אפשר להגיד, שלא חשבתי שיהיה כל-כך קשה בטיפול הנמרץ.
חודש וקצת בפגייה עשו את שלהן. הספקתי להתחבר, להכיר, לבכות ובעיקר - לצחוק עם כל העולם ואשתו. לצחוק על עצמי, להתבדח על המשקל שלי, על טיפוליים רפואיים שעשו לי ועל פרוצדורות עבודה כאלה ואחרות, בידיעה מוחלטת שהאחיות והרופאים יבינו ללבי ולא יעזו לצחוק עליי.
העבודה בטיפול הנמרץ, שונה בתכלית השינוי מהעבודה בפגייה. למרות שלפעמים יש מצבים ש"משעמם שם כמו בקבר." אני שומעת את עצמי אומרת לאמא של דביר, באחת השיחות השבועיות שלנו בטלפון, כשהיא שואלת אותי מה שלומי ומתעדכנת. (השבוע היא ענתה לי לטלפון כשדביר בכה שהוא רוצה אוכל, היה דווקא די כיף ומדאיג לשמוע אותו בוכה..)
היומיים שהיו ב-21-22/10, כלומר, אתמול והיום, היו שונים בתכלית. הרבה לחץ, היה בטיפול הנמרץ, בייחוד כי קיבלו תינוקות חדשים, קטנים וזקוקים לעזרתנו המלאה. נוסף, כל פרוצדות שליחת הבדיקות נמשכו שעות כי לא היו טילים בשביל לשלוח. (טיל, במושג של בית חולים, זוהי מערכת ששולחת בדיקות לכל רחבי בית החולים, ובפרט, למעבדה המרכזית.) היה המון לחץ, בטיפול הנמרץ. לי, מהצד, הוא נראה כמו שדה קרב. היום כשאחת האחיות של משמרת הערב נכנסה היא אמרה "עכשיו זה נראה כמו טיפול נמרץ!" אני בספק אם ההכרזה הייתה צינית או לא, כי הפרצוף שלה צחק, או היה מלא כאב על כל העבודה שהולכת להיות לה בערב.
קיבלנו שלישייה, תאומים ועוד ילד יחיד. במהלך הבוקר, אבא של הילד שהגיע היום בבוקר הגיע לפגייה, והתרגש מאוד לגלות שיש לו בן (בכלל אמרו לו שזאת בת) אז אני כולי שקועה בלהבין מה אני עושה עם ערימת המכתבים על השולחן ופתאום אני קולטת אותו רץ, עם הפלאפון ביד וצורח "את מתעלפת!!!! זה בן!!!!" אני לא בטוחה אם גם האישה צעקה משמחה, או קראה קריאות שמחה חלושות, אבל היו ברור שהם שמחים על הבן שנולד להם, כשהצצתי בתיק הרפואי הבנתי למה.
הסתבר לי בבוקר שאחד מהתאומים נפטר. וזה העציב אותי בצורה קצת קשה. הם נולדו בשבוע מוקדם והיה ברור שאחד מהם לא ישרוד. הבנתי את זה לאחר שהבחנתי בשינוי קל בין המדבקות של התינוק לבין מה שכתוב לו בגיליון.. ואז שאלתי את המזכירה והיא כזה:"תקראו לזה איך שבא לכם!" ואז היא סיפרה לי שהוא לא שרד. היא אמרה את זה בטון די מוכיח, כי הייתי בטוחה ששוב אמרתי משהו לא במקום. כתוגובה, היא אמרה שבואותו רגע נפל לה האסימון, בגלל זה היא אמרה את זה בטון מופתע/מוכיח, תחליטו אתם..
לא ישבתי לשנייה היום (טוב נו, בערך. אני תמיד יושבת ומשחקת בפלאפון בין שתיים לשלוש, אבל זה לא נחשב, חצי מהזמן זאת החלפת משמרת) היה כל-כך הרבה דברים לעשות, והלחץ הזה עשה לי דווקא די טוב. אני פחות עצבנית מאתמול, כי הקבלה הייתה באמת אחת הקשות. ולא מספיק, אחרי זה הייתי צריכה לעמוד ולנקות את הבית עם אמא עצבנית לא פחות.. בקיצור - קושי אדיר. אבל אחרי שנת לילה טובה, חיוכים על הבוקר וזריקת עידוד מחברה טובה, היה לי דווקא די סבבה היום. לחץ יכול להיות דבר רע ודבר טוב, למדתי את זה בפסיכולוגיה ואף נבחנתי על זה. אני אישית אוהבת סוגים של לחצים, כמו לחץ בעבודה, לחץ בשירות ולחץ שגורם לאנדנלין בגוף להרקיע שחקים, כי תמיד אח"כ אני מסביימת את היום עם חיוך ונחה. הלחצים שאני לא אוהבת זה שמלחיצים אותי לגבי דברים שקשורים למטלות הבית, למטלות השירות וכן, אני שונאת לקום מאוחר. מה שמזכיר לי שביום שלישי הגעתי בשמונה במקום בשבע וחצי, והתעבצנתי על זה שעתיים. המזכירה אמרה לי שאני יותר מדי מקשה על עצמי ושגם אני אנושית, וזאת סיבה מספיק ברורה לאיחור הקל שלי באותו הבוקר.
לפני יומיים השתחררה עוד משפחה שנקשרתי אליהם. מקסימים, מאוד מקסימים. זה מזכיר לי שהיום עזרתי לאחת האחיות בחדר שלוש להרגיע אחד מתינוקות, ויצא שליטפתי לה היד. היא שאלה אם נקשרתי אליה, אמרתי בכנות שלא, זאת פשוט אחת מהדרכים שלי להרגיע אותם, על ידי ליטוף שמתברר דווקא כדי עוזר. ספק כדי להראות שיש מי ששומר עלייך, וספק כדי להרגיש מסופקת על אמת, מהצד שלי.
עוד משהו נחמד כשקרה באמצע כל הבלאגן, הסרטון שהצטלמתי אליו עלה ליוטיוב! אתמול, הייתה הרי את תצוגת האופנה של דורית בר-אור. כל הכרטיסים שנמכרו הלכו קודש לעבודות הפגייה שלנו, כדי לקדם מחקרים ולשפר את האיכות שלנו. אז כדי להסביר לאנשים לאן כל הכסף שהם שילמו הולך, צילמו סרטון בפגייה, ומכיוון שאני בוגרת הפגייה (שחזרה לעשות שם שירות - הסיפור המלא על זה בעוד כמה פוסטים) ביקשו ממני להצטלם. אמא גם הייתה מעורבת בסיפור וככה זכיתי לראות את אמא שלי באמצע יום עבודה מטורף, זה היה דווקא די כיף.
היומיים האלה התישו אותי עד כלות. אבל בכל יום כשאני קמה אני מחייכת, כי אני יודעת שאני נוסעת לאחד המקומות היקרים לליבי - כדי לשרת את המדינה, לתרום לה את מה שהיא תרמה לי בעבר, לעזור להציל חיים, לתת תקווה, לעזור למי שנשאר מהצוות שטיפל בי, להיפגש באנשים חדשים כל יום, לשמוח, לבכות, להתרגש, לצחוק ולחייך.
וברור לי שהבחירה שלי הייתה נכונה.
עריכה: אתם מדהימים אותי, תודה.
"כשתגדל, על העולם יגדל איתך ותנסה לתפוס אותו בין הידיים.." (כשתגדל - אייל גולן) זאת אמנם לא היא, אבל תאמינו לי שהאחיזה החזקה שווה את זה.
אני חייבת לשץף אתכם בכתבה מקסימה על זוג הורים מאופקים, שהיו מאושפזים אצלנו עם שלושת הבנות שלהן, שנולדו קטנות מאוד. אפשר להגיד שלראות אותן משתחררות ולהבין את חסדי ה', זה מה שמניע אותי יום יום לעשות את עבודת הקודש שאני עושה, בשמחה רבה ובאהבה עצומה. לקריאת הכתבה - http://xnet.ynet.co.il/family/articles/0,14566,L-3110764,00.html
אני משתדלת לכתוב בשקט, כי ההורים ישנים. אני משתדלת לדבר כמה שאני יכולה על השירות, על מה אני עוברת שם ועל עצמי, כי אני מבינה שאני בן-אדם שקשה לו להיפתח, גם בפניי האנשים הכי קרובים אליי. אני משתדלת לכבד את פרטיותו של האחר, גם אם זה קשה, כי נמאסה עליי העובדה שאני אכולת קנאה על הפרטיות שלי, אבל לא מסוגלת לשמור על פרטיותם של אחרים. אני משתדלת לקחת את כל הדברים שאני עושה לא נכון ולתעל אותם, אבל ברוב המצבים, אני בכלל לא מבינה מה עשיתי לא-נכון, וקשה לי לשאול מה עשיתי לא נכון, ולבקש שיעזרו לי להיחלץ מהבוץ. אני משתדלת להיזכר בדברים לא-טובים שעשיתי בעבר ולא לחזור עליהם, כי קשה לי להודות שאני לא זוכרת מה עשיתי בפעם האחרונה שקרתה לי טעות.(וזה קורה אחת ליומיים-שלושה) אני משתדלת לחייך, כי אני שונאת להרגיש חולשה. אני משתדלת ליהנות, עד כמה שהמצב מאפשר.(מזכיר לי שהבשלי"ת שאיתי ואני התעצבנו על זה שלא יצאנו לאכול אחרי הערב ביום רביעי) אני משתדלת לצחוק ושלמוח, אע"פ שלפעמים אני מרגישה מנוצלת. (וגם לא מפחדת להראות את זה) אני משתלדלת לדון כל אדם לכף זכות, כי ככה חינכו אותי. אני משתדלת לעשות דברים הכי מהר שאני יכולה, ובצורה הכי טובה, גם אם אני מתבלבלת בדרך.(כל בן-אדם מתבלבל)
אני משתדלת שהופסט הזה לא יהפוך להיות פוסט מתחסד וצדקני, ועל כן הוא נידון לשיקול העברת טיוטות.(זה לא התחסדות, זה שחרור קיטור)
אני משתדלת להיות קשובה וללמוד מאחרים, כשבעצם יותר קל לי לברוח מכולם ולהתעלם. אני משתדלת להיות אני, אחרי שנים של עטיית מסכות כדי לברוח מהמצב הגרוע של הלימודים.
ובדיוק בגלל זה, היום אני משתדלת ו...: מתקנת טעויות, שואלת שאלות, מספרת על עצמי לצוות שהכי מבין אותי ולהורים שהכי מבינים אותי ואני אותם, צוחקת, בוכה, מדברת בקול ואפילו צורחת (עם אי-הבנה של למה אני בכלל צורחת), מחייכת, מתחברת בקלות, מסתמסת רוב היום, מרגישה יותר טוב עם עצמי, מאושרת.
וזה הרגשה כל-כך כיפית. שבת שלום לכולם, תקראו לזה איך שבא לכם.
עריכה:(18/10/2015)
כיאה לבחורה אסוציאטיסית כמוני, שכחתי לסגור את הדף של ישרא-בלוג. מפה לשם, אמא שלי הציצה בכמות לא מבוטלת של בלוגים קבועים שאני קוראת (אני לא באה להלחיץ, אלא להגיע לפואנטה..) ובסופו של דבר הגיע לבלוג האנונימי שלי. זה, כעיקרון.
כידוע לעצמי בלבד, את הבלוג התחלתי לנהל בסביבות גיל 15 וחצי, בעצת אמא שלי, מסתבר.
היא קראה רק את הקטעים מהחודשיים האחרונים, למזלי, וקבעה שאני כותבת ממש יפה. ושיש בי עדיין תמימות מסוימת לגבי המקום שאני נמצאת בו בשירות הלאומי. אחר-כך, היא סיפרה את זה לאבא שלי. הוא מצידו, לא הבין מה אמא שלי רוצה ממנו ורק סיכם באמירת:״מה את אומרת?!״ (פרצוף מופתע...)
כרגע, לא נותר לי אלא לאחל לכם לילה טוב, ושיהיה לנו רק שקט במדינה שגם ככה סובלת הרבה.(אני ממש נלחצתי מהפיגוע והרצח, כי דודים שלי גרים בבאר שבע.) יימח שמן של הערבים, לילה טוב ושקט!
אני מודה שכשהייתי קטנה, הייתי בטוחה שאני מיוחדת. בדיעבד, הסתבר לי שטעיתי. יש כל-כך הרבה פייטרים קטנים, גדולים וקטנים ממני, אבל פייטרים. הפייטר הפרטי שלי, בחודש וחצי האחרונים היה, כמובן, דביר. במבזול קטן, עם עיניים ערניות להפליא בגלל מנה לא נעימה של סטרואידים, לחיים "שבא לאכול אותן", וכן, ארבעה חודשים די לא קלים.
אני אוהבת את העונה שדביר נולד בה. סוף אביב-תחילת קיץ, לא חם ולא קר מדי. מושלם, לדעתי. יוני מסמל חופש, חירות, דרור, סיבה למסיבה כי כן, עוד שנייה החופש הגדול! דביר נולד ביום הבגרות שלי באזרחות, ומבחינתי זאעת באמת הייתה סיבה למסיבה, לא ידעתי שבאותה שעה מגיח לאוויר העולם דביר, קטן משקל, זעיר, ערום, ולא בדיוק מבין מה הוא עושה מחוץ לרחם אמו זמן כל כך רב לפני שבכלל היה אמור להיות.
הוא שוחרר היום, ואחרי כל החיבוקים, הנשיקות, וצילום מכתב השחרור שלו על מנת לקבוע תורים, הלכתי הביתה בסביבות ארבע. ועד עכשיו אני חושבת לעצמי על מה שהיא אמרה לי בבוקר: "חשבנו לקנות לך משהו, אבל לא הספקנו. שבוע הבא אנחנו שוב כאן, לבדיקת עיניים, אז אולי נביא לך את זה אז..." ואני כזה: "באמת שאין צורך להשקיע. על מה בדיוק? אני פה כולה חודש וחצי." "כן, אבל כל החום והאהבה שהרעפת עלינו, זה היה שווה את זה." היא ענתה, "לא." התנגדתי בתוקף, לא אמרתי לה שאני שוקלת לבעוט בה (בצחוק, היא מבינה את הצחוק שלי) אם היא תעז לקנות לי משהו. אני בהחלט שוקלת לבעוט בה אם היא תעשה את זה (לבעוט=לחבק. היי, אני לא עד כדי כך נוראית.) זה מזכיר לי שהיום מנהלת הפגייה התקשרה לאמא שלי, בקשר לאיזשהם צילומים שמתרחשים מחר, הדבר הראשון ששמעתי אותה אומרת לאמא שלי, כשהלכתי לפקסס משהו:"זאת חתיכת סגירת מעגל בשביל תקראו לזה איך שבא לכם, ואני כל-כך שמחה שהיא הגיעה אלינו." את ההמשך כבר שמעתי מהבית מאמא, וזה היה מצחיק בטירוף.אבל לא מצחיק כמו הסיפור על אחיו של דביר, בניה, שאשכרה אמר לאמא שלו:"הוא תינוק נחמד, ואנחנו יכולים להמשיך לבקר אותו כאן." בתגובה לכך שדביר הגיע היום הביתה. ומעתה והלאה ישן איתם כל-יום בבית.
הצחיק אותי, בניה, וראיתי תמונה שלו, הוא מתוק, ודומה לבן דודי- D. *** כל הקטע הזה מזכיר לי שממש בוער בי החשק להביא כמה סרטונים לפגייה, או לפחות לראות כמה שיש לי בבית. היה לי המון מה לכתוב, אבל אני אסתפק רק בזה, כדי לשבח את דביר הקטן, שעבר כברת דרך ארוכה והגיע היום למשפחה שכל-כך חיכתה לו :)
מצאתי תמונה שצילמתי בחצר של סבא וסבתא, לפני שנה וחצי. היא עדיין מדהימה אותי. שיהיה לכולנו שבוע שקט וקסום.
הדבר היחידי שאני יכולה לעשות כשאני עצבנית, חרדה, שומעת מוזיקה בפול ווליום ועומדת לבכות - זה לכתוב. ובגלל זה המילים פשוט יצאו ממני, לא אני מהם. אני מרגישה שהגוף שלי כבר לא עומד בזה. אני מרגישה חרדה. חרדה עמוקה. ריח של משהו רע באוויר. ריח של מוות. הייתי בטיפול נמרץ היום, משעמם שם כמו בקבר, תסלחו לי על הביטוי, אבל זאת ההגדרה המדויקת למה שהולך בטיפול נמרץ פגים ויילודים. אני לא יכולה לגעת שם באף אחד. וכן, המגע הזה חסר לי. השיחות עם ההורים חסרות לי, החיוכים של ההורים בפגייה חסרים לי. אמנם אני כן מורדת, וכשיש איזה זמן פנוי ואני יודעת שהמזכירה נמצאת בטיפול נמרץ, אני חומקת לפגייה. עוזרת במה שצריך, מתייקת מסמכים, שולחת בדיקות, והכי חשוב - מדברת עם ההורים. שואלת לשלומם, מתריעה על מעברים ודומיהן, משוחחת על הבית, על עזרה, נותנת חום ואהבה והלב שלי מתפוצץ מאושר כשאני צריכה להתקשר להודיע לאחד ההורים שהילד/הילדה צפוי'ה להשתחרר בקרוב ו/או שהיה מעבר מהטיפול נמרץ לאחד החדרים. זה הכי כיף לי, ממלא אותי בשמחה, אושר ומוטיבציה להמשיך לעשות עבודת קודש. ;) אני נותנת חום ואהבה, כמובן שאני מקבלת מהן, ועוד איך. לא פעם אני מקבלת תגובות מהורים על זה "את אלופה" "אין עלייך" "את מקסימה ואני שמחה שאת כאן", אני לא באה 'לעוף' על עצמי, בהגדרה של בני-נוער בני גילי, ולהגיד שאני מדהימה, מצחיקה, מקסימה ועוד דימויים כאלה. (ברור לי שאני כן, ואני מודעת לעצמי, אבל אני לא נרקסיסטית, נשבעת!)
התחלתי שירות לפני חודש וקצת, ועד עכשיו אני בתקופת הסתגלות. תקופת החגים הייתה נוראית, וכמובן שאתמול, הגיע המבול הנוראי של אחרי החגים. לא מספיק שהשאירו אותי לבד, לתפקד על שתי מחלקות, גם נאלצתי להתמודד עם מבול של טלפונים, ביטולים, קביעת תורים... והדבר הכי טוב, להתמודד לבד עם חמישה שחרורים ולאכול מלא מלא שוקולד. (לא שהיה בזה משהו רע, זה אפילו היה מצוין.) הבוקר קמתי באווירה עכורה, כי התעוררתי יחסית מוקדם בגלל הגשם. אני אוהבת את הגשם, כי יש משהו משכר ומדהים ברוח שמגיע כשהגשם יורד או אחרי שהוא נפסק. אוויר נקי כזה, אוויר צלול כיין, משהו שאף שלי מאוד שמח לשאוף לריאותיו. אפרופו ריאות, הקטני שלי כבר ממש גדול. היום בבוקר, עטפתי אותו בחיתול בד וידו הקטנה תפסה את החיתול וסירבה לעזוב. יהיו כאלה שלא יבינו מה הקשר בין ריאות ובין הקטני שלי, ומאחר ואני לא יכולה לחשוף פרטים, אני לפחות יודעת שאני מבינה על מה מדובר. בקיצור, הקטני שלי גם עשה לי בית ספר אתמול. לא הפסיק לבכות, רצה רק ידיים, ושכבר הייתי קרובה להתמוטטות עצבית טוטאלית מהאחיות ש(לצערן הרב, כן?) לא יכול להתייחס אליו, הרמתי אותו על הידיים והוא נרגע תוך שנייה. מפונק קטן. היום קרה משהו מצחיק עם אחיו הגדול, בניה. את אמא שלהם זה ממש לא הצחיק וסיפרו לי שהגננת ממש הופתעה. אותי זה הצחיק-העציב. אבל אני בכלל לא באתי לדבר על הקטני שלי. טוב נו, אולי כן. כי הוא מתפתח ממש יפה, וכי הוא משתחרר ביום ראשון, ואני פאקינג לא יודעת אם לצחוק או לבכות. בקיצור, איפה הייתי? כן, אז התחתי את השירות שלי לפני חודש וקצת, ומיותר לציין שאני עדיין מסתגלת למקום. למקום, לעבודה ובייחוד לגודל של בית החולים. בית החולים ענק, עצום וקשה מאוד שלא להתבלבל בו. בקיצור, אני מרגישה די אבודה עדיין, אבל כמובן שאני מקבלת מלא חזוקים חיוביים ועזרה מהצוות הרפואי, העובדות הסוציאליות וכמובן, מההורים. (עד כמה שזה נשמע ממש לא הגיוני. אני אמורה לעזור להם..;)
לעניין אחר לגמרי, כבר הזכרתי שאני מרגישה חרדה עמוקה. חרדה מכל מה שקורה במדינה. במצב הרעוע שבכבישים. פיגועי ירי, דקירה, ניסיונות למיניהם. צה"ל אמנם הוא צבא חזק, מגן ועושה את ככל שביכולתו, אבל יש לי הרגשה שהחרדה שלי היא דבר יותר עמוק מזה. אולי כי גם אני פוגשת מקרים שלא נתונים בשליטתי ונמצאים על "כרעי-תרנגולת" מדי יום ביומו. זה נכון שממש אי-אפשר להשוות את מה שקורה בפגייה שלנו לבין מה שקורה במדינה, בכבישים וכן, גם בעולם, אבל אני עושה את החיבורים שלי, ומבחינתי זה מסתדר. הסכנה שמשהו ממש לא צפוי ונוראי יקרה מרחפת תמיד במעייני ראשי, בייחוד עכשיו, כשהעתקתי את מקום מושבי בתור בת-שרות אל הטיפול הנמרץ לחודש אוקטובר הקרוב. אתמול הייתה כתבה על איזשהי ילדה/אישה שקרה לה משהו בית חולים, ולא כל-כך הבנתי מה קרה. בקיצור, הם אמרו שאין תעודת פטירה/גופה/משהו שקשור לזה. כמובן שאני ישר שאלתי את אמא אם קיים כזה דבר לאחותי הקטנה, וכמובן שהתשובה הייתה צפויה מראש והייתה: לא. אני מעלה ומעלה נושאים שונים שמזכירים לי עד כמה אני אימפולסיבית שכן יודעת לרסן את האימפולסיביות שלה, אבל מהצד השני אני מבינה שהמון זמן לא פרקתי, ואני מרגישה הקלה שפרקתי.
אמנם הקטע הזה ממש לא נשלח מהאייפון הפרטי שלי, אבל יש משהו מקסים בידיעה שכתבתי הרגע מלא נושאים והצלחתי ל'קשר אותם זה בזה בלי להתבלבל אפילו פעם אחת. זה גם מזכיר לי כהדבר היחידי שאני יכולה לעשות כשאני עצבנית, חרדה, מתוחה ושומעת מוזיקה בפול וויליום - זה לכתוב ולצלם. ואז להיות מהופנטת לתמונה שצילמתי היום אחרי הצהריים, כשממש לא היה לי אכפת שהיורה של הסתיו מצליף בראשי ללא רחמים.
אחותי התאומה בצבא. וכיאה לאמא חרדתית כמו אמא שלי, היא גילתה שהגברת הגיעה עם צוות ההמתנה לקרייה, ברגע הפיגוע. אז, מפה לשם, הם כרגע בעוצר. ואמא צורחת. ובא לי למות. אבל היי, הכל בסדר (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
היום קרה משהו מצחיק עם אחיו הגדול, בניה. את אמא שלהם זה ממש לא הצחיק וסיפרו לי שהגננת ממש הופתעה.