אני לא זוכרת שאי-פעם הייתי ערה בשעה הזו בתקופת לימודים.
אבל ניחא, התעוררתי. זה המחיר של ללכת לישון בתשע וחצי בערב.
(לפנות) בוקר טוב :)
עריכה:[29/01/2015, 13:05]
קשה לי להאמין שהסתיימה לה מחצית. זהו, תעודה אחרונה. אני יכולה לנשום עמוק ולהתחיל להגיד שזהו, עוד שנייה זה נגמר. לא יהיו יותר מחברות, ספרים ועטים עד תחילת האוניברסיטה. נרשמתי לסיירות ואני שמחה על כך. אני מקווה שיהיה בסדר.
כמה תמונות מהימים האחרונים :)
סתם היה לי משעמם באותו הבוקר כשקמתי בחמש.
חברים מהעץ ליד הגיעו לבקר. ועוד אכלו לחם שהיה על הרצפה. אין בושה לציפורים!
התחלנו את לחשוף את בית הספר להכתרה השנתית. וממשיכים במרך לעבוד עליה.
שיהיה לכם יום מקסים ומלא בחיוכים. ואני כעת אעוף לי למשמרת, לפני נמנהלת הסניף תתקשר ותמלוק את ראשי. :)
שיעור אנגלית, שלוש שעות אנגלית. מישהו אמר מוות בטוח? אם כך, קצת טעיתם. השיעור הראשון "נגנב". באדיבות המחנכת המדהימה שלי בדברים הקשורים לשבת כיתה הקרובה, שאני בטוחה שהולכת להיות מדהימה. אחרי כמה דקות של ברבורים על השבת, התחיל השיעור. הצעקה המוכרת והכל-כך מצחיקה של המורה לאנגלית [אני צריכה להזכיר שהיא אמרה זאת באנגלית?]:"קדימה בנות, תתחלקו לקבוצות שלכן.." וקריאת ה"היכון, הכן, צא.." המופלאה והמוכרת שלה, וגם המצחיקה. יש לה קטעים, למורה הזאת, והיא באמת מקסימה מאוד. נדיר ואני מתחברת כל-כך לפואמה מקסימה בספרות אנגלית. אבל זאת, שברה אצלי את כל חוקי המשחק. הפואמה היא כמובן "The Road Not Taken." של רוברט פרוסט. כמו שאמרתי, נדיר שאני מתחברת לפואמות מהסוג הזה, כי אני לא ממש מהסוג שמתחברים לשירים משנות אנו-באנו.
הפואמה בעצם מדברת על שביל, שבמשמעות סימבולית היא שביל החיים, שביל העתיד של האדם, שביל המקום אליו הוא שואף. יש עצבות מסוימות, בפואמה הזאת, עצבות של אדם שבחר בדרך אחת, דרך לא-כבושה, דרך אחרת, "הדרך השונה".
הדרך שבה האדם בחר בסופו של דבר, לפי דעתו היא הדרך הנכונה. הדרך שלו. אולם, אותו האיש שמדבר בפואמה, לא חושב שהוא בחר את הדרך הנכונה ואפילו קצת מתחרט עליה. היא מצחיקה, הפואמה הזאת. יש כאן תיאור די מדהים של חרטה מול שלמות. שוויון מול אי-שיוויון. משמעות הדרך למשמעות החיים. מן הצד הראשון, האדם שמח על הדרך שהוא בחר. יכול להיות שהוא בחר דרך טובה, שוב... הדרך שלו. דרך שבה הוא יתפתח, ישאף לגדולות וגם ישיג אותן. מן הנגד, האדם הזה טיפה מתחרט וזועק זעקה אילמת, אחת כזאת שלא נשמעת, רק אם קוראים בין השורות. "הלוואי שהייתי יכול ללכת בשתי הדרכים..." "אולי את הדרך הראשונה אשמור לפעם הבאה..." הוא נורא מעוניין ללכת בדרך הראשונה, אבל יכול להיות שהוא מבין שהוא בחר נכון. ~ אני לא יודעת למה, הדברים שאמרה המורה בשיעור ליוו אותי כל היום. סיימתי אותו מוקדם מן הצפוי, וקיבלתי הקפצה חביבה אל הבית מן המורה שלי למגמה. בדרך דיברתי איתה על המשפחה שלי, ומצאתי לנכון ללכלך עליהם טיפה. זה לא היה בסדר, אבל עם כמויות הלכלוך שהם מוציאים עליי, ועוד בגלוי. מגיע להם לחטוף פעם או פעמיים. במקרה הטוב מאוד. הגעתי הביתה והתיישבתי ללמוד למבחן הקרוב ביום רביעי, הלא הוא המגמה שלי. אבל זה היה נורא קשה. בו בעת, נפתחו ההרשמות לסיירות, אז נכנסתי לאחד האתרים ונרשמתי לסיירת הרצוייה. נעדרתי מהבית שעה ומשהו עקב הטיפול שלי, וכשחזרתי, נרשמתי לעוד שתי סיירות. עכשיו אני אחרי אוכל, ואחרי מקלחת. רגועה. מגוללת לעצמי מעילים בראש. של מוטיבציה, של הערכה, של הצלחה ואפילו סתם כאלה שעושים לי טוב על הלב כשאני קוראת אותם שוב ושוב.
גלי עטרי, "שיהיה לך טוב.": "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת, שיהיה לך טוב." "הבחירה היא שלך, בסופו של דבר." [משפט אהוב עליי שאני נעזרת בו בעצה טובה לחברה קרובה.]
מהגיגה של מורתי לאנגלית: "אני בטוחה שאתן תתקבלו למקומות טובים ותגשימו את עצמכן, אבל בבקשה. כעת, תהיו בשקט."
מהגיגותיו של בן-אדם אדיר שהצליח להחזיר לי את המוטיבציה שלי, ולא למכור לי אותה בשקל תשעים למאה גרמים בודדים: "אמרו לי פעם שאם שבוע מתחיל טוב אז הוא יימשך באותה הגישה. אבל מצד שני אני עובד עם קטע אחר שאומר "אני מייצר לעצמי את המזל שלי". כל עוד תשמרי על הגישה החיובית כל השבוע (ואלוקים מנסה להכשיל כדי לבדוק אותנו, אבל זה היופי שאנחנו עומדים בזה כמו גדולים) אז הכל ייזרום לך בקלות, מניסיון ;)"
הנרי דיוויד ה'תיו: "אין אפשר לשרוף את הזמן מבלי לפצוע את הנצח."
נפוליאון היל:"כל דבר שמוח האדם מסוגל לתפוס ולהאמין בו, ידו של האדם מסוגלת להשיג."
ממאמרי הרב קוק: "אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר;אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק"
~ עכשיו זה הזמן שלי. אני כבר יודעת מי אני, מה אני רוצה לעשות ומהן החוזקות והחולשות שלי. בהצלחה לי, וכמובן שלכם, בכל מה שתרצו, תעשו ותלכו.
תמונות: שיחקתי קצת בצילום עצמי במהלך שיעור אנגלית. אני מודה שהיה לי קשה להקשיב. סליחה שהתמונה נראית לרוחב.
התחלתי לקרוא את הספר בשבת, נורא קשה לי להתנתק, אבל הלימודים מאפשרים לי לעשות זאת די בקלות.
שבוע טוב ומוצלח לכולם.
עריכה קטנטנה ואני חייבת לעוף לישון:
המורה שלי לאנגלית (הפרטית) תמיד שואלת אותי מה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה.
מישהו יכול בבקשה להסביר לה שתחכה קצת, ותתן לי לסיים את 12 שנות לימודיי בשקט?
זה פשוט מצחיק אותי כל פעם מחדש :)
לילה טוב, מקסימים. אני מעריכה את החיבוק שלכם מאוד.
ובעקבות כך, אני מסכימה לעצמי לשלוח לכל אחד מכן חיבוקדוב מוחץ עצמות!!! ❤️
בס"ד ובהשתדלותי :) היה לי שבוע לא קל, מבחינת עומס, אבל התמודדדתי עימו בגבורה.
יום ראשון היה רגיל כזה, חוזר על עצמו, שביזות יום א'. למרות שהתעודדתי מהאוכל של סבתא ומהזריקות עידוד שסבא שלי נתן לי ללימודים ולשירות, שהחלטתי שאני חייבת לעשות משהו למענו, וזה.. להצליח בלימודים ולעבוד טוב במק. קיבלתי שלושה ציונים, לצערי, אף אחד מהם לא עולה על ה-60.
יום שני היה רגיל, שיעור מתמטיקה היה חביב, תנ"ך היה נחמד כבדרך-כלל ושיעור מחשבת גרם לי להקשיב. קיבלתי את המתנות שלי מאחותי, שחזרה מתאילנד והיה לי כל-כך כיף.
על יום שלישי תמיד אמרו "פעמיים כי טוב." בכלל לא בכיוון. זה היה היום שהבנתי שהמילונית שלי נאבדה, ולא תוחזר לי בחיים.
יום רביעי היה חביב, לא למדנו כמעט כלום, והגעתי הביתה מוקדם מהרגיל. למדתי מתמטיקה וזהו, בערך..
ביום חמישי המבחן במתמטיקה הלך מעולה מן המצופה, אבל ה עבודה תקעה אותי והגעתי אליה באפיסת כוחות. איכשהוא הצלחתי להסתדר ולסיים משמרת כמו שצריך. סיפרתי לאמא על התרמית של המילונית וחטפתי על הראש. זה הגיע לי, ברור שזה הגיע לי.
"יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן..." נכון, בימי שישי עבדתכם הנאמנה מוכרחה לקום בשביל להספיק לשיעור פרטי בשמונה, אבל הוא היה נחמד מן הרגיל. פעם ראשונה בחיי הצלחתי להבין לבד טקסט של מודול G, והמשמרת הייתה ממש מהירה וכיפית.
שבת תמיד הייתה מנת חלקי, אבל בעקבות בילוי לא כל-כך נעים בשירותים היום בחמש בבוקר, הבטן שלי כל-כך כאבה ולא יכולתי להכניס כמעט כלום לפה. נוסך לכך, הפלתי כוס שלמה של שוקו על הרצפה וניקיתי אותה לבד.
אחרי התקרית ביני לבין אמא בחמישי האחרון, הגעתי למסקנה שאני חייבת להחזיר לעצמי את המוטבציה. וכשפלטתי משהו בסגנון של "המורה הולכת כל-כך לחטוף על הראש [מלשון:להיות מודהמת] במבחן הקרוב, שהיא לא תבין מאיפה זה הגיע לה." אחותי פלטה משהו בסגנון של "זאת הגישה.." או "זאת אחותי.." גרם לי להרגיש גאווה קטנה.
מחר נפתחות ההרשמות לסיירות, ואני צריכה להירשם אליהם. אני מתחילה להיות עמוסזה לאחרונה, זה עומס שלא כיף לי. אבל מישהו חביב ומקסים אמר לי שאני פשוט צריכה לנשום עמוק ולהירגע, ואין כמו להשמוע מוזיקה טובה, לנשום עמוק, ולהתבטט על המשב מול תמונות די מוצלחות של הצפון מהשבוע שעבר.
אני אתן לתמונות לדבר בעד עצמן, ובע"ה שהשבוע הבא יהיה מהיר ומעולה (:
ועוד כמה תמונות מרגעים שהייתי רוצה לנצור לעד: אני כבר הזכרתי שאני אוהבת מאדס את סבא שלי? בשבת שהיינו אצלם, הוא לא הסכים לי לצאת ולקטוף עלי שיבא, ועשה זאת בעצמו. עצוב לי לדעת שמהאדם חם-המזג והעצבני שהוא היה פעם, ככללו וכפרטו איש שמאוד אוהב את נכדיו. הוא נהפך לשברירי, רגיש וזקן מאוד. הוא אמנם רק בן 74, אבל נראה ומתנהג כאדם בן 90
ובניגוד לפעמים קודמות ששאלתי על תקופת הנעורים+סוגרות של סבא וסבתא [זאת הייתה תקופה מדהימה, אני יודעת על כל פרט ופרט ממנה] הוא התנדב לספר לי על מעלליו בצבא ולהגיד את האמת, הוקסמתי ממש.
החנוכה האחרון, היינו אצל דודה שלי בארוחה משפחתי ושיקחנו את המחשק הזה. נזכרתי ששיחקתי אותו בתור ילדה קטנה, זה העלה בי נוסטלגיה אדירה.
באחד השבועות בדרך חזרה מהטיפול הפסיכוטרפיסטי שלי, עברנו ליד הבניין של ידיעות אחרונות. כמובן שהמצלמה נשלפה במהירות :))
זה מה שקורה שנותנים לי לצייר משפחה. שיעור סוציולוגיה היה לרגע שיעור ציור.
יאללה, גם כן את, באשלה את לא! אז קחי את עצמך בידיים ותתחילי לחזור להשקיע בלימודים שוב!
את לא באשלה, ואת לא מטומטמת, והציונים שלך משקפים את זה.
עוד פוש אחד אחרון ודי. זה עובר מהר.
אז המוטיבציה הלכה, היא תחזור. והיא תחזור די מהר!
יאללה, בהצלחה, אני. את באמת זקוקה לזה.
עריכה/למה אני כל כך לא סובלת שישיסטיות..
הבאתי לילדה מכיתה י׳ מילונית, לפני שבועיים וחצי. (וכאן יגיעו צעקות ה:״כמה סתומה את יכולה להיות?!״)
נכון, נכון.. אני סתומה! הנה צעקתי את זה לעולם! אני.. סתומה! מטומטמת! מפגרת! בעלת פיגור! וכמובן חסרת אחריות!!!!!!!!!
כל כך לא רציתי שזה יגיע לשלב של לערב הורים, וכמובן לערב את אמא שלי. היא צרחה עליי ברמות היסטריות, צרחות שכמעט גרמו לאוזניים שלי לשבוק חיים, אבל הן היו כל-כך נכונות, וכל-כך מביעות כאב, וכל-כך.. לא יודעת מה. הרגשתי שזה היה נכון
אני כל כך כועסת על הילדה הזאת. חכמה גדולה, לקחה ממישהי תמימה כמוני מילונית, ולא החזירה!!!!!
בואו נקווה שזה הולך להסתדר על הצד הטוב ביותר..
אני באשלה! זהו, אמרתי את זה.
עריכה:
כואב לי הראש, ואני חייבת ללכת לישון. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שישבתי על המחשב וראיתי סדרה אהובה באנגלית.
אין לי זמן בגרוש, אני צריכה לנצל שעות ריקות למטרה טובה יותר.
[20/01/2015, 22:25] היה לי משהו לכתוב, אבל שכחתי אותו. המילים כאילו נמחקות לי מאליו כל פעם כשקשה לי, ושאני רוצה לכתוב כאן.
להוציא את הרע, להקיא אותו, לבכות, ליפול, לקום, ליפול ושוב לקום.
אני לא יודעת למה, יש לי תחושת בטן מוזרה כזאת. ולא, זה לא מהשתיים וחצי חתיכות פיצה שתקעתי לפני כמה שעות. או שכן?
יש לי מן נרגשה כזאת שאני שוב מתרחקת מהעולם, וחוזרת לפסימיות. א-לוקים, אני ממש לא רוצה לחזור לפסימיות. עברתי את השלב הזה, התבגרתי, אני מתחילה להשתנות. בבקשה תעשה שהתחושה הזו תתקטן ותלך לה למקום אחר. איכסה, קישטה, לכי מכאן, תחושה מגעילה.
אני מרגישה כמו ילדה קטנה עכשיו, אבל המצב-רוח השתפר. גיליתי המון דברים חדשים על עצמי ואני נכונה להמשיך ולגלות אותם.
ובעיקר להשתנות.
אני, שמנסה בכל כוחי לעבור שלב בקנדי קראש סודה, אבל השוקולד הזה מעצבן וגורם לי לבחילה. סליחה, הפיצה גורמת לבחילה.
אני לא בטוחה אם אמא נזפה בי בכוונה על מה שכתבתי למורה הפרטית שלי, אבל מה אכפת לי.. אני ממש שמחה בשבילה על העוברית. ועל זה שהיא לא הולכת ללדת לי לפני הבגרות, אלא רק אחריה. ושברוך השם היא עומדת לעבור לעיר שלי, כך שיכול להיות שאוכל לקבוע איתה בשעות אחרות, ולא בימי שישי בבוקר.
קצת הפחיד אותי לדעת שאני חרדתית לגבי דברים, שחשבתי שהם בכלל לא קשורים זהבזה. מסתבר שיש לי חרדה קיומית (מהמוות) שצריך לטפל בה באופן די דחוף. היום התוודעתי למשפחה שלו, בדיוק כשהוא סיים שיחת טלפון הופיעה תמונה של תינוקת שמנמנה ויפיפייה, בעלת לחיים של ״בואו לאכול אותי״ העונה לשם ****. אני כזה פולטת:״יואו, איזה נוושה..״ ואז הוא סיפר לי עליה...😊
אני מקווה שזה לא יקשה עליי מדי. אמרתי לו בצחוק:״כדאי שאני אכין את הטישו.״ משום מה עכשיו זה נראה לי יותר רציני ממצחיק.
אני ברגשות מעורבים, אז אני צריכה שקט.
עריכה:(19/01/2015,10:00)
אז עברתי אתמול שני ****-****, וזה קצת מתחיל להלחיץ אותי. הוא אומר שאני יכולה לשלוט על הרעידות ברגל בגלל הפרעות הקשב.
אבל.. הזמן מבחן זה לא בדיוק נשלט, ואז באותו רגע, אני מרגישה שממש חם לי.
אני מתחילה להילחץ.
אחותי חזרה מתאילנד ויש מלא מתנות. זה מה שמחייה אותי לשרוד את היום הזה ולשכוח לשנייה ממה שקרה אתמול, ומזה שהנדסת המרחב צורחת לי ממעמקי התיק. מתמטיקה מזורגגת.
קיבלתי את המתנות, וזו רשימה די מכובדת. נתחיל?:)
-אוזניות של beats, מזויפות. אך מעולות!
-רמקול קטן של beats, תותח גם הוא.
-שני מגנים לאייפון.
-ארנק של מייקל קורס(ברור שמזוייף ;)
-צמידים ושרשראות.
-מנורת לילה מהממת.
-תיק איפור שחרוט עליו השם שלי.
אני כל-כך מאושרת, זה הרים לי את המצב רוח לשמיים. אני מרגישה כל-כך כבדה בזמן האחרון, ואין לי למי לפרוק את כל מה שעובר עליי.
אני לא פסימית, אני פשוט אדם שממש ממש טוב לו כרגע.:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
