אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

כשתום לא אוכלת, אני מנסה לעודד אותה.
כשתום לא אוכלת, היא נרדמת.
כשתום לא  אוכלת, כמעט שלושת-רבעי מהמנה שלה מושלמת בזונדה.
כשתום לא אוכלת, תום עקשנית וסוגרת את הפה שלה חזק.
כשתום לא אכלה אפילו רבע מהמנה שלה, אמא שלה בכתה בכי תמרורים.
-
תום אכלה חמישה סיסי בסה"כ בהאכלה של תשע ביום חמישי. ואמא שלה נשברה. ישבתי לידה, באותה מדברת עם גיסתה ואומרת לי בצחוק, למה אני מציצה לה בהודעות.

חמש דקות לאחר מכן, היא דמעה. דמעות של ממש. חיבקתי אותה וניסיתי למצוא את המילים כדי לעודד אותה, אבל לא הצלחתי. אמהות אחרות "תפסו" את מקומי, אמהות שחוות את אותו הדבר בדיוק כמוה, הן דיברו איתה, חיבקו אותה ולקחו אותה לאכול, כדי שתתחזק מעט ותתפק - לא ליד תום.

אתמול בלילה, נשארתי ערה עד מאוחר, גם כי היה קר מאוד בחדר וחיכיתי שהמזגן יילדק ויחמם אותו מעט, וגם כי שתי אחיותי הלכו לישון ונשארתי לבד עם אמא, כי אבא לא היה בבית באותה השבת.
מסתבר שהפרעות האכילה של אחותי התאומה ושלי לא היו רק בגילאי הינקות והילדות, כי אני זוכרת אותם נפסקות בגיל שמונה לערך.
אמא סיפרה לי שהאוכל היה התסכול הכי גדול שלה, והיא הייתה בוכה המון. היינו עקשניות, ומסרבות לאכול אחרי שחזרנו לבית החולים לעוד שלושה חודשים. אני הייתי הכי בעייתית, סוגרת פה, מסרבת לאכול, מקבלת רק זונדה, וזה היה סיוט - כי הזונדה הייתה מציקה לי ממש  (לפי הסיפורים) כי מי יכול לאכול עם צינור שמציק לו בגרון, מחכך את מיתרי הקול שלו ושורט אותם?

היום, כשאכלתי את ארוחת השבת, חשבתי שוב על תום. אני מקווה מאוד שהיא אכלה טוב, כי אני באמת לא מעוניינת לראות את אמא שלה בוכה מחר, למקרה שהיא שוב תאכל רק חמישה סיסי מהמנה.

נ.ב. בעיקרון, השבוע לא הלך כמו שציפית. רבתי פיצוצים עם המנהלת שלי במק והשלמתי איתה. בת השירות השנייה שוב לא הגיעה יומיים בגלל כאב בטן מאוד מוזר וגרמה לאחות האחראית להתעצבן עליה (שוב) החתונה שהייתה ביום רביעי הייתה כל-כך מיותרת, המשמרת בחמישי הייתה זוועת עולם בגלל מה שקרה. בשישי השלמנו, אבל האווירה הייתה עדיין לא-כיפית בשבילי.
בשבת בערב אמא החליטה לשפוך את כל הזעם שיש לה על אבא, בגלל הריב הענק שהיה להם בבוקר. אני לא אפרט מה הם אמרו, כי זה ממש לא נוח לי, אבל זה פשוט עבר כל גבול.
השיחה איתה (לפני שאחיותיי התעוררו מצמא וישבו איתנו עד רבע לשתיים-עשרה) ממש נתנה לי כיוון חדש והחלטה שאולי אני צריכה להישאר בפגייה ולא לצאת ולהיות בתקן-דירה.
השבוע היה מבלבל, וכמובן הקטע עם תום ביום חמישי בבוקר, ששבר את אמא שלה ואותי ביחד.
אבל תום היא עניין אחר. 

טוב, זה לא חדש שרוב הפעמים שאני נמצאת במחלקה - אני מרגישה לבד. קורסת תחת העומס, חוטפת עצבים שקטים על כמה מאנשי הצוות, ננזפת קלות (לא היה לי נעים לצאת באמצע המשפט שלה! וחוץ מזה, הוזמנתי לארוחה, ואפילו הבאתי עוגה!) אבל צידוקים לא יעזרו בקטע הזה, אני פשוט צריכה להפסיק לקחת דברים מטופשים כאלה ללב, כי זה באמת כבר לא מצאים. אני לא ילדה קטנה, אני לא ילדה בכלל!

השבוע התחיל סבבה (ברור, כי אתמול הייתי בבית.), אבל שוב ושוב מקננת בי התחושה הזאת שאני לבד. שאין לי עם מי לדבר, אל מי להרים טלפון, כי ההיא בצבא, השנייה בתקופת מבחנים, השלישית בכיתה י"ב ובסיירות לשירות הלאומי, הרביעית בכלל בכיתה י"א וטובעת תחת העומס של עצמה. וזאתי שנשואה.. פ'ףף, אם רק היה לה זמן... נכוחן, פה עכשיו צריך להגיע הקטע שאולי אני אדבר עם אמא שלי, ואני כן מדברת איתה, מספרת לה דברים שאני אפילו לאחראית עליי אני לא מספרת. משתפת, חוקרת, מעמיקה בנושא הזה כל-כך כדי לאפשר לראש שלי לתת עוד תשובות להורים ששוב שואלים למה בחרתי להגיע לשירות הלואמי דווקא במקום הזהף וגם כדי להסביר להם מי אני, מה העבר הרפואי שלי ואיך זה שאני בכלל פה... (אני אמנם לא מתנפלת להם עם המידע הזה, כי עצם העובדה שנולד להם פג, בין אם קל ובין אם קשה ח"ו - מקשה עליהם גם בלי הסיפור חיים שלי.)

מזכיר לי שהיום ד"ר מזכרת ירד עליי ברמות קשות ופשוט פלטתי את המילה קרצייה (כי הוא באמת היה ככה..)  ציפיתי שמישהו יגיד לי משהו, כי ת'כלס זה היה ממש לא יפה, אבל הם כולם צחקו והייתה ארוחה נחמדה. אמא הכינה עוגת תפוחים והביאה אותה, עשינו שידרוג קל ושמנו עליה קצפת, ובחיי - לא טעמתי עוגה כל-כך טובה כמו זאת. (או כמו עוגת האגוזים שיש לנו בבית  - פשוט אלוהי!)

אני חורגת מהנושא כי יש לי בעיות קשב וריכוז. וזה מצחיק, כי כל מי שמסתכל עליי, נדהם מהסיפור שלי. מצד שני, האחיות אומרות שאני פגה שיצאה נורמלית, אבל עם ההפרעה הכי נפוצה אצל פגים - הלא היא הפרעת קשב וריכוז.

עוד קצת חריגה מהנושא ואז נחזור אליו כבר ציינתי שאני מרגישה לבד רוב הזמן? כן? יופי.
אז אני מרגישה לבד, והים זה התבטא בזה שהוכחתי את R על זה ש-A, בת השירות השנייה ממש לא מגיעה. כשהיא אמרה לי, "אבל גם היא הייתה לבד אתמול.." פשוט אמרתי לה "כן, אבל היחס בין ההגעה שלי למחלקה מדי יום ביומו ליחס שלה, לא בדיוק חופפות" ופשוט יצאתי משם. אח"כ, המצפון שלי התחיל לעבוד וסילקתי אותו משם בשיא המהירות. אז כן, יש לי מצפון, וכן, הוא עצום(!) זה לא אומר שאני צריכה לתת לו לקונן בי ולתת לו להתפתות לעשות את הדברים שהחברה אומרת שצריך לעשות, ולא קצת לחרוג מהגבולות.
ת'כלס, מאוד שמחתי שאמרתי את זה בסוף ,כי אני באמת מרגישה לבד בכל הכאוס הזה. הכאוס הזה התחיל באוקטובור האחרון, כשמספר הפגים במחלקה הרקיע שחקים והוא לא מפסיק לרדת מ-14 מיטות מאוישות בחדר 1 בפגייה כמעט כל שבוע.
יש פעמים שהכאוס הזה היה טוב בשבילי, כי אני מאוד אוהבת לחץ מהסוג שגורם לאנדרנלין שלי להתרומם למעלה, אבל זה לחץ מסוג אחר. לחץ שכשאני לבד, אני צריכה לחהתמודד מול הורים שחייבים תור לילדים שלהם ולזה אפילו לא הספקתי להגיע, כי אני לבד.

 אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבדדדדדדדד. לפי מה שאני חושבת, התחושה הזאת צריכה לקנן בי רק כשאני בשירות - כי אז אני באמת לבד. אבל החצופה הקטנה ממשיכה לקנן בי בימים שאני בבית ולא עובדת (בעיקר כשאני לא עובדת( אני כן מנסה להעסיק את עצמי בדברים אחרים, לדוגמא אתמול, הייתי חצי לבד, כי הייתי שקועה כל היום במחשב בהורדת סדרות וסרט כמו קדוש מעונה, אבל היום, כשאין אף אחד בבית ואני כאן, מול המחשב, שומעת מוזיקה, זה קצת מחזיר אותי אחורה לתקופה שהייתי בתיכון (לפני שנתיים ככה..) כשהייתי מסכלת באינסטגרם על תמונות שבנות מהכיתה שלי העלו, פייר, הייתי מתעצבנת. הן כאילו עשו בכיאלו, עשו בכאילו שהן אירגנו לי יום-הולדת, עשו בכאילו שהם הביאו לי לבונים כל שנה, עשו הכל בכאילו.. נכון, לא השקעתי בהן והפרזתי וקניתי מתנות לכל אחת, אבל כן תמיד הייתי זאת שמציעה לקנות בלונים או עוגה או לעשות איזה משהו גיבושי ונחמד כמה בנות, כדי באמת להיות חלק. אם הייתי מנסה לברר פרטים לגבי משהו ששמעתי בכיתה, בין אם זה היה ממארגנת האירוע/היום-הולדת ובין אם זה היה מהחברות שלי, תמיד הייתי נענית בתגובות של "תראי.. ככה וככה וככה." ואז הן היו מאכילות אותי בסרטים טיפשיים שאולי הן בסוף לא יעשו, והן לא יודעות איך ומה ולמה. לחלופין, אם הייתי מציעה משהו נחמד לעשות, זה תמיד היה מתקבל במבטים לא נאותים מצידם, כאילו עכשיו ביקשתי שהם ישחו בבריכה שלמה של וודקה (אגב, לא שנראה לי היה להן אכפת לעשות את זה, כי הן פשוט דופקות את הראש להן, ובכללי את תוחלת החיים שלהן עם אלכוהול) או מינימום עכשיו ביקשתי מהם לטו"ס איתי לחו"ל. 

האירוע/היומולדת תמיד הייתה קורה בסוף - בלעדיי. ברור שבלעדיי, הרי למה שיזמינו אותי? כי אני לא רוצה לדפוק איתן את הראש? כי אני לא בליגה שלהן? כי אני משקיעה, מארגנת, ובסוף אני לא מתוגמלת כראוי, ואותי משאירים בצד? הייתי מתעצבנת על זה, ברור שהייתי אבל מצד שני, גם צפיתי מראש שהבת לא תזמין אותי או שזה יקרה בלעדיי, כי לא הייתי בליגה שלהן של הגבשנק"יות שנמצאות אחת בתחת של השנייה כבר 12 שנים (והיי, לי יש את זה כבר יותר מ-15 שנם, עם מישהי שהיא החברה הכי קרובה שלי), שלא הסכימו לקבל את זה שאני עווברת שינוי ותמיד ראו אותי בתור ילדה קטנה, זאת שלא מבינה, שלא אוהבת, זאת ששונה.
זה אבסורדי להגיד עליי שאני שונה, כי זה מה זה לא נכון. ואוף, אני שונאת שאני נשמעת מתנשאת ככה, אבל זאת פשוט הדרך היחידה שאני מכירה כדשי לבטא את כל הכעס העצום שלי עליהם.

מצחיק שכשהייתי קטנה, לא חשבתי שאני בכלל ילדה קטנה, עוד יותר מצחיק שהתעסקתי בזה יותר מדי ובאמת נכנעתי לזה שאני ילדה קטנה בגלל לחץ חברתי.

הכי מצחיק - זה שאמא אומרת לי שאני מתעסקת בעבר שלי יותר מדי, ואז אני צוחקת ואומרת "נכון, כי אני מתעסקת בעבר שלי כרגע." כי זה לא מובן מאליו לחזור ולשרת במקום שבו נולדת, במקום שבו הציל אותך, במקום שלא וויתר עלייך. וזה ממש לא מובן מאילו לעבור משבר כזה גדול בלי לספר אותו לאף-אחד (למרות שאמא, הפסיכולוגית והמטפל יודעים כל פרט ופרט בו..) זה עוד יותר לא מובן מאליו שאני מתסכלת עליהם בתמונות ומבינה שיש מצב שהן השתנו.
זה הכי לא מובן מאליו - שזה ממש לא מעניין אותי. כי יש תקופות שצריך לקבור באדמה ולתת להן לצאת למטרה טובה, ויש תקופות שלוקחים מהן רק את הטוב, ואת האיום והנורא מדחיקים. וזה בדיוק מה שאני עושה עם השלוש שנים האחרונת שלי התיכון.
ופייר, אני גאה בעצמי. 

נ.ב. ימים טובים הולכים לעבור עליי, כי.. אני יודעת שיש בי את היכולת לשנות את מצב הרוח שלי בשנייה, וזה בדיוק מה שהולך לקרות מ........

עכשיו.

שבת. אמא ואבא שוב רבים. אחד הריבים הרגילים שלהם. זה שתמיד מתסיים בשלום ושב במלוא כוחו כמה שבועות אחריי.
תמיד, המשפחה שלו. זאת שלמען ההגינות והכנות, אני לא כל-כך מסמפטת.

ניצול, התעלמות מוחלטת והערות כאלה ואחרות תמיד היו מילות המפתח בדיבור הקולח שלה על המשפחה הזו. אמנם זה התגבר רק במהלך השנים האחרונות, או שפשוט הייתי תמימה וצעירה מכד להבין את זה.

ואה היא עלתה לחדר, ברוגז. בידה כוס ספרייט ועיתון. ופתאום, בלי שום ציפייה מראש הוא צורח :"פעם צחקו עליכן על הפגות שלכן?! פעם זה קרה?!"
היא התחילה לבכות, אני הייתי בהלם. אני שאף פעם לא צחקה על אחרים, לא מבחינת מראה, גובה, משקל, דת, גזע או מין..
אני, ששניהם לימדו אותי לדון כל-אדם לכף זכות, ביחד עם הערכים והמוסר שספגת בימי בית הספר. אני, צוחקת מתוך מבוכה, לא בגלל שאני חושבת שהוא - (לא יהיה יפה להגיד את זה שוב.)

אז אני, כן אני.. מסתכלת על אבא שלי בהלם וזכרת במה שחברה שלי אמרה לי בגיל 15, מוחקת את זה מהראש, עוזרת שלטוף כלים ועולה לישון.

אף-אחד לא צחק עליי בגלל הפגות שלי כי מי שיעשה את זה, לא יודע לאן הוא הכניס את עצמו.