמר לי אידיוט, אל תתכנן תכניות החיים הם עפים כמו טיסה אז תהדק חגורות..." (אני אתה ויוסי, ניב דמירל, 31.10.2016)
יש שבוע אחד בשנה, כל שנה, שאני לא מסתדרת איתו. השבוע בין סיום חג הפסח לסיום יום השואה. אני לא אוהבת את יום השואה, אף פעם לא אהבתי. ובאיזשהו מקום, אני מעדיפה להימנע מכל הסרטים, הספרחם, הטקסים וכו'.
אני לא פותחת טלוויזיה, כי אני לא מסוגלת, אני עומדת בצפירה, כי זה מה שלימדו אותאני לא סולחת על מעשה הנבלות שעשו הנאצים לפני שניפ ורצחו בדם קר ובלי שום טיפה אחת של אנושיות שישה מיליון בני אדם יהודים ועוד מי יודע כמה אלפים של חולים, נכים, צוענים וכו'. (הפתרון הסופי הגיע רק ב-1941, כך שהשואה לא בדיוק הייתה שש שנים). אני לרוב עובדת, כדי שהיום הזה יעבור הכי מהר שאפשר, למרות שהשנה לא נעתרתי לעבודה כי פשוט אין לי כוח. אני מעדיפה להיות בביצ, להעסיק את עצמי ולא לברוח לדברים אחרים. כן ראיתי כמה סרטים, אני כן מכירה ספרים בנושא, אני מודעת לנושא. פעם ראשונה מזה שאני זוכרת את עצמי אני אומרת את הדבר הכי גלוי בעולם - יום השואה גדול עליי, אני לא מסוגלת להתמודד איתו מבחינה רגשית, פיזית ונפשית. אני שקטה לחלוטין ביום הזה, כמעט ולא פוצת מילה או מדברת. וזה מוזר. אני? הילדה שלא מפסיקה לברבר בשאר ימות השנה, נאלמת דום ביום הזה?
היו שניפ שלא הייתי נרדמת בלילה שבין ערב יום השואה ליום עצמו, כי הייתי בטוחה ב-100% שאני לא אקום בבוקר, שאני אקום בעולם אחר. לא אמות, ח"ו, אבל לא אהיה אני. עם השנים (ובייחוד בכיתה י"א) למדתי שהיום הזה הוא יום רגיל לכל דבר ועניין, רק עם טוויסט קטן בעלילה ומלא שינויי שידור והכל. בשמונה בערב הכל חוזר לסדרו וכלם חוזרים לחיים הרגילים שלהם. (עוד משהו שאני בחיים לא אצליח להבין)
עם יום הזיכרון אני מסוגלת יותר להתמודד, כי תמיד בצפירת הסיום של יום הזיכרון אני מתלבשת, מתארגנת ויוצאת לחגיגות יום העצמאות. (אבל זה נושא אחר)
שנה שעברה זה היה פשוט, כי היה לי מלא עבודה ביום הזה, השנה אני יודעת שזה גם יהיה פשוט, כי הילדים בגן צריכים אותי. ולמרות שאנחנו לא יכולים להמחיש להם בגן את היום הזה (כי בתכל'ס איך אפשר להמחיש זוועות כאלו?) השנה אני אזכר ואוקיר את היום הזה ואת הזכות שניתנה לי לחיות בארץ הזו, ופשוט לחייך. כי זאת ההוכחה הקיימת מדי שנה שניצחנו. ואחנו כאן, בריאים,שלמים, חיים, זוכרים. ואף פעם, לא שוכחים.
השבוע גרפתי המון מחמואת בעבודה, ולמען האמת, זה היה שינוי מרענן לשבועות קשים שעוברים עליי בעבודה לאחרונה. למרות שמדי יום ביומו אני לא שוכחת שאני עוד שנייה מסיימת שם תקופה מלאה בעליות, ירידות, שמחה, עצב, חיוכים, אושר (עד כמה שאפשר) והצלחה אינסופית מלאה במחמאות כבר כמעט ארבע שנים. הלקוחות היו מקסימים אליי, ולמרות העבודה הקשה שלפני פסח, צלחתי את המשמרות והוספתי עוד אלפייה נכבדת למשכורת שלי.
התאהבתי בכמה שירים חדשים בשבוע האחרון ובכללי מוזיקה עושה לי פלאים עכשיו. אני נהנית לשמוע אותה והיא עושה לי טוב, נוסף, גם הפחתי את כמות ההסתגרות בחדר ושמיעת המוזיקה בחדר (למרות שהאזניות שלי מכאיבות לי באוזניים, אבל בשביל פעמיים ביום, זה שווה את זה), גם בגלל שאין לי כמעט זמן לזה כי אני עובדת כמו מטורפץ, וגם כי אני מצליחה למלא את היום שלי בלי "לברוח" לזה, וזה כולל המון יציאות עם חברות ושיחות עם אנשים אהובים.
שבוע שעבר הייתי בארוע משפחתי ובשבת מהממת שבה נחתי, צברתי כוחות לשבועות הקרובים, התמלאתי נחת שעוד שנייה פסח ואני נוסעת שוב לשם, וגם היה לי קצת עצוב בגלל סבא שלי, שאמר דברים קשים וחירבן לנו את הנסיעה חזור. הוא החליט שהוא רוצה משהו שאף אחד מאיתנו לא מסכים שזה יקרה, ומכורח המציאות העגומה, אמא שלי כרגע בחיפושים קדחתניים אחרי מטפל זר שיעזור לו, כי הוא פשוט כמעט לא מסוגל לעשות משהו לבד, וגם לסבתא שלי קשה לטפל בו. זה אמנם קשה, אבל אני עושה ככל שביכולתי לשמח את רוחם ולדבר איתם פחות אחת לשבוע. (למרות שהשבוע לא בדיוק היה לי זמן לעשות את זה, אז עכשיו אני בקצת נקיפות מצפןון.)
עלה לי טיפה החום, אני די בסדר. ברוב טמטומי הרב, לקחתי כדור בלי לאכול לפני, ואני מהבוקר עם צרבת וכאבי בטן נוראיים. (מי חשב שנרוסין יכול להיות אכזר ולהחמיר את המצב? גם ככה הבטן והגב שלי מפתוצצים מרוב כאב.)
היה לי משהו מצחיק לכתוב שקרה לי השבוע, אבל שכחתי אותו. זה השבוע האחרון שלי במקדונלד'ס ולאחר מכן יש את פסח ואני כבר אשאר ואקח חופש, או שאני אחזור הביתה ואשתעמם כל היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
