אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

זהו, השנה נגמרה.

עברתי את כל מועדי א' בהצלחה, וברוך השם אין לי מועדי ב'.

אחותי מתחתנת בעוד 13 ימים, והלב שלי מתפוצץ מאושר, שמחה ואהבה, אבל הוא גם כל פעם נופל לתחתונים כשאני חושבת על זה,שבשנה הקרובה, החל מאוקטובר, שתי האחיות שלי עוזבות אותי עם ה הורים לבד.

ברור לי שהן יבואו לבקר, וברור שהתאומה תחזור כל סופ"ש הביתה , כי ירושלים לא רחוקה בכלל מכאן, ומה קרה? היא בסך-הכל מתחילה את השנה הראשונה שלה. היא רוצה להיות רופאת ילדים, לכן היא מתחילה מסלול אחר, של תואר אחר, בתקווה להגיע לחלום שלה.

אני מאמינה שהיא תצליח, ואני מאמינה גם בי שאני אצליח.

רפואה וסיעוד זה אמנם לא אותו הדבר, אבל אני רואה את זה כמקסים, שאחותי התאומהף זאת שגדולה ממני בשתי קות, כל-כך שונה ממני, אבל הולכת איתי על הכיוון של טיפול באנשים. אנחנו אמנם שונות, אבל די דומות.

החל מהמראה, דרך ההתעצבנויות, הריבים, הצעקות וכל מה שהולך בית בימים האלה בגלל הטירוף של החתונה, וכלה בכמות ההערה והאהבה שיש לנו אחת כלפי השנייה.

עם הגדולה זה אותו הדבר בדיוק, אולי אפילו קצת משחקים של "קנאה לא בריאה" בחלק מהמקרים, אבל אני מאוד אוהבת את שתיהן.

חזרתי לעבוד בשבוע שעבר, ואני בעצם לא כל-כך עובדת, למרות שאני מגישה. מקווה שבספטמבר, אחרי שכל התיכוניסטיפ שעובדים אצלנו ושתי החיילות יחזרו ל"מסגרות" שלהם, יהיה יותר שקט ואני אוכל לקבל את המשמרות שאני מגישה, כמו שצריך. אשתו של הבעלים (שהיא גם הבעלים, בעצם) בהיריון עם העולל השלישי שלהם, כולם גילו את זה היום וזה היה האמת די מרגש.

אני מתחילה שנה ב', ב-14/10/18, ושלושה חודשים אחרי, כלומר בינואר, התבשרתי לפני כמה שבועות שהוריי טסים לשבועיים וחצי בתאילנד, מה שאומר שאני נשארת לבד. כמובן שאני לא באמת אשאר לבד, כי זאת תקופת מבחנים ואני אלמד, ויש לי פה את דודה שלי ואת הילדונת, ואחותי בטוח תבוא ובלה, בלה, בלה.. אבל זה עדיין מכווץ לי את הלב, מזל שיש עוד חמישה חודשים על הנסיעה שלהם, אז יש לי זמן להכין את עצמי נפשית.  מהצד השני, זה אומר אוטו לשבועיים וחצי 

תאמינו או לא, התינוקת הקטנה (הבת דודה), סגרה שנה של אהבה שאין להסביר במילים ושפע של מתיקות בדיוק לפני שמונה ימים. היא הדבר שהכי חשוב לי עלי אדמות אחרי המשפחה שלי, אני שרופה עליה ברמות אחרות. היא כמובן, קיבלה את השם החדש והנכסף שלה – הילדונת 
לא חושבת שאני יכולה להסביר במילים כמה אני והמשפחה שלי מטורפים עליה, וכמה היא אוהבת אותנו בחזרה, זאת ילדה של נתינה ואהבה מחולקת שווה בשווה בין שלושתינו, שאנחנו העוזרות העיקריות של דודה שלי בטיפול שלה. (להיות אם יחידנית זה די קשה)

יש לי כל-כך הרבה דברים שרצים לי בראש, ואני די שמחה שהצלחתי לפרוק כמה עכשיו, הפריקה הזאצת עושה לי כל-כך טוב.

אני לא מאמינה שאחותי הגדולה מתחתנת בעוד שבועים!!!!!!!!!!!!!!!!!

בשבוע הזה, בין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות, קורים לי שני דברים מקסימים.
האחד הוא, שמתחיל להיות חם!! היה לי כל-כך חם היום בגן, ואפילו עם החולצה הקצרה לא הייתי יכולה להוריד, כי יש גבול לכל תעלול, ואני אף פעם לא אלך עם גופייה בלבד, אלא אם כן אני בבית.
השני הוא, שכאשר אני מתחילה להרגיש שטיפה חם לי, זה אומר שהשנה הולך לעוף ועוד שנייה הולך להיות אוגוסט. מה שמביא אותי לעוד שני דברים מקסימים שהולכים לקרות באוגוסט: השחרור שלי משנתיים של שירות לאומי!!! והלידה של בת הדודה החדשה שלי בע"ה :)
הייתי באולטראסאונד עם דודה שלי ביום שלישי האחרון וזה פשוט לראות בן אדם, אמנם בלי כל-כך פרצוף, אבל בן (בת, במקרה שלה..) אדם קטן קטן שעושה פוזות למצלמה  ;) זה היה כל-כך מתוק וב"ה (טפוחמסהשוםבצלללל) הכל תקין!!!! :)

מ.ש.ל. בערך.

היה לי שבוע מעולה, בצאת יום השואה הלכתי לראות סרט ביס-פלאנט ראש"לצ, והסרט ההי פשוט מדהים! (הלייב אקשן של היפה והחיה של דיסני, מומלץ ביותר!!!) יום שלישי היום עבר בטיל (כנ"ל לגבי היום - חמישי) ורביעי בכלל לא שירתתי. 
מה שכן לא היה נחמד הוא עצם העובדה שאני צרודה, ומיום ליום זה מחמיר ואני נשמעת כמו אוגר סיבירי גוסס. ועכשיו גם הצטננתי.
בכללי הכל טפו חמסה וברוך השם  

והנה שיר מקסים, שנראה לי הכי מתאים ליום  הזיכרון (למרות שהנפטר בכלל לא היה חייל), ובזה השנייה הפך להיות הצלצול שלי.
נשתמע, סטפ"ש נעים.

"...חשבתי שאולי נתבגר כשנגדל

אבנה לי ארמון ומגדל
ואשים גם שומר בכניסה של הלב
שלא יכנס אף אחד
ואבא אמר לי אידיוט, אל תתכנן תכניות
החיים הם עפים כמו טיסה
אז תהדק חגורות..."
(אני אתה ויוסי, ניב דמירל, 31.10.2016)

יש שבוע אחד בשנה, כל שנה, שאני לא מסתדרת איתו.
השבוע בין סיום חג הפסח לסיום יום השואה.
אני לא אוהבת את יום השואה, אף פעם לא אהבתי. ובאיזשהו מקום, אני מעדיפה להימנע מכל הסרטים, הספרחם, הטקסים וכו'.

אני לא פותחת טלוויזיה, כי אני לא מסוגלת, אני עומדת בצפירה, כי זה מה שלימדו אותאני לא סולחת על מעשה הנבלות שעשו הנאצים לפני שניפ ורצחו בדם קר ובלי שום טיפה אחת של אנושיות שישה מיליון בני אדם יהודים ועוד מי יודע כמה אלפים של חולים, נכים, צוענים וכו'. (הפתרון הסופי הגיע רק ב-1941, כך שהשואה לא בדיוק הייתה שש שנים).
אני לרוב עובדת, כדי שהיום הזה יעבור הכי מהר שאפשר, למרות שהשנה לא נעתרתי לעבודה כי פשוט אין לי כוח. אני מעדיפה להיות בביצ, להעסיק את עצמי ולא לברוח לדברים אחרים. כן ראיתי כמה סרטים, אני כן מכירה ספרים בנושא, אני מודעת לנושא. פעם ראשונה מזה שאני זוכרת את עצמי אני אומרת את הדבר הכי גלוי בעולם - 
יום השואה גדול עליי, אני לא מסוגלת להתמודד איתו מבחינה רגשית, פיזית ונפשית. אני שקטה לחלוטין ביום הזה, כמעט ולא פוצת מילה או מדברת. וזה מוזר. אני? הילדה שלא מפסיקה לברבר בשאר ימות השנה, נאלמת דום ביום הזה?

היו שניפ שלא הייתי נרדמת בלילה שבין ערב יום השואה ליום עצמו, כי הייתי בטוחה ב-100% שאני לא אקום בבוקר, שאני אקום בעולם אחר. לא אמות, ח"ו, אבל לא אהיה אני.
עם השנים (ובייחוד בכיתה י"א) למדתי שהיום הזה הוא יום רגיל לכל דבר ועניין, רק עם טוויסט קטן בעלילה ומלא שינויי שידור והכל. בשמונה בערב הכל חוזר לסדרו וכלם חוזרים לחיים הרגילים שלהם. (עוד משהו שאני בחיים לא אצליח להבין)

עם יום הזיכרון אני מסוגלת יותר להתמודד, כי תמיד בצפירת הסיום של יום הזיכרון אני מתלבשת, מתארגנת ויוצאת לחגיגות יום העצמאות.  (אבל זה נושא אחר)

שנה שעברה זה היה פשוט, כי היה לי מלא עבודה ביום הזה, השנה אני יודעת שזה גם יהיה פשוט, כי הילדים בגן צריכים אותי. ולמרות שאנחנו לא יכולים להמחיש להם בגן את היום הזה (כי בתכל'ס איך אפשר להמחיש זוועות כאלו?)  השנה אני אזכר ואוקיר את היום הזה ואת הזכות שניתנה לי לחיות בארץ הזו, ופשוט לחייך. כי זאת ההוכחה הקיימת מדי שנה שניצחנו. ואחנו כאן, בריאים,שלמים, חיים, זוכרים. ואף פעם, לא שוכחים.
 

חשבתם פעם לשחק את משחק השקט? לשחק את משחק היופי? הדיבור? יכול להיות שפעם חשבתם על זה. עכשיו בואו אני אשאל אתכם שאלה יותר קשה, לשבתם פעם לשחק את משחק ה"מה היה קורה אם?" או "ואם היו אומרים לך?" אני בטוחה שהתשובה לכך תהיה מגוונת ומרובת דעות. יהיו אלה שיגידו שהמשחק לא לטעמם, יהיו אלה שינסו-אבל יתייאשו מהר.. ויהיו כאלה שיתחילו את המשחק, יבינו את הקונספט ומדי פעם יזכרו בו. במקטעים, בציוני דרך בחיים, או אפילו סתם במחשבה במיטה.

אני נמנית עם הסוג האחרון. משחק ה"מה היה קורה אם" מעסיק אותי רבות מאז היותי תיכוניסטית. קראתי את הספר "ואם היו אומרים לך" והצלחתי להבין קצת, ממה שכתוב שם. (ברור שאנסה לקרוא אותו שוב... לי, לפחות-זה מובן מאליו.)

תקופת הפגייה הגיעה לי עד לראש. או יותר נכון, נחתה בי ההבנה שאני לא רוצה יותר לדבר, לספר, לשמוע, לנחם, לנסות להבין, להגיד מילים טובות ולהיות בשום סיטואציה/קשר/וואט אוור שקשור לדבר הזה.
זה היכה בי בשבוע האחרון של דצמבר, מעט לפני חנוכה. הייתי בגן והחלטתי שאני רוצה ללכת לבקר, לראות מה השתנה.. אולי מישהו עוד זוכר אותי. וגם כיהיה לי יום הולדת עגול, אז זו הייתה הזדמנות גם לקבל מזל-טובים וללכת לראות היכן תלו את התמונה שהבאתי להם בשנה שעברה. (היא תלויה במסדרוןליד הטפנ"צ, ליד החדר של מנהלת המחלקה )

בפועל, זה היה סיוט. נכון שכל מי שעבר והכיר אותי היה בטוח שעוד נשארתי לשרת שם, כי פשוט התמזגתי עם הצוות, וטיפה התלהבתי מכל העניין, אבל לא הרגשתי את החיבור שחשבתי שאני ארגיש. ובייחוד הדגשתי את העובדה שעברתי לשרת בגן הסמוך, די קרובה, אבל בעיקר בלב.
הרגשתי מוזר, כאילו אני נתקעת להם באמצע. רציתי גם לפגוש את מהנלת המחלקה אבל היא הייתה בטפנ"צ ולא רציתי להיכנס ולהפריע.

אני חברה בקבוצה מדהימה, של הורים לפגים. שתמיד אומרים לי שאני ילדת פלא, גיבורה, מהממת ומרגשת. קצת נמאס לי מכל השמות האלה, אבל הם באמת מדהימים ואני נהנת לכתוב שם, לראות את הפוסטים של ההורים, ושל הילדים המתוקים. אבל זהו, אני מרגישה שקצת מיציתי.
סוף שנת 2015 עד סוף שנת 2016 הייתה השנה המדהימה ביותר שאני זוכרת. זכיתי לשרת במקום מדהים, עם צוות אנושי, אבל עם זאת רפואי ומקצועי. סגרתי מגעל, אשכרה לקחתי חלק במקום שאני עצמי לא רציתי. ופייר, זכיתי.

אמנם לא הכרתי חברות שם בכלל, אבל זכיתי להתחבר למישהי מדהימה מהעבודה, שמשרתת במד"א לידי ואנחנו החברות הכי טובות בעולם. וגם זה כיף.

הגיע הזמן לשים את העבר מאחורה, ולהתקדם הלאה, לעתיד.
אני מתרגשת בטירוף, כי ההרשמה ללימודים שאני רוצה נפתחת בעוד שבוע וחצי, ואני בטוחה שעצמי שאני אתקבל. וגם אםצאני אלמד באוניברסיטת אריאל, תבוא עליהם הברכה שהם טרחו לקבל אותי בכלל.

ובגלל שהכותרת קרויהמ"אם היו אומרים לך" #טייק2, אני כן אתן לזה טיפה מקום.
אם היו אומרים לי שהייתי הולדת להיוולד בשבוע 24, משקל פעוט, ולהילחם על החיים שלי? יש סיכוי שהייתי שוקלת חישוב מסלול מחדש ובכלל לא יוצאת מהבטן של אמא שלי. (כאילו, כן יוצאת, אבל בשבוע יותר הגיוני כמו 30-40 )
אם היו אומרים לי שבגיל 18 וחצי עד כמעט 20 אני אזכה לשרת בפגייה שהצילה אותי, יש מצב שהייתי צוחקת להם בפרצוף.
אם היו אומרים לי שאני הולכת ללמוד סיעוד בשנה הבאה.. פה כבר הייתי אומרת שזה נכון, כי אני בחרתי את זה.
וזאת ההרגשה הכי מדהימה בעולם.
ביי תקופת פגייה, מקווה שאני אזכור ממך רק דברים טובים.

והנה שיר ששוב הכרתי דרך מישהי מהעבודה, לא משהו לדעתי...
אבל הוא נחמד כזה ומקפיץ, אז תהנו. :)

"לא, לא,לא,  לא מחפשת תירוצים
בשכונה כולם יודעים, היא חופשייה
לא אכפת לה מה כולם אומרים
האף שלה בעננים
היא שומעת רק - לה לה לה..."
(חופשייה/דורון ביטון, עמרי קטרי, 2016.)

 

אתמול בבוקר קמתי, ולא היה לי מושג איזה יום היום. (יחי העייפות!)
השבוע האחרון היה די קשה, עבדתי כל יום, (חוץ מהיום, ואני עובדת גם מחר) ואני חושבת שהגעתי למצב של אי-שפיות זמנית בה אני מדקלמת את כל תאריכי פגי-התוקף של כל מוצרי המזון, השתייה, הניקיון ואלה שמשתמשים בהם באופן יום-יומי בע"פ.
 

החלטתי לחזור למטבח והכנתי מן מאפה כזה, עם ציפוי של סוכר וקינמון, יצא חביב. הכנתי עוד גליליות ועוגת אגוזים די מקסימה, ואני מחכה לעוגת יום הולדת שלי.

אני עדיין מתלבטת מה לקנות לאחותי, כי אין לי בכלל מושג מה היא אוהבת. (שנה שעברה היא קנתה לי נעלי-בית, נראה לי שאני אסגור את הסיפור בשרשרת יפה) 

אהובה עוזרי נפטרה השבוע, ושוב עולה בי השיר המקסים שהיא שרה ויהודית רביץ עשתה לו קאבר יפהפה. אמנם אני חושבת שהעליתי את זה פעם לכאן (ואולי גם מחקתי את הפוסט), אבל השיר הזה כל-כך מזכיר לי אותה, וכל-כך אהוב עליי.

אין לי יותר מדי מה לספר, פרט לזה שממש טוב לי בגן, הילדים קרציות אבל מתוקים וחולים לי על התחת (בערך מקרטע, לא נראה לי שהם מבינים מי אני), פגשתי אחות מהפגייה שאני אוהבת כל-כך וקשקשנו מלא (הם אכלו במקדונלד'ס) והבן שלה אחד הנסיכים. 

אני באמצע למלא את טפסי הרישום לאוניברסיטת אריאל, ואע"פ שאני עדיים מחכה לרישום לאוניברסיטת ת"א (כי אני מעדיפה ללמוד בתל-אביב), אני מתרגשת כמו ההחלטה להעלות אותי לכיתה א'
ו.. שבוע הבא יש לי יום הולדת, ושלוש משמרות, הללל יהההההה!

שיהיה לכם סופ"ש נעים. 

וואו, איך להתחיל פוסט כזה, שכל-כך הרבה מחשבות מסתובבות בראש? 
לספר על מה קרה לי בחודש האחרון, מאז התחלתי את השירות? לספר מה קרה לי בשבוע האחרון? על דברים חדשים שגיליתי? על שירים חדשים, כדוגמת זה, שהתחלתי לאהוב ועכשיו אני לא יכולה להפסיק לשמוע? יש לי כל-כל הרבה דברים לכתוב, זמן קצוב והמון מחשבות שמתבלבלות בראש. אז אני אנסה לכתוב את כולם ואשתדל לא להתבלבל..

עבר כבר חודש וחצי מאז התחלתי את השנה השנייה של השירות הלאומי שלי.
-במהלך החודש הזה הספקתי להתחבר לילדים שיקומיים קטנים ומדהימים, להכיר צוות מופלא ולקבל פידבקים טובים מאוד מהרכזת שלי על עבודה מעולה שאני עושה (ואמן שזה ימשיך ככה ואני לא אשחק)
-הספקתי לעשות פסיכומטרי ולקבל את הציון שלו, ציון שלא כל-כך אהבתי, כי הוא טיפה מעל הממוצע, אבל כרגע אני לא בראש של לעשות עוד אחד ולפי מה שבדקתי, אני יכולה להתקבל למה שאני רוצה, למרות שאמא שלי לוחצת עליי לעשות עוד אחד. נראה מה יהיה לגבי זה..
-הספקתי לחזור לעבוד במקדונלד'ס, להמשיך לריב עם כל העולם ואישתו, לא לקבל מרות ולהסין, פעם ראשונה בחיים שלי שכאפה זה דבר כואב, ונכון לכרגע אני משתדלת להימנע מריבים, ולקבל (כמעט) הכל, למרות שמנהל הסניף שלי הוא פריק-קונטרול ועקשן יותר ממני, וזה פריקינג דבר נדיר, כי אני עקשנית וחולת-שליטה בצורה מאוד קיצונית.
-הספקתי לעבור ראש-השנה עמוס בקרובי-משפחה די מיותרים, לעבור אחלה של צום יום כיפור ולא להירדם עד ארבע וחצי בבוקר של יום אחרי, לעבור שבת די קלילה ולהתרגש לקראת נסיעה מחר לסבא וסבתא בצפון לסוכות ומפגש עם הורים מהפגייה שגרים בעיר שם.

והכי חשוב, הספקתי לעשות חשבון-נפש עם עצמי, עם קצת עזרה של המשפחה וקצת צעקות מיותרות של אמא שלי על דברים שממש לא היו קשורים אחד לשני. אני מקווה שהשגרה של אחרי החגים תהיה יותר שקטה, ואני אדע מה טוב לי ומה לא טוב לי, מה אני יכולה לעשות בוודאות ומה קצת "גדול עלי" ובשלב זה עדיף שאתרחק ממנו.. זה חשבון-נפש שבדר"כ אני כותבת בשנייה שהוא עולה לי בראש, אבל מאחר והדבר עלה רק בסיטואציות שאני לא יכולה להדליק את המחשב הנייד שלי ולכתוב כגון:ר"ה, יוה"כ (שזה היה חשבון הנפש הכי גדול לדעתי שחוויתי כל ימי חיי, לא רק מול הקב"ה) וכן, גם השבת הזו...

אבל אני יודעת שזה יקרה בקרוב.
בינתיים, תהנו מהשיר הזה, ושיהיה לכם חג סוכות טוב ושבוע שמח!

והיי, הנה תמונה אחרי המון זמן שלא צילמתי.
קראתי לה #ממעללייבגן
וזה באמת הכי משקף את השטויות שאני מצלמת כשהילדים ישנים..

הנה הרגל שלי, ועוד רגל מתוקה מתוקה של אחד הילדים שאני הכי אוהבת בגן.