אני ידעתי שיום אחד זה יגיע. רק למה זה הגיע בתקופה כל-כך טעונה אצלי? כל-כך רגישה אצלי? זה מצחיק, כי אם היה קורה מה שהיה קורה בעוד חודש מהיום, זה היה בול התאריך של הקטנה. אני יודעת שהייתי צריכה להרים ראש ולא להישבר, כי זה בכלל לא קשור אליי. אבל זה לא עזר. בכיתי כל הדרך הביתה.
עכשיו אני בסדר, בערך... אני אמורה להתחלף עם בת השירות השנייה ביום שלישי ולהיות חודש בטיפול הנמרץ. אני יודעת שאצליח להתמודד, אבל זה עדיין.. מפחיד ומבאס ו.. עצוב וטעון רגשית כל-כך. כי זה מחזיר אותי אחורה, למרות שהבטחתי לעצמי שעזבתי את זה, אבל זה חוזר אליי בדרך האחורית.
כשאני אומרת שהמוח שלי ריק, אני לא באמת מתכוונת לזה. הפירוש של זה הוא שהמוח שלי מלא במחשבות, הזיות, חלומות ותקוות - אבל אף אחת מהן לא יכולה להגיע לידי תמלול, או ביטוי. בדרך זו או אחרת.
נובמבר תמיד היה החודש הכי פחות אהוב עליי, אולי בגלל אווירת הסתו המעיקה, ואולי בגלל עצם העובדה שבפעם הראשונה מזה 12 שנים, אני לא נמצאת במערכת שמעבירה לי את הזמן הכי קריטי ביום עד ארבע אחרי הצהריים, השעה שבדר"כ הייתי מסיימת ללמוד בה. (גם בימי שלישי) היום השתחררו עוד שני ילדים. אחד השתחרר כמו שאני השתחררתי - עם חמצן, והשני השתחרר והכל בסדר גמור איתו. הצלטמתי עם אחד מהם ובתמונה זה נראה כאילו הוא מבסוט ומוחא כפיים. היה מצחיק, הוא כזה נסיך, ויש לו כובע שדומה לשלגייה ושבעת הגמדים. היה מצחיק לראות אותו ככה, כי הוא היה קצת דומה לגמד-גינה חמוד. מצחיק אותי שההורים שלו ממש לא גדולים מאחותי.
נובמבר גם הביא אותי ממש לא מוכנה לבאות. גיליתי שאני ממש עייפה לאחרונה, וירדה לי חצי-מוטיבציה לרצפה. זה כבר הגיע למצב שאהלכתי לרופא וביקשתי הפנייה לבדיקות דם, ולמרות שאני חושבת שזה קשור לכמות השעות האסטרונומיות שעבדתי עד עכשיו, אני אעשה את הבדיקות, כדי להיות רגועה. חצי-נובמבר עבר עליי בצורה די קשה. עליות, מורדות, בכיות, צחוק וב"ה - בעיקר שמחה. שמחה על ילדים שמשתחררים אחרי ימי אישפוז קצרים/ארוכים ולראות אותם גדלים ומתפחתים ע"י תמונות שההורים שולחים לי. (אני עם משפחה אחת בקשר)
זה מצחיק, כי דיברתי ביום שני האחרון עם אחת ממזכירות המחלקה, ובחודשיים (כמעט שלושה) היא למדה להכיר אותי לפני ולפנים. מצד אחד, מאז הטיפול אני משתדלת לא לחדור לפרטיות של אחרים, אבל מהצד השני זה לא מרגיש לי נוח שהיא קוראת אותי כמו ספר פתוח, אע"פ שאני ממש משתדלת לא להיתפס ככזו. אני נלא זוכרת את עצמי מספםרת לה משהו כל-כך חשוב על עצמי, כי אני לא מחשיבה את עצמי כבן-אדם כל-כך חשוב בפני עצמו. (אני תוהה אם הייתה כאן התנשאות, או שאני סתם לא מבינה מה אני כותבת מרוב עייפות)
יש לי קטני חדש. ותאמינו או לא - הוא נולד יותר קטן ממני!!! (לא בהרבה, אבל בהתחשב בשבוע הלידה שלו, אני יכולה להבין מה קרה בעסק הזה..) איך שהוא הגיע, הלכתי לראות אותו. הוא מחובר למיליון מכשירים, נוסף למכשיר ההנשמה העצום, שבגללו לא רואים את הראש שלו, היה צריך לכרוך את הקן צעליו, כדשי שהוא ישמור עליו מפני נפילות, במידה והאינקובטור יהיה פתוח. הוא קטן בצורה מפחידה, ואני מקפידה בכל בוקר ללכת לראות מה איתו. האחיות לא מבינות מה אני רוצה ממנו, אבל חשוב לי להגיד לו בוקר טוב ושקט ולראות שהוא עבר עוד לילה.
אני מסתכלת עליו, ולא יכולה להאמין שפעם, אמנם לא בהרבה, גם אני הייתי כזו. קטנה, חסרת-אונים ונזקקת לעזרה. יש לנו המון סרטונים ארוכים על התקופה הזו. הקטע בסרטון שאני הכי אוהבת זה הקטע שבו אבא שלי מחטא ידיים, ואוחז ביד הפיצית שלי, בהתחשב בעובדה שהיד שלי עוד לא דגדגה את חצי האצבע שלו.
אני חושבת שמהמחיר של לחשוב כל-כך הרבה הוא שבסוף לא יוצא לי מהמהשבות האלה כלום. אלא אם כן אני נמצאת בחדר, המחברת פתוחה, והיד שלי כותבת. בלי בושה, בלי מעצורים ובלי אמפתיה, בעודי קורסת מבפנים...
אני לא בדיוק יודעת איך להתחיל, אבל אני פשוט אתחיל..
אני בת-שירות לאומי. אני משרתת בפגיית תל-השומר. כל מי שמכיר אותי, מכיר גם את הסיפור שלי, ואז הוא מחייך.
למה הוא מחייך? כי מבחינתו זה הכי מדהים שיש, שחזרתי לסגור מעגל.
~~~
היי.
קוראים לי א׳, אני בת (כמעט) 19, ואני פגה.
נולדתי בט׳ בטבת תשנ״ז, בבית החולים ״שיבא״ תל-השומר.
הזמן שנולדתי בו היה הזמן שבכלל עדיין הייתי צריכה להיות ברחם, אבל סיבוכים כאלה ואחרים גרמו לחידה מוקדמת.
נולדתי בשבוע 24+5, במשקל זעיר של 625 גרם.
לא כולם מבינים מה המשמעות של להיות פג. פג הוא לא רק ילוד שנולד לפני שבוע 37, והוא גם לא ילוד שנולד במשקל מזערי. פג, הוא קודם כל אדם. אדם קטן, קצת חסר-ישע ונזקק לעזרה. בדרך כלל, רוב הפגים מגיעים ישר לפגייה, או לטיפול הנמרץ, במקרה של מצב קשה או מסובך..
נוסף, המערכת החיסונית שלהם לא משהו, והריאות שלהם לא בדיוק מפותחות, אז חלקם גם נזקקים לחמצן.
בקיצור, אני לא אגרום לכם לסבל, אני רק אגיד שפג זה אדם קטן. לפעמים, מאוד קטן.
סיפור ההגעה שלי לפגייה הוא די מצחיק, כי בכלל לא היו לי כוונות לשרת שם. אני בכלל תכננתי לשרת בגן שפתי בכפ״ס, אבל אמא שלי אמרה לי:״יאללה, מה אכפת לך? לכי לבדוק, אולי יצא מזה משהו טוב..״ יצא מזה משהו מצוין :)
נולדתי בדצמבר, כשבכלל הייתי אמורה להיוולד באפריל. נולדתי בעונה האהובה עליי-החורף, כשבכלל הייתי אמורה להיוולד באביב-שזו גם אחלה עונה.
נולדתי קטנה, ועכשיו אני די גדולה.
כשאני יושבת בדלפק של הפגייה, ומתסכלת על הילדים האלה, אני מחייכת.
כשאני עוברת ביניהם, בוחנת, מביאה מוצץ ואפילו מדברת אליהם (למורת רוחם של האחיות, שצוחקות איתי..) אני מתמלאת בקסם, טוהר, תום ושוב מחייכת.
כי הם גדולים מהחיים, ואוי ואבוי למי שיגיד לי אחרת.
כשהייתי בתיכון, לא הסתדרתי כל-כך טוב עם הבנות בכיתה שלי. או לפחות עם אלה שגרות באותה עיר שאני גרה בה. אני בן-אדם אימפולסיבי, וזה ידוע לכולם. למדתי לווסת את האימפולסיביות שלי בשנה האחרונה, אם כי גם כשהשינוי חל, הוא תמיד היה נסוג בדרך כזו או אחרת, כי קשה פתאום להתשנות אחרי ארבע שנים (זה היה אז, בתחילת כיתה י"א), ולצפות שהבנות יכירו בשינוי וירצו בו. אני לא אומרת שחלקן לא האמינו בי וךתמכו בי לאורך כל הדרך, אבל מספר האנשים שידעו את זה, לפחות בכיתה, לא עלה משלוש אצבעות הרגל הקטנות שלי.
כשסיימתי את הטיפול, בספטמבר השנה, הבנתי עד כמה הייתי זקוקה לניעור חיצוני. למישהו שיבוא ויגיד לי "ראבק, *****! תתעוררי על עצמך ותתחילי להבין מה את עושה לא נכון. או לפחות, אם את לא מבינה את זה, תני לי לעשות את זה בשבילך ולתת לך את הכלים לעשיית שינוי משמעותי" אני נזכרת בכל הדברים האחרונים שלמדתי בשנה האחרונה (עשרה חודשים, אם נדייק, התחלתי את הטיפול בנוב' 14.) ואני מבינה שכן, השתנתי. אני אדם יותר שמח, חברותי ומאושר.
הניעור החיצוני היה מאוד קשה ומדכא. זה מסוגי הניעור האלה שאתה לא רוצה להכיר בהם. כמו פגיעות שפוגעות קשה בבן-אדם חולה. רוב הזמן שלי אני שמחה ונגשת לראות מקרים של ילדים שהשתחררו מהפגייה והכל בסדר איתם. רובם תינוקות. בני חמישה חודשים עד שנה וקצת.. מחייכים, צוחקים ונהנים מהחיים. ההורים שלהם, מברכים על עשיית הפגייה ונהנים לשמוע את הצוות הרפואי מדבר. כשאני נקלעת לביקור כזה, אני תמיד מנסה להתחמק, אבל א', המזכירה (שכפרה עליה, כן?), תמיד קוראת לי, גם אם אני נממצאת בקצה השני של הפגייה או של הטיפול הנמרץ. הרי מה אכפת לה לצעוק? אף אחד לא יגיד לה לסתום את הפה.
ביום חמישי האחרון הגיעה ילדה מקסימה, בת עשר. באותו היום היא חגגה את יום-ההולדת שלה והביאה עוגה ומלא ממתקים. כמובן שכל הצוות עף על העוגה, שאחותה והיא הכינו, וכמובן אני. כי מי יכול לסרב לשוקולד? הדבר הראשון שעשיתי כשראיית אותה - היה לחייך. היא מקסימה, קטנת-גזרה, שחומה ויפה. יש לה שתל של מכשירי שמיעה, שתל מוסתר, שמשתלב מקסים עם הצבע הערמוני של השיער שלה, והיא כמעט לא מדברת. השמות שלי ושלה הם ממש דומים, וזה הקסים אותי לראות אותה. היא לא אמרה מילה, אבל המבט שלה אמר הכל. על אושר, שמחה, צחוק והוקרת תודה על הצלתה חייה לפני עשר שנים.
כשסיפרתי על זה בהתלהבות למשפחה שלי, אתמול, בארוחת שישי, אמא חייכה כאילו קיבלתי בירושה מיליון דולר. למרות שאין בכלל מה להשוות, כי מיליון דולר לא משתווה לחיוך של אחד מהקטנים האלה. היא אמרה שהעיסוק שלי בעבר שלי הוא מאוד גדול. אני מצידי, אמרתי בהתגונות שזה בגלל העבודה שאני עושה - הרי אני עובדת במקום שהקטנים האלה נמצאים, ואולי במקרה או שלא במקרה, במקום שהציל את חיי לפני 19 שנים (כמעט) היא אמרה שהעיסוק הוא יותר מדי גדול, אני דווקא אמרתי ההפך. ואני יודעת שגם אני וגם היא צודקות. (אני בכלל סיפרתי לאחות אחת את הסיפור שלי, ותוך שנייה זה הועבר, כמו מכה מדבקת לכל שאר האחיות שהיו במשמרת. )
אמא אומרת שלא הייתי צריכה ללכת להציג את עצמי לד"ר מזכרת כל-כך מהר, אבל זה היה ממש חשוב לי. לפגוש את האדם המדהים הזה, זה שהציל את חיי. אני זוכרת את עצמי בהתחלה תמיד שואלת מתי ד"ר מזכרת יגיע, והצוות לא הבין למה. באחד הימים, שעברתי לראות איפה המחסן, דלת החדר שלו הייתה פתוחה, אז עצרתי, אמרתי לזאת שחפפה אותי שאני מגיעה תוך חמש דקות, ודי לא עניין אותי שישבו לו כמה רופאים בחדר. עצרתי את הפגישה והצגתע את עצמי. "אני ****." אמרתי, "**** תקראו לזה איך שבא לכם. הייתי כאן לפני כ-18 וחצי שנים, מטופלת שלך. ועכשיו אני כאן, בתור בת-שירות לאומי." הוא עצר את השיחה, קם וחיבק אותי. תוך כדי שהרופאים מסתכלים עליו די המומים, הוא מנדב עליהם פ]רטים קטנים עליי ושולח אותי לעיסוקיי האחרים.
כל פעם שאני נכנסת למטבח, עוברת במסדרון עם טפסים כדי לפקס, או סתם מסתובבת בין המיטות מתוך שמעמום, או הבאת מוצץ לאחד הילדים, אני שומעת אותו תמיד פולט לעצמו כמה מילים עליי. או קורא מאחוריי, "אז מה שלומך, פגית קטנה שלי?" כשהוא סיפר לאמא שלי על זה שהם כמעט בחרו לוותר על התקון של השירות הלאומי, אבל בסוף הם בחרו שלא, כדי לתת לזה עוד צ'אנס - הם לא ציפו לקבל אותי. "תוך יומיים היא למדה את העבודה. היא כאן רק חודש וחצי והיא יודעת לעשות דברים שהבנות האחרות לא היו יודעות לעשות." אמא צחקה ואמרה שהם בכלל לא יודעים איך לאכול אותי, ות'כלס זה די נכון.
אחרי שנה של טיפול, אני גאה להכריז שאני שמחה שעברתי אותו. כי עכשיו, אני אדם יותר שקול, מווסת , מאושר, שמח בחלקו ומבין את העולם בצורה בוןגרת יותר. כשאמא אמרה בסוף הטיפול שהיא מתחילה לראות שיפור בהתנהגות שלי ושהשינוי מתחיל לבצבץ, חייכתי. כשהיא אמרה שהתבגרתי בשנה האחרונה, חייכתי לעצמי בלב והבנתי שניעור זה לאו דווקא דבר רע, הוא אפילו לא רע בכלל.
גאד, אני שונאת להתגאות, אבל יש פעמים שזה כל-כך דורש.
המחלקה באמת עמוסה, ועכשיו בלי צחוקים. אני כאן חודשיים, ואף פעם לא יצא לי להיתקל בחמישה-עשר תינוקות בחדר אחד. חלקם קטנים, חלקם גדולים.. חלקם זקוקים לטיפול יום-יומי די מסובך, וחלקם לא.. אבל עדיין, הם כולם פגים. כולם צריכים את האחיות, את הרופאים ואת ההורים שלהם. אבל, כן, ההורים גם צריכים את בנות השירות. את A ואותי.
עד עכשיו, לא הבנתי עד כמה התפקיד שלנו במחלקה חשוב. תמיד כשהיו משבחים אותי, הייתי אומרת שאני רק עושה את העבודה שלי, שלא מגיע לי שישבחו אותי, שמי אני? אני כולה נערה שב"פוקס" יצא לה להגיע למקום שהציל את חייה לפני כמעט 19 שנים (אם להיות קטנונית ולקטר, עוד חודש וחצי יש לי יום-הולדת 19), אני לא-כלום לעומת עבודת הקודש שצוות האחיות והרופאים עושים למען הקטנטנים האלה.
כל לילה, אני מתפללת עבור הקטנים האלה. ואם מצליח לי, גם בבוקר. אני אמנם לא מתפללת מסידור, למרות שאני חושבת שראוי להגיד "מודה אני" "אשר יצר" וברכות השחר בבוקר ורוב הזמן אני מצטערת על כך ששוב לא הצלחתי להגיד אותם, אבל דבר אחד אני כן עושה בקביעות. אני מתפללת בלב עבור הקטנים האלה.
אני מתפללת בלילה בעיקר, כשחושך, וקשה לי להירדם. אני לא אומרת כלום. אני רק מקשיבה לשקט המוחלט בחדר שלי, ונרגעת ממנו. אני מודה שלפעמים אני מפחדת מהחושך הזה, כי עוברות לי מחשבות קצת לא נעימות, אבל סיגלתי לעצמי דרך "להעיף" אותן בשנייה, ולתת לראש שלי לחשוב על דברים הרבה יותר טובים כמו העובדה שאני רואה ילדים משתחריים מדי שבוע בשבוע, ואם הם נולדו בתחילת ספטבר, אני גם זוכה לראות עד כמה הם התקדמו וגדלו בפרק הזמן האחרון. אני חושבת שהתפילה עוזרת, אבל גם אם זה לא עוזר, אני יודעת שלפחות אלוקים מקשיב לי.
שבוע שעבר, התבצע שחרור של משפחה שנקשרתי אליה, הייתי מופתעת שהם הביאו לי מתנה. אריזה עטופה של ללין, מפיצה ריח טוב ובתוכה קרם ידיים בריח שדי אהוב עליי, ועוד חבילה קטנה של ארבעה שוקולדים של לב. אמרתי להם שהם ממש לא היו צריכים, אבל הם התעקשו, ולקבל ממנה חיבוק היה הישג ממש מרשים.
היום התבצעו שחרורים של חמישה ילדים. כרגיל היה מלא אוכל וגם שטויות לאכול. ואז קיבלתי את הפתק הזה, בצירוף של טבעת לרגל ושני שוקולדים:
ואני אהיה כנה, התרגשתי. עכשיו אני מבינה יותר מתמיד מה זה להיות בת שירות עם שירות משמעותי. גם אם זה כרוך בפירוק בקבוקים. כי לקבל את המתנות הקטנות האלה מהורים, ולדעת שבזכותך האשפוז שלהם התרכך במעט, זה שווה הכל.
הייתי כאן, תקראו לזה איך שבא לכם, עם חיבוקידוב לרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
