כלום באמת לא דומה למה שהוא היה לפני שלוש וחצי שנים, אפילו ארבע, אפילו חמש, ואפילו מתחילת התיכון.
התבגרתי, למדתי, השכלתי בתיכון, ועכשיו אני בעיצומו של סיום תקופת הסמסטר הראשונה שלי באוניברסיטה - לא פשוט אבל כיף. אבל אני מרגישה מצולקת, ולהיות מצולקת זה לא כיף. זה מן בליל של רגשות שעולה לך ברגעים הכי לא צפויים, ברגעי משבר, בלילה במיטה שנייה לפני שאני נרדמת. ולמרות שאני נלחמת בעייפות זה תמיד משאיר אותי ערה עוד חצי שעה-שעה וזה מתסכל, רק בגלל שהייתה לי חוויה לא פשוטה מבחינה חברתית במשך שש שנים בתיכון, ואולי אפילו קצת ממקדונלד'ס, מה שהמשיך לשירות הלאומי.
יש לי בנות מקסימות בלימודים, ובעיקר אחת שממש שתהחברתי אליה (ואיפלו די התבאסתי שהיא אמרה לי שהיא בסוף לא יכולה לבוא ללמוד איתי מחר), ואני מרגישה די טוב כלפי חוץ, אבל בפנים אני עדיין שבורה ומנסה לאחות חתיכות. הבטחון עצמי שלי שואף לאפס, ולמרות שלא רואים את זה, מאוד מאוד קשה לי מבחינת החברה באוניברסיטה. אני רוצה לפרוח, ואני מרגישה שזה הזמן שלי, אבל איך אפשר לפרוח כשיש צלקות כאלו? אני מתכוונת לחזור לטיפול.
בואי נדבר על זה רגע. את מתייאשת מהר. את מתייאשת עוד כשאת חושבת על הרעיון, ואם הוא כבר בר ביצוע, הסיכויים שתצליחי לעשותו כשין לך כל כך כוח, הם די קלושים.
אז עשית את מה שעשית היום. אחד יצא טוב, שני לא. למרות שהשתמשת במה שהיה נחוץ וצריך. את לא בדיוק יודעת איך זה הגיע למצב הזה, ומשזה יצא גרוע, עשית גם את החלטה הכי נכונה לעשות, אבל מישהי החליטה שזה לא נכון.
היא ישר קישרה את זה לתחומי החיים האחרים שלך, לאלה שאת נלחמת בהם יום-יום, ללא הצלחה כל-כך, מסיבה מספיק הגיונית שאת לא באמת משקיעה בעניין הזה זמן, מחשב או ביצוע. את חושבת שזה יפול מהשמיים ותגיע אלייך איזה ישועה, אבל לא יקרה כלוםעד שתיקחי את עצמך בידיים, ובאמת תעשי משהו בנוגע לזה. לא רק לאחרים, אלא גם לעצמך.
את תמיד אומרת שאת רוצה לעשות שינוי, וגעד שאת סוף-סוף מנסה, החיים נותנים לך כאפה בפרצוף ומחזירים אותך לדרך הקבועה שלך.
בנין שתינו בלבד? את לא באמת רוצה להתחיל דרק אחרת, חדשה, רעננה, מלאה ביופי, קסם, אתגרים, גילויים וחוויות חדשות. למען האמת, אני גם יודעת שאת מפחדת מזה. הפחד של הוא משתק, פחד שאת לא מסוגלת להתמוד איתו, כמעט כמו החרדה מהמוות שאחת חווה פעם בשבועיים-שלושה.
עברו כמה ימים, ולא בדיוק נוח לך. לא בסיטואציה ולא במקום.
את מתה לשבור את הכלים, להכריז שאת לא עושה כלום ולהתחפר במיטה. (מה שדי היה שני לילות ברצף שבוע שעבר) אבל עם כל המחויבויות שלקחת על עצמך, הטיפול, הלימודים ו.. אל-אלוהים, הפר"ח, את לא בדיוק יכולה לעשות את זה.
שוחק זה כן, קשה זה כן(ותתעלמי שנייה מהעובדה שקשה זה טוב ובלה בלה בלה) כי בקטע הזה לא טוב לך. לא טוב לך בכלל.
מעייף זה כן. אז מה עוד נשאר לך חוץ מלהתלונן? יש לך 4 שנים שלמות לעבור, ולהגיד לך אם זה התחיח בטוב? לא, בכלל לא.
גם כשאת מנסה לסדר את המחשבות, מיליון אחרות רצות להן ואת נתקעת על הרעות מאשר על הטובות.
אני בעד שתחשבי מסלול מחדש. היום, אחרי זה. עם אמא שלך; כי יש מצב שאולי זה לא בשבילך, כי אם הגעת למצב ש"זה רק בשביל המלגה" אל תעשי את זה,
היום נזכרתי שאנחנו בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות.
הדבר הזה לא מדבר אליי בערך מכיתה י"ב, כשחצי התפללתי לפני השיעור, אבל לרוב לא.
הודעתי אתמול על התפטרות, מה שאומר שנשארו לי בדיוק עוד 13 ימים לעבודה, ואני מחכה לזה בקוצר-רוח.
ישבתי אתמול עם אחיותיי ועם בן הזוג של אחותי לאכול בג'אפניקה, ושם גיליתי לה שלא שמרתי שבת בערך בחודש וחצי האחרונים, והיא לא הבינה למה.. אז היום בבוקר קיבלתי החלטה לחזור לזה, כי כעיקרון זה ממש לא קשה, זה בסה"כ איפוק של 25 שעות, ואם עשיתי את זה כמעט 21 שנים, למה שאני אפול בזה עכשיו?
אני שונאת שדווקא בחודש אלול, אני חוטאת הכי הרבה. מבחינה של בן אדם לחברו ומבחינה של בן אדם למקום. בעיקר בין אדם לחברו.
אני יודעת שיהיה בסדר, זה כבר היום השני ולא כעסתי בכלל היום. (אפילו שהייתה לי משמרת קצרה)
עוד קצת רה"ש, עוד שנייה יוה"כ, וב-25/9 אני על מטוס לארה"ב. ואני רוצה שזה יהיה ממקום שאני רוצה ליהנות ולכייף עם המשפחה.יש לי על מה לעבוד.
בעיקר על עצמי.
"קול דודי הנה זה בא, ככה מספרים להסיר את כל הרע, ואת קרננו להרים מתוך תהומות עפר, ולהקיץ נרדמים עם תרועת שופר
קול דודי הנה זה בא, כך פשטה לה השמועה וכל תינוק שנשבה, קיבל את הנבואה אז בוא נצא לקראתו, בתופים ועוגב שירו לו זמרו לו אשרי העם ,שה' אלוקיו
ואז יפוח היום ,והשקר יתאדה אז יצאו במחול ,כל איילות השדה וידלגו על ההרים,ולא מחמת אימת השועלים ומחגווי הסלע, יזרמו מים חיים בן סתרי המדרגה,להשקות שושנת העמקים, ולהקים משכן, שיסיר את סבלותנו מכאן
קול דודי דופק ,פתחו לי בני הגיע זמן גאולתכם ולצרותכם אמרתי די ובאתי לבשר ,שלא תבכי יותר רחל מרחים את המשיח, יותר מכל אבקת רוכל שלום לך דודי, הצח והאדמון שפוך חמתך על אבנים, והשב לביצרון ברחמים, כי לרחמיך אין זיכרון שיכיל את כל הנתונים
את כל השיחות שקיימתי אי פעם עם המשפחה שלי/מכרים/אנשים לעבודה, אף פעם לא יישמתי על אמת.
אני חושבת שזאת אחת הסיבות לעובדה שב-8 השנם האחרונות נסגרתי כל כך בפני אנשים, ואני לא מצליחה לקיים קשרי חברות או לבנות כאלה.אחת הסיבות היא גם הפגיעות הקשות שחוויתי בתקופת התיכון שלי, שגרמו לי להעדיף את הלבד ולהתרכז בי בעצמי ובאנוכי, כדי שחס וחלילה לא אפגע. (אסתייג ואומר שב"ה אף פעם לא הייתי מוקד לבריונות, אבל הבנות בכיתה שלי כל כך פגעו בי, שבאיזשהו נקודת זמן בתיכון הן גרמו לי להאמין שאף פעם לא יהיו לי חברים.
"לא טוב היות האדם לבדו" נכתב בתורה.
זה משפט שמלווה אותי שנים ורק אתמול הבנתי עד כמה הוא חשוב. האדם נוצר למהות הקשר, לקשרים חברתיים, משפחתיים וכן, גם בסופו של דבר אינטימיים ובניית תא משפחתי משל עצמו.
מה שמעסיק אותי לאחונה (גם בעקגבות הריונה השני של בת דודותי היקרה, שהיא בגילי) הוא ההבנה כמה אני רוצה זוגיות ומשפחה. ואלוהים יודע איך אני אשיג את זה, כי החיים שלי כרגע סובבים עבודה-בית, וגם כשאני מנסים לארגן משהו עם המשפחה, תמיד צריך לקבוע שבוע מראש בגלל המשמרות שלי, ובסופו של דבר אני תמיד מוצאת את עצמי סוגרת. (אין מצב שאני לא יוצאת איתם לסרט ביום רביעי, והולכת לשבת איתה ביום שני. חייבת את שניהם, דחוף.)
אני נשמעת לעצמי מסכנה עכשיו, אבל אתמול הבנתי, בעזרת אחותי הגדולה, שאת כל הדברים המגעילים, המתוסבכים והקשים שק'ורים לי כרגע בחיים זה בגללי, או באשמתי. (תארו לכם מה זה 161.02 שעות של עבודה במקדונלד'ס, רק בחודש אוגוסט.) היא אמרהנ לי אתמול שהיא לא חושבת שאני רוצה לטוס איתם לחו"ל כדי ליהנות, אלא כדי לסמן וי על זה שהייתי בארה"ב ולהתלהב מזה כמו ילדה קטנה. חצי מזה נכון, אני מאוד רוצה להיהנות איתם, אבל כרגע אני מרגישה מרוחקת, מתוסבכת עם עצמי ורק מחכה שיגיע ה18.9 כדי לעוף ממ'דונלד'ס לאלתר.
כן, אני מרגישה מרוחקת מהמשפחה שלי, כי אני רוב הזמן או עובדת או את מעט השעות שאני בבית, אני מנצלת לטובת החדר שלי. (כאילו שאני לא רואה אותו כל יום בלילה)
אבל זהו, לא עוד! אני מתחילה שינוי!
ה-1/9 התחיל אתמול, התחלה חדשה, בבתי הספר וגם בי, סיימתי שתיים שירות ויש לי עוד חודש וחצי עד שהלימודים שלי מתחילים, ואני ממש רוצה להגיע לשם אחרת (כמו לכל מקום חדש שהתחלתי, ועד עכשיו זה לא הלך לי בכלל.)
רשימת ה-WISH דשלי לספטמבר היא:-לבלות זמן עם המשפחה. -לסיים את העבודה במקדונלד',ס.
-להתחבר אל אחיות שלי שוב, כי פעם היינו כמו דבק, והיום זה רק שתיהן. ואני ממש ממש בחוץ!!!
-לצאת, לבלות, ליהנות..
-שהתקופה הפח הזאת תיגמר, כי אני ככה קרובה מלהתפק ולשבור את הכלים, המשחק הזה שלה של " כי אני קבעתי משהו" מדהים אותי כל פעם מחדש, אני קרעתי את התחת באוגוסט, בזמן שהיא הייתה בברלין עם חברים שלה ובאילת עם המשפחה שלה.
-אני מתחילה להתשנות, יש לי עד ארה"ב לעשות את זה, זה שינוי של 360 מעלות, ואני כל כך נחושה לעשות אותו. כל-כך, שזה מפרפר לי בבטן מרוב עצבים.
ספטמבר 2017, אני רוצה לזכור אותך בתור משהו טוב, אפשר?
"עייפות בלתי מוסברת. פיק ברכיים לא מובן צל שרב על כל הדרך, ואבק לבן אבל עודך משווע לגשמי ברכה עוד רחוקה מנוחתך
אחרי החגים יתחדש הכל. יתחדשו וישובו ימי החול האוויר, העפר, המטר והאש גם אתה, גם אתה, תתחדש.
בגנך פורחים לפתע עץ הפרי ועץ הסרק ועץ החלומות ועץ הטוב והרע ומוטלים כל כליך בחצר ביתך לא נשלמה מלאכתך
אחרי החגים יתחדש הכל..
במסע שלא נגמר בין שדות הצל ושדות האור יש נתיב שלא עברת ושתעבור שעון סמוי מן העין מצלצל לך לא נשלמה אהבתך
אחרי החגים יתחדש הכל.."
(התחדשות אחרת/נעמי שמר, שיר שמלווה אותי שנים, ומשום מה הוא כל כך מתאים עכשיו)
מוזרה לי הידיעה שאני עוד שלושה חודשים ושלושה ימים מסיימת שירות.
מוזרה לי הידיעה שאנשים חושבים שיש להם לגיטימציה להעיר לי. (ספויילר: אני בועטת באוויר כשחתולים מגיעים אליי, כי אני מפחדת להישרט. אז היום אישה [מפגרת, יש לציין] אמרה לי (בתגובה לכך שבעטתי באוויר אל מול חתול, שוב, לא בקטע רע. בכלל. אני לא איזה אחת שרוצה לעולל משהו רע לבעלי חיים):מה? כשתגדלי, תרביצי גם לאנשים? תסתמי את הפה שלך ותתקדמי, חתיכת מפגרת. אין לך זכות דיבור במה שאני עושה. ואגב, ההשלכות על המעשים שלי? עליי!! וחוץ מזה, השעה הייתה פאקינג שש וחצי בבוקר, מה את פונה אליי בכלל?)
מוזרה לי הידיעה שאני מתחילה ללמוד בעוד חמישה חודשים, מקצוע שאני אעשה בעתיד, ואני די מתחילה לפקפק בבחירה שלי.(לא שיש לי דרך חזרה, כן?)
מוזרה לי הידיעה שדודה שלי, זאת שאני זוכרת אותה "הרווקה הנצחית"(ואוי ואבוי אם מישהו ידע מזה) הולכת להיות בעז"ה אמא. באוגוסט. עדיין לא נקלט.
מוזרה לי הידיעה שעוד שנייה אני יוצאת ממסגרת, כי בפעם הראשונה מזה 14 שנים אני רוצה חופש. כי מאסתי.
מאסתי בשירות הלאומי שלי., מאסתי בריצות, האכלות, ארויות פעמיים ביום (וגם זה בקושי) השכבות, החלפות טיטולים, חום מטורף, וצוות מקסים שמדי פעם מרים את האף.
מאסתי בעבודה שלי. בהמבורגרים, נאגטס, הגדלות, לקוחות מעצבנים ומקסימים כאחד, חיוכים מאולצים, התעצבנויות(כשצריך), מרחות של ילדים, גלידות ולקוחות קבועים.
מאסתי בעצמי. כי אני שוב מרגישה שאני לא אותה הבחורה, שאני אחרת. יותר מקללת, יותר מתעצבנת, יותר מאוסה, עדיין לא מוכנה לקבל ביקורות בונות אבל יודעת "להחליק" כשצריך, פחות פתוחה, יותר ביישנית. ועוד מלא דברים שמשתוללים לי בראש. אה! כן!
יותר עייפה.
אני רוצה חופש. מהכל. השבתות לא מספיקות לי.
אני רוצה לטוס, אבל אין לי לאן ועם מי.
אני רוצה להתרגש, אבל לא מדברים שאני ממציאה לעצמי, אלא מדברים אמיתיים.
אני רוצה לחוות, בדרך האמיתית.
אני רוצה שקט, אבל אני לא אקבל אותו, כי אני לא כזו.
נראה לי שאני אקח מכאן הפסקה, הרבה דברים טובים ולא טובים עברו עליי כאן, ומדי פעם, כשאני גוללת, אני נזכרת בתקופות יפות, ופחות יפות.
עכשיו אני בתקופה יפה-לא יפה. אז נראה לי שאני אקח הפסקה. ואנסה לסדר את עצמי, להתאים את עצמי לחברה.
להתרגש, לחוות, לצאת בדרך שהייתי עושה פעם.
אמנם לא תכננתי להיפרד, אבל אני אעשה את זה. כי אני די בטוחה שזה הדבר הכי נכון בשבילי כרגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
