טוב, זה לא חדש שרוב הפעמים שאני נמצאת במחלקה - אני מרגישה לבד. קורסת תחת העומס, חוטפת עצבים שקטים על כמה מאנשי הצוות, ננזפת קלות (לא היה לי נעים לצאת באמצע המשפט שלה! וחוץ מזה, הוזמנתי לארוחה, ואפילו הבאתי עוגה!) אבל צידוקים לא יעזרו בקטע הזה, אני פשוט צריכה להפסיק לקחת דברים מטופשים כאלה ללב, כי זה באמת כבר לא מצאים. אני לא ילדה קטנה, אני לא ילדה בכלל!
השבוע התחיל סבבה (ברור, כי אתמול הייתי בבית.), אבל שוב ושוב מקננת בי התחושה הזאת שאני לבד. שאין לי עם מי לדבר, אל מי להרים טלפון, כי ההיא בצבא, השנייה בתקופת מבחנים, השלישית בכיתה י"ב ובסיירות לשירות הלאומי, הרביעית בכלל בכיתה י"א וטובעת תחת העומס של עצמה. וזאתי שנשואה.. פ'ףף, אם רק היה לה זמן... נכוחן, פה עכשיו צריך להגיע הקטע שאולי אני אדבר עם אמא שלי, ואני כן מדברת איתה, מספרת לה דברים שאני אפילו לאחראית עליי אני לא מספרת. משתפת, חוקרת, מעמיקה בנושא הזה כל-כך כדי לאפשר לראש שלי לתת עוד תשובות להורים ששוב שואלים למה בחרתי להגיע לשירות הלואמי דווקא במקום הזהף וגם כדי להסביר להם מי אני, מה העבר הרפואי שלי ואיך זה שאני בכלל פה... (אני אמנם לא מתנפלת להם עם המידע הזה, כי עצם העובדה שנולד להם פג, בין אם קל ובין אם קשה ח"ו - מקשה עליהם גם בלי הסיפור חיים שלי.)
מזכיר לי שהיום ד"ר מזכרת ירד עליי ברמות קשות ופשוט פלטתי את המילה קרצייה (כי הוא באמת היה ככה..) ציפיתי שמישהו יגיד לי משהו, כי ת'כלס זה היה ממש לא יפה, אבל הם כולם צחקו והייתה ארוחה נחמדה. אמא הכינה עוגת תפוחים והביאה אותה, עשינו שידרוג קל ושמנו עליה קצפת, ובחיי - לא טעמתי עוגה כל-כך טובה כמו זאת. (או כמו עוגת האגוזים שיש לנו בבית - פשוט אלוהי!)
אני חורגת מהנושא כי יש לי בעיות קשב וריכוז. וזה מצחיק, כי כל מי שמסתכל עליי, נדהם מהסיפור שלי. מצד שני, האחיות אומרות שאני פגה שיצאה נורמלית, אבל עם ההפרעה הכי נפוצה אצל פגים - הלא היא הפרעת קשב וריכוז.
עוד קצת חריגה מהנושא ואז נחזור אליו כבר ציינתי שאני מרגישה לבד רוב הזמן? כן? יופי. אז אני מרגישה לבד, והים זה התבטא בזה שהוכחתי את R על זה ש-A, בת השירות השנייה ממש לא מגיעה. כשהיא אמרה לי, "אבל גם היא הייתה לבד אתמול.." פשוט אמרתי לה "כן, אבל היחס בין ההגעה שלי למחלקה מדי יום ביומו ליחס שלה, לא בדיוק חופפות" ופשוט יצאתי משם. אח"כ, המצפון שלי התחיל לעבוד וסילקתי אותו משם בשיא המהירות. אז כן, יש לי מצפון, וכן, הוא עצום(!) זה לא אומר שאני צריכה לתת לו לקונן בי ולתת לו להתפתות לעשות את הדברים שהחברה אומרת שצריך לעשות, ולא קצת לחרוג מהגבולות. ת'כלס, מאוד שמחתי שאמרתי את זה בסוף ,כי אני באמת מרגישה לבד בכל הכאוס הזה. הכאוס הזה התחיל באוקטובור האחרון, כשמספר הפגים במחלקה הרקיע שחקים והוא לא מפסיק לרדת מ-14 מיטות מאוישות בחדר 1 בפגייה כמעט כל שבוע. יש פעמים שהכאוס הזה היה טוב בשבילי, כי אני מאוד אוהבת לחץ מהסוג שגורם לאנדרנלין שלי להתרומם למעלה, אבל זה לחץ מסוג אחר. לחץ שכשאני לבד, אני צריכה לחהתמודד מול הורים שחייבים תור לילדים שלהם ולזה אפילו לא הספקתי להגיע, כי אני לבד.
אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבדדדדדדדד. לפי מה שאני חושבת, התחושה הזאת צריכה לקנן בי רק כשאני בשירות - כי אז אני באמת לבד. אבל החצופה הקטנה ממשיכה לקנן בי בימים שאני בבית ולא עובדת (בעיקר כשאני לא עובדת( אני כן מנסה להעסיק את עצמי בדברים אחרים, לדוגמא אתמול, הייתי חצי לבד, כי הייתי שקועה כל היום במחשב בהורדת סדרות וסרט כמו קדוש מעונה, אבל היום, כשאין אף אחד בבית ואני כאן, מול המחשב, שומעת מוזיקה, זה קצת מחזיר אותי אחורה לתקופה שהייתי בתיכון (לפני שנתיים ככה..) כשהייתי מסכלת באינסטגרם על תמונות שבנות מהכיתה שלי העלו, פייר, הייתי מתעצבנת. הן כאילו עשו בכיאלו, עשו בכאילו שהן אירגנו לי יום-הולדת, עשו בכאילו שהם הביאו לי לבונים כל שנה, עשו הכל בכאילו.. נכון, לא השקעתי בהן והפרזתי וקניתי מתנות לכל אחת, אבל כן תמיד הייתי זאת שמציעה לקנות בלונים או עוגה או לעשות איזה משהו גיבושי ונחמד כמה בנות, כדי באמת להיות חלק. אם הייתי מנסה לברר פרטים לגבי משהו ששמעתי בכיתה, בין אם זה היה ממארגנת האירוע/היום-הולדת ובין אם זה היה מהחברות שלי, תמיד הייתי נענית בתגובות של "תראי.. ככה וככה וככה." ואז הן היו מאכילות אותי בסרטים טיפשיים שאולי הן בסוף לא יעשו, והן לא יודעות איך ומה ולמה. לחלופין, אם הייתי מציעה משהו נחמד לעשות, זה תמיד היה מתקבל במבטים לא נאותים מצידם, כאילו עכשיו ביקשתי שהם ישחו בבריכה שלמה של וודקה (אגב, לא שנראה לי היה להן אכפת לעשות את זה, כי הן פשוט דופקות את הראש להן, ובכללי את תוחלת החיים שלהן עם אלכוהול) או מינימום עכשיו ביקשתי מהם לטו"ס איתי לחו"ל.
האירוע/היומולדת תמיד הייתה קורה בסוף - בלעדיי. ברור שבלעדיי, הרי למה שיזמינו אותי? כי אני לא רוצה לדפוק איתן את הראש? כי אני לא בליגה שלהן? כי אני משקיעה, מארגנת, ובסוף אני לא מתוגמלת כראוי, ואותי משאירים בצד? הייתי מתעצבנת על זה, ברור שהייתי אבל מצד שני, גם צפיתי מראש שהבת לא תזמין אותי או שזה יקרה בלעדיי, כי לא הייתי בליגה שלהן של הגבשנק"יות שנמצאות אחת בתחת של השנייה כבר 12 שנים (והיי, לי יש את זה כבר יותר מ-15 שנם, עם מישהי שהיא החברה הכי קרובה שלי), שלא הסכימו לקבל את זה שאני עווברת שינוי ותמיד ראו אותי בתור ילדה קטנה, זאת שלא מבינה, שלא אוהבת, זאת ששונה. זה אבסורדי להגיד עליי שאני שונה, כי זה מה זה לא נכון. ואוף, אני שונאת שאני נשמעת מתנשאת ככה, אבל זאת פשוט הדרך היחידה שאני מכירה כדשי לבטא את כל הכעס העצום שלי עליהם.
מצחיק שכשהייתי קטנה, לא חשבתי שאני בכלל ילדה קטנה, עוד יותר מצחיק שהתעסקתי בזה יותר מדי ובאמת נכנעתי לזה שאני ילדה קטנה בגלל לחץ חברתי.
הכי מצחיק - זה שאמא אומרת לי שאני מתעסקת בעבר שלי יותר מדי, ואז אני צוחקת ואומרת "נכון, כי אני מתעסקת בעבר שלי כרגע." כי זה לא מובן מאליו לחזור ולשרת במקום שבו נולדת, במקום שבו הציל אותך, במקום שלא וויתר עלייך. וזה ממש לא מובן מאילו לעבור משבר כזה גדול בלי לספר אותו לאף-אחד (למרות שאמא, הפסיכולוגית והמטפל יודעים כל פרט ופרט בו..) זה עוד יותר לא מובן מאליו שאני מתסכלת עליהם בתמונות ומבינה שיש מצב שהן השתנו. זה הכי לא מובן מאליו - שזה ממש לא מעניין אותי. כי יש תקופות שצריך לקבור באדמה ולתת להן לצאת למטרה טובה, ויש תקופות שלוקחים מהן רק את הטוב, ואת האיום והנורא מדחיקים. וזה בדיוק מה שאני עושה עם השלוש שנים האחרונת שלי התיכון. ופייר, אני גאה בעצמי.
נ.ב. ימים טובים הולכים לעבור עליי, כי.. אני יודעת שיש בי את היכולת לשנות את מצב הרוח שלי בשנייה, וזה בדיוק מה שהולך לקרות מ........
ערב יום שבת, השעה שתיים עשרה חצי בלילה. לפנות בוקר של שבת. היום הכי מרגיע בשבוע. זאת אולי נשמעת לכם התחלה של בדיחה טובה, או התחלה של סיפור, אבל בשבת האחרונה חוויתי את השיחה הכי משמעותית בחיים שלי. כן, היו לי המון שיחות כאלה, אבל המשכתי את מסכת הלימודים שלי והפעם, אשכרה יישמתי אותו ביציאת שבת.
הייתי כל-כך גאה בעצמי. נתחיל בזה שהשיחה נפתחה באמא , ששוב צעקה עלי על זה שאיבדתי לה שעון שכמעט עלה 300 שקל.
נמשיך בזה, שנקרעו לי שתי שרשראות וצמיד,
ונעלמה לי השרשרת שאמא קנתה לי ליום הולדת 17. [עדיין חושבת שכחתי אותה בסניף..]
אבל זאת לא הפואנטה!!
הפואנטה היא שאמא דיברה איתי על אחריות.
על זה שיש חוכמה בלהגיד לא, לאנשים שלא עוזרים לך בחזרה, ואתה כן עוזר להם. ובכללי, אתה יוצא פאקינג פרייאר.
תמיד חשבתי שאני לא פרייארית בזה שאני עוזרת לבנות בכיתה שלי, כי בכל אופן, אני שמחה לעזור ותמיד מחפשת לעשות מצוות פה ושם (או בהגדרתה של קיין: להיות אנושית) [הן לא חברות שלי, והן גם לא יהיו. אני צריכה להוציא את זה מהראש שלי.]
אמא הבהירה לי עד כמה אני טועה. השיחה הזו גרמה לי לחשוב מה אני עושה לא בסדר. כי עזרתי לכמה בנו בהכנת גרפים בעבודה שלהן בסוציולוגיה. בנות שצריכות אותי נטו, בגלל מי שאני. בגלל החוכמה שלי בקטע נורא מטופש של מחשבי, בגלל עצם העובדה שאני אף פעם לא מסרבת לעזור להן, באשליה שכשאני אצטרך עזרה, הן יעמדו לצידי.
בולשיט.
תמיד הייתי אחרונה בדברים הקשורים לחברה, אחרונה בלמצוא חדר, אחרונה בלמצוא בנות שילמדו איתן. וכמובן, אחרונה בזאת שמזמינים אותה לכל.
אף פעם לא רציתי להיות אחרונה, תמיד ניסיתי לשנות את המצב... ניסיתי להזמין, הצעתי שנעשה מפגשים כיתתם, ואפילו למפגש הסיכום שנתי שנה שעברה, רציתי להזמין את כולן לבית שלי, כדי שיראו אותו. כי הן אף פעם לא ראו אותו. אולי ביום הולדת של גיל 13, שבו הן הרס אותו ואמא הכריזה שאין סיכוי שאני מסמינה אותן שוב. המורה לא הסכימה, וזה כאב לי. זה עכשיו מזכיר לי שבכלל לא נהניתי בערב כיתה הזה, כי זה היה בתחילת המלחמה, בדיוק חמישה ימים לפני שטסנו לברצלונה והמבצע התחיל באופן רשמי.
לא נהניתי המפגש כיתה הזה. הרגשתי מנודה, הרגשתי לא נוח שגרמתי לאבא לצאת מהבית, אל ה"סיכון" כביכול ושגרמתי לאבא לשלוח לי הודעות כל שנייה כדי לוודא שאני בסדר, ושח"ו לא נפגעתי או לא הייתה אזעקה. הייתי בכוננות של לחימה ביום הזה, והיוני שתוצאה מזה בכלל לא נהניתי. לא מספיק, החלק הכי טוב בקטע הזה היה הפיצות. וישבתי לי בצד, ואח"כ החלטתי ללכת לשבת ליד הבנות. הן לא אהבו את זה שהתערבתי להן בשיחה, כדי לנסות להבין על מה מדובר. לנסות להתשלב, לצחוק, לספר דברים שאני זוכרת שקרו במהלך השנה. הן לא אהבו את זה, אז הלכתי מהר הביתה, עם חברה די טובה שדווקא די התעניינה בי.
הרגשתי נורא, ולכן החלטתי שהשנה אני לא הולכת. ויהי מה.
אחת הבנות בכיתה שלי רוצה שנשלח לה את המכתבים המפגרים האלה למורה. אני לא רוצה. אין לי מה לכתוב לה. מה אני אכתוב לה? שהיא בן אדם עם המון ערכים, והיא אישה טובה,
אבל היא לא הצליחה לעזור לי? ושהיא, כמו סתומה [תסלחו לי על המילה] דפקה לי סיסמאות מפה ועד הודעה חדשה בדיוק ברגעים שכי היה קשה? נתנה לי סיסמאות של רבנים, שגם אני מכירה ושלחה אותי להתמודד לבד?!
בדיוק ברגעים שהייתי חייבת לדבר עם מישהו. והדיוק הייתי בתחילת הטיפול, ואמא כל כך כעסה על זה שדיברתי איתה על זה, ואפילו שיישרנו את ההדורים וסיפרתי לה על הקושי האדיר שיש לי, גם היא לא הצליחה לעזור לי? ואפילו בת דודתי בת ה-15 לא הצליחה לרומם את רוחי? מה אני אכתוב לה? מה?! אז אני לא כותבת. כי אין לי עצבים, אין לי כוח, ואין לי מילים לבזבז עליה. בעצם, לא רוצה לבזבז עליה מילים. למה מי היא?! ~ נחזור למקרה של האחריות. אחרי יציאת שבת, ישבתי עם חברתי הטובה [והמשותפת עם אחותי], ועם אחותי המסקימונת ללמוד למחשבת-ישראל. קיבלתי הודעות די מציקות מבת בכיתה, שרוצה שאני אעזור לה עם גרפים בעבודה במדעי החברה.
סירבתי.
ובפעם הראשונה בחיי זה היה כל-כך כיף, וכל-כך הכרחי וכל-כך נעים לסרב. היא לא הבינה מאיפה נפלתי עליה, והתחילה לזרוק לי "אבל רק את יודעת..." ו"נו, בבקשה. לא הגשתי את העבודה ואני באיחור של כמה ימים." אז את באיחור! לא בעיה שלי, בעיה שלך, ואך ורק שלך. היא סיימה את השיחה ב"טוב, לא צריך." "בהצלחה." לא עניתי לה, כי לא היה לי זמן לענות לה.
לא יודעת למה, אני מרגישה כל-כך טוב עם עצמי... וזאת הרגשה נפלאה.
ועכשיו, שיר מקסים לסיום. אמנם ישן, אבל מקסים. השהות במחצית המחשב הנייד גורמת לי להעלאות זכרונות מהש שנים האחרונות, ועם שירים נפלאים שתמיד עוזרים לי לא ליפול.
שיהיה לכם חודש יוני שמח! מחר בת דודה שלי מתחתנת. אז זאת תהיה אחלה דרך לסיים את הבגרות במחשבת ישראל בטוב.
אני רוצה שזה יהיה מיוחד, מקסים, חוויה בלתי-נשכחת וכמובן מדהימה! לצד זה, אני לא יכולה להתעלם מבעובדה שאבא של חברה טובה שלי מאושפז שם, במחלקה האונקולוגית בתל-השומר, בין חיים למוות. אני יודעת שיהיה לי קשה לשמור על ההבטחה שלי למורה, אני יודעת שיהיה לנו קשה, אבל עם זאת, אני יודעת שנצליח.
שבת סיום של י"ב אף פעם לא הייתה מבלבלת אותי כל-כך, והיא אפילו עוד לא התחילה.
אני מתרגשת באופן ממש לא הגיוני, וכואבת לי הבטן מרוב לחץ [וגם בגלל ה.. אני לא אפרט;]
"צאי לטיול, לאור זריחה.." [עד מחר/אביתר בנאי] היא התארסה אתמול אני ממש מאושרת!❤️
אחותי אמרה שזה קצת מלחיץ אותה, כשישבנו לראות "זגורי אימפריה" אתמול. היום בבוקר היא הודיעה שאנשים התקשרו להגיד לה "בקרוב אצלך" ואז היא התקשרה לדודה שלי ואמרה:"זהו I, זה רק את ואני נגד העולם!" דודתי היקרה צחקה לה בפרצוף ואמרה:"את כולה בת 20! תנשמי.." להזכיר לך שאחייניתך בת ה-18 התארסה אתמול?
~ דיברתי עם אותה הבת-דודה קצת בבוקר, ונוכחתי לגלות [באופן די מזעזע] שהיא עזבה את השירות שלה. התוכן של ההודעה לא כל-כך נעם לי ואפילו השתמע לי קצת בוטה. אמא כמובן נחלצה לעזרתי והסבירה לדודתי היקרה והאחרת [אשתו של אח של אמא] שאני כולה באתי לשאול משהו בנחמדות והיא [כנראה מרוב הלחץ, אני ממש לא מחפשת אשמים] פשוט אמרה לי משהו ממש מגעיל!
כאילו, אחותי, זה שאת מתחתנת זה מאוד נחמד ומשמח ויפה, אבל למה במחיר של לא לשרת את המדינה שלך?!
אני בחיים לא אבין אותה, כנראה.
~ היום היה יום קצת מסריח, פשוטו כמשמעו. האנסין שהיה לי הלך די טוב ונוכחתי לגלות לשמחתי הרבה שממש הצלחתי בו. החיבור היה מדהים, אין כמו לכתוב על מקום העבודה.
נכנסתי שוב לדיכאון, אני ממש לא יודעת למה. יש לי תנודות במצבי הרוח, וזה הגיע לשפל המדרגה ביוני של 2014. אני בדיכאון, למרות שעל פניו ממש לא רואים את זה. אבל אני מרגישה, משהו לא בסדר. משהו חייב להשתנות לטובה.
אני לא זוכרת שאי-פעם הייתי ערה בשעה הזו בתקופת לימודים.
אבל ניחא, התעוררתי. זה המחיר של ללכת לישון בתשע וחצי בערב.
(לפנות) בוקר טוב :)
עריכה:[29/01/2015, 13:05]
קשה לי להאמין שהסתיימה לה מחצית. זהו, תעודה אחרונה. אני יכולה לנשום עמוק ולהתחיל להגיד שזהו, עוד שנייה זה נגמר. לא יהיו יותר מחברות, ספרים ועטים עד תחילת האוניברסיטה. נרשמתי לסיירות ואני שמחה על כך. אני מקווה שיהיה בסדר.
כמה תמונות מהימים האחרונים :)
סתם היה לי משעמם באותו הבוקר כשקמתי בחמש.
חברים מהעץ ליד הגיעו לבקר. ועוד אכלו לחם שהיה על הרצפה. אין בושה לציפורים!
התחלנו את לחשוף את בית הספר להכתרה השנתית. וממשיכים במרך לעבוד עליה.
שיהיה לכם יום מקסים ומלא בחיוכים. ואני כעת אעוף לי למשמרת, לפני נמנהלת הסניף תתקשר ותמלוק את ראשי. :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
