״רוב הימים עברו כהרף עין. אני לא יודעת כבר איזה יום היום, איזו שנה או מה השעה עכשיו.
אני משערת שעכשיו צהריים או אחרי הצהריים כי הצוהר שהדוד והדודה עשו בשבילי מאיר לי טיפה את החושך.
הגנבתי את מבטי והבטתי באדמה, השמש הייתה עכשיו באמצע המקל שפרנצ׳סקו תקע שם, כדי שאוכל לראות ולזהות את השעה.
השעה כנראה היא בדיוק חצות היום, או שעתיים אחריו.
אבא לימד אותי פעם איך לזהות מה השעה לפי הקרניים של השמש ולפי הפגיעה שלהם באדמה.
אני לא יכולה לצאת החוצה עד הערב,
או עד שקוראים לי לבוא לעזור בעבודות משק הבית. אני מקווה שיקראו לי לעזור במשק הבית. כשאני עוזרת, הדודה מלבישה אותה בבגדים של ילדתה הבכורה ועושה לי צמות, פן ידעו שבבית הזה מוסתרת יהודייה.
הדודה אומרת שאני דומה לה, לנעימותא, ביתה הבכורה שנסעה ללמוד באמריקה.
איזה שם מצחיק זה-נעימותא. מרגיש לי קצת כמו מגילת אסתר. יכול להיות שעכשיו פורים?
(...)
הם טובים, הדוד והדודה שהחליטו להסתיר אותנו, למרות שמדי יום אני מפחדת.
אני מפחדת שיקחו אותי מכאן למקום שאני לא אחזור לעולם.
אני מפחדת שימצאו אותנו.״
(לאה מונטגנרו, 24/12/1943)
~
נעמה הביטה בקובץ המכתבים שסבתה כתבה בזמן המלחמה הארורה.
היא הביטה בשם נעימותא וליבה פעם בחוזקה.
היא נקראה לה על שמה של הנערה שהצילה את סבתה בתקופת המלחמה.
נעימותא,
היא הביטה במילה הכתובה בצרפתית מושלמת,
בזיכרון האחרון שלה מסבתא לאה,
שבעת השחרור הייתה ילדה בת שבע בסך הכל.
בתאריך פטירתה, בדיוק לפני שבעה חודשים,
היא נפטרה שבעים וחמש שנים בדיוק
אחרי פריצת המלחמה הארורה.
~
למדתי לא לפחד מהיום הארור הזה..
אני מקווה שבצפירה אני אחשוב על הנספים...
למרות שמה שמעסיק אותי כרגע הוא המצב הקריטי והלא ברור של אבא של חברה טובה שלי.
שיהיה לכם יום משמעותי :)
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
עריכה:
חשוב לי להדגיש, כי הקטע למעלה הוא פרי-עטי. ואמנם, הדברים אכן קרו במציאות האכזרית של אותם ימים. אבל ב"ה לא קשורים למשפחתי בשום דרך או צורה.
~~~
המצב שלו לא בדיוק משתפר, וזה הורג אותי שאני לא יודעת על זה כלום.
הוא בן אדם בשלהי ה-50 שלו, הוא צעיר מכדי למות :(
וואו, אירוני כל-כך להגיד את זה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
