עברתי את כל מועדי א' בהצלחה, וברוך השם אין לי מועדי ב'.
אחותי מתחתנת בעוד 13 ימים, והלב שלי מתפוצץ מאושר, שמחה ואהבה, אבל הוא גם כל פעם נופל לתחתונים כשאני חושבת על זה,שבשנה הקרובה, החל מאוקטובר, שתי האחיות שלי עוזבות אותי עם ה הורים לבד.
ברור לי שהן יבואו לבקר, וברור שהתאומה תחזור כל סופ"ש הביתה , כי ירושלים לא רחוקה בכלל מכאן, ומה קרה? היא בסך-הכל מתחילה את השנה הראשונה שלה. היא רוצה להיות רופאת ילדים, לכן היא מתחילה מסלול אחר, של תואר אחר, בתקווה להגיע לחלום שלה.
אני מאמינה שהיא תצליח, ואני מאמינה גם בי שאני אצליח.
רפואה וסיעוד זה אמנם לא אותו הדבר, אבל אני רואה את זה כמקסים, שאחותי התאומהף זאת שגדולה ממני בשתי קות, כל-כך שונה ממני, אבל הולכת איתי על הכיוון של טיפול באנשים. אנחנו אמנם שונות, אבל די דומות.
החל מהמראה, דרך ההתעצבנויות, הריבים, הצעקות וכל מה שהולך בית בימים האלה בגלל הטירוף של החתונה, וכלה בכמות ההערה והאהבה שיש לנו אחת כלפי השנייה.
עם הגדולה זה אותו הדבר בדיוק, אולי אפילו קצת משחקים של "קנאה לא בריאה" בחלק מהמקרים, אבל אני מאוד אוהבת את שתיהן.
חזרתי לעבוד בשבוע שעבר, ואני בעצם לא כל-כך עובדת, למרות שאני מגישה. מקווה שבספטמבר, אחרי שכל התיכוניסטיפ שעובדים אצלנו ושתי החיילות יחזרו ל"מסגרות" שלהם, יהיה יותר שקט ואני אוכל לקבל את המשמרות שאני מגישה, כמו שצריך. אשתו של הבעלים (שהיא גם הבעלים, בעצם) בהיריון עם העולל השלישי שלהם, כולם גילו את זה היום וזה היה האמת די מרגש.
אני מתחילה שנה ב', ב-14/10/18, ושלושה חודשים אחרי, כלומר בינואר, התבשרתי לפני כמה שבועות שהוריי טסים לשבועיים וחצי בתאילנד, מה שאומר שאני נשארת לבד. כמובן שאני לא באמת אשאר לבד, כי זאת תקופת מבחנים ואני אלמד, ויש לי פה את דודה שלי ואת הילדונת, ואחותי בטוח תבוא ובלה, בלה, בלה.. אבל זה עדיין מכווץ לי את הלב, מזל שיש עוד חמישה חודשים על הנסיעה שלהם, אז יש לי זמן להכין את עצמי נפשית. מהצד השני, זה אומר אוטו לשבועיים וחצי
תאמינו או לא, התינוקת הקטנה (הבת דודה), סגרה שנה של אהבה שאין להסביר במילים ושפע של מתיקות בדיוק לפני שמונה ימים. היא הדבר שהכי חשוב לי עלי אדמות אחרי המשפחה שלי, אני שרופה עליה ברמות אחרות. היא כמובן, קיבלה את השם החדש והנכסף שלה – הילדונת לא חושבת שאני יכולה להסביר במילים כמה אני והמשפחה שלי מטורפים עליה, וכמה היא אוהבת אותנו בחזרה, זאת ילדה של נתינה ואהבה מחולקת שווה בשווה בין שלושתינו, שאנחנו העוזרות העיקריות של דודה שלי בטיפול שלה. (להיות אם יחידנית זה די קשה)
יש לי כל-כך הרבה דברים שרצים לי בראש, ואני די שמחה שהצלחתי לפרוק כמה עכשיו, הפריקה הזאצת עושה לי כל-כך טוב.
אני לא מאמינה שאחותי הגדולה מתחתנת בעוד שבועים!!!!!!!!!!!!!!!!!
השבוע גרפתי המון מחמואת בעבודה, ולמען האמת, זה היה שינוי מרענן לשבועות קשים שעוברים עליי בעבודה לאחרונה. למרות שמדי יום ביומו אני לא שוכחת שאני עוד שנייה מסיימת שם תקופה מלאה בעליות, ירידות, שמחה, עצב, חיוכים, אושר (עד כמה שאפשר) והצלחה אינסופית מלאה במחמאות כבר כמעט ארבע שנים. הלקוחות היו מקסימים אליי, ולמרות העבודה הקשה שלפני פסח, צלחתי את המשמרות והוספתי עוד אלפייה נכבדת למשכורת שלי.
התאהבתי בכמה שירים חדשים בשבוע האחרון ובכללי מוזיקה עושה לי פלאים עכשיו. אני נהנית לשמוע אותה והיא עושה לי טוב, נוסף, גם הפחתי את כמות ההסתגרות בחדר ושמיעת המוזיקה בחדר (למרות שהאזניות שלי מכאיבות לי באוזניים, אבל בשביל פעמיים ביום, זה שווה את זה), גם בגלל שאין לי כמעט זמן לזה כי אני עובדת כמו מטורפץ, וגם כי אני מצליחה למלא את היום שלי בלי "לברוח" לזה, וזה כולל המון יציאות עם חברות ושיחות עם אנשים אהובים.
שבוע שעבר הייתי בארוע משפחתי ובשבת מהממת שבה נחתי, צברתי כוחות לשבועות הקרובים, התמלאתי נחת שעוד שנייה פסח ואני נוסעת שוב לשם, וגם היה לי קצת עצוב בגלל סבא שלי, שאמר דברים קשים וחירבן לנו את הנסיעה חזור. הוא החליט שהוא רוצה משהו שאף אחד מאיתנו לא מסכים שזה יקרה, ומכורח המציאות העגומה, אמא שלי כרגע בחיפושים קדחתניים אחרי מטפל זר שיעזור לו, כי הוא פשוט כמעט לא מסוגל לעשות משהו לבד, וגם לסבתא שלי קשה לטפל בו. זה אמנם קשה, אבל אני עושה ככל שביכולתי לשמח את רוחם ולדבר איתם פחות אחת לשבוע. (למרות שהשבוע לא בדיוק היה לי זמן לעשות את זה, אז עכשיו אני בקצת נקיפות מצפןון.)
עלה לי טיפה החום, אני די בסדר. ברוב טמטומי הרב, לקחתי כדור בלי לאכול לפני, ואני מהבוקר עם צרבת וכאבי בטן נוראיים. (מי חשב שנרוסין יכול להיות אכזר ולהחמיר את המצב? גם ככה הבטן והגב שלי מפתוצצים מרוב כאב.)
היה לי משהו מצחיק לכתוב שקרה לי השבוע, אבל שכחתי אותו. זה השבוע האחרון שלי במקדונלד'ס ולאחר מכן יש את פסח ואני כבר אשאר ואקח חופש, או שאני אחזור הביתה ואשתעמם כל היום.
אני עובדת במקדונלד'ס, כבר שלוש וחצי שנים (אבל מי סופר?) מאז שקודמתי לניהול היחסים בין הסופר-וייזרית שלי וביני לא היו מי יודע מה הכי טובים. אמנם לא היינו אויבות, אבל לא הסתדרנו בכלל.
תמול היא הגיעה לסניף וממש הבהילה אותי, אז אמרתי לה שלא שמתי לב לעובדה שהיא אמרה שלום כי הייתי עסוקה בהכנת הזמנה ללקוח ובדאגה שאחת העובדות שלי לא תתמוטט עקב תשישות-יתר.
אח"כ הייתה ישיבה, שאחריה הלכתי הביתה. והיא אמרה לי משפט שעד עכשיו אני לא מאמינה שהיא אמרה אותו...(את האמת עכשיו אני מתחילה לקלוט שאני חרא בן אדם שלא רואה מחוץ לקופסא) אמרתי שאני נוסעת לסופשבוע בצפון (ואני בדיוק מטלטלת ברכב עקב נסיעה לא מבוקרת של דודה שלי, הקרויה גם בשמה השני "מראות בגדר המלצה")
היי לך. שוב את? לא דיברנו כבר? מתישהו? במאה הקודמת? טעות בידייך, יקירה, זה היה בדיוק לפני שנה וחודשיים, אם את רוצה לדייק, יומיים לפני הבגרות במתמטיקה, שאגב בה, קיבלת ציון דווקא לא רע, אבל אני שמחה על זה שהסכמת לשפר אותה. תודה, אבל.. למה שוב? כאילו, עשיתי משהו לא טוב? לא ולא יקירתי, ושלא תעזי לחשוב ככה. את עושה דברים ממש טובים, פשוט יש לך כמה פקשושים בדרך. אבל את כולך מלאה בכוונות טובות.. אז אני לא מבינה, למה את צריכה לדבר איתי שוב? כי אני מרגישה שהתקופה האחרונה עשתה ולא עשתה לך טוב. את חיה בלה-לה לנד שצריך להוציא אותך משם מהר, ודווקא כל השיחות עם האחרים, לפי דעתי, עושות לך יותר רע, מאשר לעזור לך. כמו מה? כמו ניסיון השיחות עם R, שהתפוצצה עלייך בסוף, מסיבה די מוצדקת, יש לציין. כמו השיחות ש-I הייתה עושה לך, מסבירה לך שוב ושוב שאת לא צריכה להתערב בכל דבר, וכמו השיחות עם M, שאת כל-כך אוהבת, ונראה שלה את הכי מקשיבה. זה המון שיחות... בפרק זמן מאוד קצר, את לא חושבת? אני די מסכימה איתך.. אז תראי, את איתי? את קשובה לי? תמיד. אז תראי.. זה מה שנעשה... נעשה מה? אני חושבת.. את חושבת יותר מדי, זה לא טוב, פשוט תגידי את הדבר הראשון שעולה לך לראש.. זה מה שנעשה.. דמייני לך מצב, שבו היית יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, להסתכל על מה שעשית במצבים קודמים ולנתח אותם, יש מקרה ספציפי אחד שהיית בוחרת? אממ.. לא, כי היו כל-כך הרבה, גם קטנים וגם גדולים.. אז אני לא חושבת שאני יכולה להצביע על אחד שבאמת שינה אותי. גם לא כזה משנה שעברה? אחותי, את מלאה.. וזה גם קצת גורם לעצבים.. אוקיי, סליחה.. בואי נעבור נושא. את עכשיו בתקופת פסיכומטרי, לא?
וקשה לך? אפשר להניח שאת קוראת אותי כמו כפפה ליד. את מספיקה יפה את החומר, נכון? את סוטה למקומות אחרים, תתמקדי בעיקר. נניח שהיית יכולה לקפוץ חודשיים קדימה, ל-16/9, עשרה או אחד-עשרה ימים אחרי הםסיכומטרי. מה את חושבת שהיית עושה אז? ותעני לי בכנות את כל הדברים שאת רוצה לעשות, לשפר וכו.. הייתי עושה ככה: -עובדת הכי טוב שאני יכולה בגן. -נפגשת עם חברות -עובדת במקדונלדס בצורה הכי טובה שאני יכולה -ממשיכה לקרוא ספרים בעברית ובאנגלית - לעומק ומנצלת את יום החופשה שלי הכי טוב שאפשר. מעולה, זה כבר כמה דברים טובים שאת עושה. גם בשביל עצמך, בעצם.. בעיקר בשביל עצמך. עכשיו, בואי ניקח את הדבר הכי קרוב שיש לנו.. את חוזרת לעבוד מחר במקדונלדס, נכון? אכן כן. אחרי שלושה שבועות שלא עבדתי.. אחרי שלושה שבועות, שבהן הטענת מצברים, צברת כוח, השקעת את כל-כולך בפסיכומטרי ונחת.. את מבינה שההתנהלות שלך לא הייתה נכונה כל-כך, מה היית רוצה לשנות בה? שאלה קשה את שואלת פה.. אני תמיד יכולה לייעץ לך, אבל בלי חבר טלפוני! אני רוצה לשנות את ההתנהלות שלי עם העובדים, לא "להפלות" ביניהם ולהתנהג לכל אחד מהם בצורה שווה. אני רוצה להמשיך לעבוד בצורה הכי טובה שיש, ולהוביל את הסניף למקום טוב, שבו לי יהיה טוב ואני אדע שטוב לי. מקדונלדס הוא הבית שלי כבר שלוש שנים,וזאת הפעם הראשונה שאני לא מרגישה כמו בבית. שאני מרגישה תלושה, לא במקום שלי, איכשהו אני מרגישה איבוד כיוון. יופי, אז תלכי ותעשי את המשמרת המסכנה של שלוש השעות האלה בצורה הכי טובה שאת יכולה לעשות. תעבדי, תשקיעי, תספרי כמו שצריך.. אני תמיד סופרת כמו שצריך, זה המחשב! עכשיו את סתם מחפשת אשמים, יקירה, פעם אחת תכירי בטעויות שלך בעצמך.. תעמדי לצד ההחלטות שלי ותחשבי פעמיים לפני מה שאת עושה.. בין בעבודה, ובין בכל מקום אחר שאת נמצאת בו. אני יכולה "להשליך" את זה לעוד דברים שקורים לי בחיים? את בהחלט יכולה, וזה גם רצוי. טוב.. סבבה, אני יכולה לפתוח בנאום קורע לב? את תמיד מזומנת ;) אלא אם כן את מבטיחה שאני לא אבכה. לא מבטיחה! את הרי מכירה אותי, לא? :)
עברת חודש די קשה, מאז שהתחלת את הפסיכומטרי. לא מצאת את עצמך, חשבת שכולם נגדך ולא הבנת מה רוצים ממך כשלא עשית דברים לא בסדר, כי פשוט לא הסכמת להודות בטעויות שלך. אני רוצה להגיד לך שזה בסדר. זה בסדר לעשות טעויות, זה בסדר לבכות, להתפרק, לנסות להילחם על שלך, לעמוד לצד ההחלטות שלך.. ומצד שני, זה גם בסדר ואף מעולה לשמוח, לצחוק, להתחבר, לתקשר ולאהוב.. את רק צריכה לעשות את במידה, ובצורה הכי טובה שאפשר. איבדת את עצמך בתקופה האחרונה.. אני חושבת שבכית יותר משצחקת, היית שקטה יותר משדיברת.. ואנשים לא הבינו מה קורה לך.. לאן נעמלת? באיזה חור התחבאת? וממי? מאנשים? מפחד? מעצמך?!
אני גם רוצה שתדעי שאת בסדר, ושלא קרה לך כלום. לקחת הפסקה, נרגעת, הטענת מצברים והכי חשוב, למדת.. אמנם עשית עוד איזשהי שטות ביום רביעי האחרון, אבל התנצלת, ונראה מה יהיה מחר.. אבל גם למדת להכיר בטעות שלך ולהתנצל עליה. וזה מעולה ובסדר גמור. זה טוב ובסדר (תסלחי לי על רצף הבסדר.. אני פשוט לא מצליחה למצוא מילה יותר טובנ..) לאהוב ולא לאהוב, להיות בערבוב של רגשות, לצחוק ולבכות, להתחבר ולהבין שיש מצב שהחברות הזאת היא לא בשבילך.. כי הצד השני לא רוצה, כי אולי גם את לא רוצה.. את בשלב שבו את חוקרת, לומדת, עושה ניסוי וטעייה, ויש אנשים שלא מבינים את זה, ויש כאלה שכן. יש כאלה שנותנים לך את המקום הזה, לעשות טעויות ואז מאירים את פנייך ומסבירים לך איפה היית אל בסדר, ויש כאלה שמשחררים ונותנים לך להתמודד עם זה לבד. יש כאלה שגם לא יסכימו עם רוב הדברים שתעשי, ויעירו לך על זה, וכמו שאני מכירה אותך, את עלולה להיפגע, ואפילו לבכות.. והיי, גם זה בסדר! תזכרי שהם רק נותנים לך ביקורת, ובתוך תוכם הם אוהבים אותך, ולא רוצים ברעתך..
את כבר בת 19 וחצי, את בגיל שאת צריכה להתחיל להתאפס על עצמך, להבין מי את ומה את רוצה מעצמך, ולהתחיל להבין מה את עושה לא בסדר, לא לחכות למישהו אחר שיעשה את זה במקומך, כי יש מצב ששנה הבאה זה לא יקרה.. אל תחכי למישהו אחר שיבוא ויאיר את עינייך, תעשי טעויות, תתקני ואל תתני לזה להפיל אותך לקרשים.. תסתכלי על זה כעוד מכשול קטן בדרך לזהות עצמית. למי שאת ולמה שאת רוצה להיות.. תעשי לי טובה, קחי את עצמך בידיים ותשקיעי! תשקיעי בפסיכומטרי, בעבודה, בבניית קשרים עם עמיתים לעבודה, בהתנהלות נכון מחדש, ותשקיעי בעצמך. כן, גם לך מגיעה השקעה. תמשיכי לטפח את עצמך, וללבוש שמלות "הורסות" כפי שהאחיות אוהבות להגיד לך מדי פעם כשאת מחליטה פתאום שבא לך להיראות טוב. תעשי עם עצמך חשבון נפש, תלמדי, תצחקי, תשתפי, תטעי, תלמדי מהטעויות ואל תתני לזה להפיל אותך. והכי חשוב: תעריכי את עצמך! תעלי את ההערכה העצמית שלך ואת הביטחון העצמי שלך, כי לדעתי זה הדבר שגורם לך להכי הרבה נפילות, עצם העובדה שאת לא מאמינה בעצך.
אני חוזרת על המשפט שאמרתי לך לפני שנה וחודשיים, כי הוא נכון גם היום. לא חושבת שאני צריכה להגיד לך, כמה אני אוהבת אותך.
עריכה:(18/07/16)
הייתה חזרה חלקה, אפילו זכיתי לתשואות מצד כמה עובדים. מנהלת הסניף שיבחה אותי על סגירת הדיינינג אבל אני יודעת שהסגירה האחורית לא הייתה טובה.
ב"ה הכל בסדר! פגשתי חברה אתמול באוטובוס והתחלתי את השבוע בטוב :) שירבו שבועות וימים כאלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
