אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...
אני עוד פה, ואני סטודנטית. עייפה. |
| 12/2013
מחשבות..
יום. 12 שעות. 3,000 ויותר שניות
בקיצור, יום.
קשה להאמין שהיום הזה עבר, שפעם הראשונה דרכתי שם ברגליי והרגשתי פיק ברכיים אדיר.
לא בגלל הסיפורים, שגם ככה היו מזוויעים. לא בגלל היום הארוך-שהיה יותר מדי ארוך.
בגלל הלחץ, שאולי אני באמת לא מתאימה למסע לפולין, כמו שאימא אומרת.
היום עבר, ואיתו עוד יום. שבוע הבא יש מפגש ראשון של המסע.
ואין לי מושג איפה אני אמורה לקבור את עצמי.
| |
17, יחי ההבדל הקטן.
אז.. זה שעבדתי ביום הולדת שלי זה סיפור אחר.
זה שחגגו לי יום הולדת 17 בדיוק כשהתבטל הסיור ביד ושם ועשו לי את היום.
זה ששכחו את היומולדת שלי בסניף, אח"כ זכרו ואנשים אקראים בירכרו אותי מזל-טוב .
זה שהשבוע הזה היה מקסים מבחינתי זה כבר טוב.
מ-16, ל-17. מי היה מאמין?!
מזל טוב לי (:
| |
שקט! זה בוקר...
האוטובוס
של הבוקר שקט.
לא, לא האוטובוס לבית-הספר, אלא
האוטובוס שלוקח למקומות אחרים, מקומות אליהם אנשים גדולים ממני נוסעים.
האוטובוס שקט, אם כי לא בצורה מחרידה
ומפחידה - בצורה של עייפות ומחשבה להגיע לעבודה, לבית-החולים, לבסיס או
סתם-למקומות אחרים.
הרחובות שבהם האוטובוס עובר משתנים
מפעם לפעם: ירוקים, אפורים, מבנים נטושים, בניינים, אוניברסיטה או שכונות שמתחילות
זה עתה להיבנות.
המוזיקה באוזניים ואני כמעט ולא
שומעת כלום, השמיעה הזאת היא אינה צורה של בריחה מהצעקות של הבנות בבוקר כשהנהג
מתעצבן ומבקש טיפה של שקט. אלא בצורה של שקט נפשי-כן, כמו השקט והמתח שלפני הסערה.
השקט הזה הוא מבורך לפני הכניסה לשגרת היום, בו כל אדם הולך לעיסוק הפרטי: ביקורת
בבית-החולים, עבודה, צבא או כל עיסוק אחר הדומה לקודמו.
לאחר שייגמר היום, ישובו כל האנשים,
בכל הגוונים והצבעים מעיסוקיהם לכיוון ביתם.
כל אחד יחזור על פי שעתו באותו
האוטובוס שבו הם נוסעים בבוקר, והם פשוט צריכים לקוות שהנסיעה תהיה שוב-בשקט של
הבוקר.
הקטע המקורי נכתב בטלפון ונמחק לפני כמה דקות.
| |
ספי ריבלין, 1947-2013
תמיד היית ותמיד תישאר בליבי פיסטוק "הפרוע" מרגע עם דודלי ומהבית של פיסטוק וכמובן האגדי מכולם.
עצוב ששני אישים ענקיים במדינתנו הולכים לעולמם זה אחר זה.(אריק איינשטיין בשבוע שעבר וכעת אתה, ספי)
מה נסגר?!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם