אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

תמיד חשבתי ששינוי מגיע ברגע אחד. חושבים עליו ו...זהו, בערך.
לפני שנה חטפתי כאפה לפרצוף, וגיליתי שזה ממש לא נכון. שינוי זה תהליך, זה משהו שנבנה. משהו שצריך לעבוד עליו. משהו שיכולות להוציא מהכוח אל הפועל נדרשות שם באופן גורף,  ענק והיסטרי.
היום באופן רשמי, עברתי מגיל 17 ל-18, הנכסף. להגיד את האמת? אני לא באמת מרגישה בת 18, אם כי לפני הת"ז יש הוכחה להכל.
למה אני אומרת רשמי? כי אני דתייה, ודתיים נוהגים לחגוג בעברי.
ניסיתי לשכנע את המורה שלי שלא התייחסתי לתאריך הלועזי. מן הסתם, היא לא האמינה לי, אבל התברכתי במורה שדי " מחליקה" את הדברים האלה, ובכל אופן, נתנה לי היום חתיכת ברכה. אני מקווה שהברכה שהיא שלחה תגיע מחר, אני ממש רוצה לראות מה היא כתבה. למרות שאני יודעת שהברכות ליום-ההולדת הן כלל-שכבתיות, אבל.. נחיה ונראה.

 אני לא רוצה להתייחס לתאריך הלועזי שלי , אבל אנשים מקסימים ואהובים די מכרחים אותי, וזה גם די כדי שלא ארגיש לבד, כי בד"כ אצלנו נוהגים לחגוג את היום-הולדת בלועזי מתחת לעינה של המורה.

אני די מבולבלת כרגע, כי אני ברגשות מעורבים.
אחותי יצאה לחגוג עם החברות שלה ואני לבד בבית. מסתבר שכן הייתי יכולה לעבוד היום, כי הבנות ממש לא רצו שאני אבוא. 
אמא שלי בעבודה, ואני לא בדיוק יודעת מתי היא חוזרת, היא עובדת ממש קשה לאחרונה.
אחותי הגדולה בתאלינד, והיא על-הפנים. חולה מתה. אני מאחלת לה מכאן רפואה שלמה.
אבא שלי לומד, שזה די אירוני להגיד את זה, כי אני מוצאת את עצמי עוזרת לו לחשב תרגילים שלמדתי בשאלון הקודם במתמטיקה.
אגב מתמטיקה, הצלחתי בכל השאלות!!! [ על גבול הבערך עם התלבלבות די קשה, אבל.. מה אכפת לי? ] אבל לא חישבתי נכון את תרגיל 3, למרות שהגעתי לשתי תשובות נכונות. אני מקווה שזה לא יוריד לי כל-כך הרבה נקודות. בכל אופן, היה טוב :)

[זה בכוונה כתוב בצורת סיפור]

-
ט' טבת תשנ"ז, 19/12/1996. או בקיצור-18 שנים אחורה, מהיום.
היא נכנסת ללידה, בשבוע 24, עם שלישייה. הוא מסדר את המצלמה בחוץ, עובר אינקובטור. טוב, הוא אומר לעצמו, כנראה ילד של מישהו אחר.
הוא מסדר את המצלמה שוב ומשהו בה לא נראה לו כל כך תקין, מרים את ראשו והופ.. עובר עוד אינקובטור. אוקיי, חששו מתחיל להתגנב אליו, משהו כאן קצת נראה מפחיד.
הוא חוזר אל המצלמה ועולה על הבעיה. פשוט, אמר לעצמו משועשע, הייתי צריך רק להוריד את מכסה העדשה. מרים את ראשו ואינקובטור שלישי עובר. "אוקיי," הוא אומר לעצמו בקול," משהו כאן באמת מוזר." האחות מסתכלת עליו במבט עייף, חרד וטיפה מזוזע.
"עזוב," אמרה לו, "היא כבר ילדה." "מה זאת אומרת ילדה?" הוא שאל, תמה. "היא ילדה, לפני כמה דקות." חזרה האחות והריצה את האינקובטור אל הפגייה הסמוכה. האב הטרי בפעם השנייה קם, כעת הוא אב לארבע בנות. שלוש מהן קטנות, שבריריות. זקוקות להמון טיפולים. נולדו במשקלים מזעריים וחוטפות מחלות בקלות. אחת מהן נולדה עם שבר ברגל, ורגלה הקטנה מגובסת.
המלחה מתחילה, התהילים נשלפים, המשפחה מגיעה, הדודה נחלצת לטפל בגדולה.
בקיצור-אנדרמלוסיה אחת גדולה.
~
יום רודף יום, שעה רודפת שעה. וכבר עבר שבוע. הקטנטנות גדלו, אם אפשר להגיד על ילדות ששוקלות 600 גרם כל אחת [פלוס/מינוס], במשקלים גדולים שהן גדלו.
היא תמיד הייתה מגיעה מאחורה, כדי שלא יאלצו אותה ללכת את כל הדרך הארוכה אל פתח חדר היולדות, היא עייפה נורא, כבכל יום. נותנת לאחותה את האמון שתשמור על הגדולה, הגדולה בוכה. לא מבינה לאן הוריה נעלמים כל-כך הרבה שעות. כל-כך הרבה זחמן. הם כבר לא מחזירים אותה מהגן, כי הם לא יכולים. הקטנות יותר חשובות טיפה.
שש וחצי בבוקר, יש האומרים שבוע, ויש הטוענים עשרה ימים אחרי הלידה. או שאם אפשר לקצר את זה, שלהי דצמבר 1996.

הוא מתקשר אליה, חצי-קול שבור. הוא אינו מוצא את האינקובטור של הקטנה, הוא אמר שחיפש דקות שלמות, עד שהאחות אמרה לו שזו נפטרה.

היא לא בכתה אשתו, חזקה היא. לא היה ניתן לקבורנאותה, כי נרב אמר שהיא אפילו לא מוגדרת עובר. זה היה אמור להיות תחילת החודש השישי, והן כבר היו בחוץ, הן היו אמורות להיוולד באפריל, אבל רצה הגורל אחרת והן נוחדו בדצמבר. הן היו שלוש, ונשארו שתיים.

המלחמה ממשיכה, צריך להתפלל, התהילים נשלפים שוב והוא הולך לקבל ברכה. ברכה מרב גדול. הרב אומר לו שהן יהיו בסדר ושאין להם כל-כך מה לדאוג. האב אומר שזה אירוני והרב מסכים, שלוח ברכה, עם שם הילדות, מבטיח שיגדלו להגיע לגילאים קסומים, מלמדים וחשובים.

כעת, הם שניהם יודעים שיהיה בסדר.

~

תשעה חודשים אחרי זה, גיל מתוקן של חמישה חודשים בלבד, הן חוזרות הביתה לאחותן הגדולה, הכל-כך אוהבת.

הן שוקלות כל אחת חמישה קילוגרמים בודדים, קטנות הן, אך פייטריות אמיתיות.
עוד שנה וחודש עוברת. טיפולים, אחיות ללילה, פיזוטרפיסטיות ועוד.
בגיל שלוש גן, כיתה א', עוברות השנים והן הגיעו לכיתה י"ב. דצמבר 2014 הגיע והן בשוק שעברו 18 שנים מאז היגחן לעולם.
וזהו. כאן מסתיים הסיפור הקט.
תודה שהקשבתם. 

~

לביאה, אני זוכרת שלחשתי לעצמי פעם, לביאה.  זה מה שאת.

17 ל-18, מי היה מאמין? כולם בערך...
ומי עדיין לא מאמין? אני.
חברות שלי אומרות לי שאני ענקית. והן צודקות, אני באמת גדולה. ועכשיו אני באמת מרגישה כך.

אני חושבת שכאן אסיים. ודווקא כן אאחל לכם שנה אזרחית חדשה וטובה  

עריכה שקטה ונהדרת:

הן הפתיעו אותי בצורה בלתי-רגילה. כל כך נהניתי איתן וזה פשוט היה מדהים׳ 

תמונת הבלונים תעלה מחר (כי אני מכורה לבלונים)

לכו תחגגו את השנה החדשה שלכם בטוב. אני חגגתי אותה מצויין!

מאחלת לכם המון אושר בחיים, כי גם תיאור יכול להפוך למציאות. 

❤️ 






 

הרבה דברים משמחים קרו לאחרונה. 

-התחלתי לעבור את הטיפול המבוקש ואני מתחילה לראות שינוי.

-אני לאט-לאט מתחילה להכיר את עצמי מחדש, מבחינה חיצונית, מבחינה פנימית ובייחוד רגשית.

-אני מצליחה לשמור איתה על קשר רציף, והכרתי מישהי חמודה בעבודה, אנחנו בע׳ה נפגשו בשבוע הבא.

-העבודה נהייתה יותר ויותר מעיקה, אבל למדתי להסתדר. למדתי שזה בסדר להגיד לא גם אם ממש אין לי כוח לעבוד. וכל מה שנשאר לי הוא למצוא מחליף ליום רביעי, כי אחותי רוצה שאצא איתה ועם חברותיה.

-אני חושבת שדי סגרתי את סיפור ״האחות הקטנה שלי.״ ואני שמחה על זה ממש. אם כי גיליתי של היזכר בה יכול להיות גם על גבול האושר, ולא רק העצב. מידי פעם אני מסכימה לעצמי לשקוע בזכרונות. עליה, עליי בהיותי קטנה ועל החיים בכלל.  

עכשיו אני יותר חושבת מחשבות טובות, בלי עצב ואני נהנית להגיד לעצמי שאני גאה בי שיצאתי מהמצב הזה לגמרי לבד :))

-רצף המכתבים שלי לאלוקים ממשיך לתפוס תאוצה. זה לא בדיוק מכתבים, אלה תפילות. כשאין לי ממש חשק להתפלל בבוקר אני יושבת בשקט ומשחטות עם אלוהים, הדבר הזה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי, מאד טוב עם עצמי :

בפעם הראשונה, מזה שנתיים, אני מרגישה ממש מאושרת. ונפתחת לחברות שלי כמו שלא נפתחתי אליהן לעולם.

אני מתארת לעצמי כאן אושר קטן, ופשוט לא רוצה שהוא ייגמר.

עכשיו, דמיינו לכם  (זה בעצם יקרה ברגע שאעלה על המחשב הגדול) את השיר של שלמה ארצי, ותהיו מאושרים.

זה כל מה שאני מבקשת.

שבוע מצוין שיהיה, ושנה לועזית שמחה! :)

קטנה שלי,

ה-24/12/2008 היה תאריך מיוחד, מרגש ומלא בחוויה גדולה ומשמחת. היום, לפני שש שנים בדיוק, חגגנו, אחיותייך הגדולות-בת מצווה.

אני בשוק מזה שעברו כבר שש שנים, שאני כבר בי׳ב ופני מועדות לעתיד, למי שאהיה, למה שאהיה ולמה שאעשה בשנה הבאה.

היום הזה היה מיוחד כיוון שאינספור אנשים הגיעו לשמוח איתנו ולראות את ״הנס״ כפי שהרופאים הגדירו אותנו בהתגלמותו, בדיוק כשאנו חוגגות את המעבר המשמח מילדות לבגרות.

אני לא רוצה להכביד עלייך במילים, כי הבטחתי לעצמי לתת לך לישון שם למעלה בשלווה ובשלום, בלי הפרעות מיותרות או בכיות שלי. אבל אני חייבת להיות כנה-אני שוב בוכה, ברוך השם מאושר, רק מאושר.

פתחתי דף חדש בחיים, התחלתי לעבור טיפול ואני רואה שיפור די משמעותי עם הבנות בכיתה. הכרתי מישהי ממש נחמדה בעבודה ואנחנו נפגשות שבוע הבא, אולי גם אזמין אותה לחגוג איתי את יום-ההולדת העברי הנכסף, שיש לו יותר משקל עבורי. 

A טסה אתמול לתאילנד, ואני נורא עצובה שלא הצלחתי להשיג מחליף וללוות אותה לשדה. אני מאוד מקווה שהחודש הזה יעבור מהר ושהיא תחזור כבר. וכמובן, שתהנה הכי שאפשר!!

עוד מאירועי האתמול היא המשמרת הראשונה שבאמת עבדתי בה עשר שעות, והיה אתמול די לחץ. כך שלא בדיוק הספקתי לאכול את הארוחה השנייה שלי. את היום המייגע הזה קינחתי בסופגנייה שעליה היה תקוע מזרק משוקולד, הסופגניות האלה קטנות, וטעימות ממש, ומכיוון שאתמול היה הנר האחרון הסכמתי לעצמי להתפנק קצת. (וזה ממילא לא פוגע לי במשכורת)

האירוע הכי מכונן (או קסום) שהיה אתמול היה ללכת לבקר חולים בבית חולים תל-השומר ולחלק להם סופגניות. הלכנו אתמול ארבע בנות למחלקת שיקום, ודיברנו עם החייל שמוגדר ״הפצוע הכי קה של צוק איתן״, ארבעים הסופגניות חולקו באופן מהיר ואנחנו נהנו מקצת הפוגה מלחץ הלמידה למבחן במתמטיקה ומאושר צרוף.

כמו שאמרתי, אני ממש לא רוצה להכביד במילים, אני רק אסגור את הסיפור ואגיד שפתחתי את הפצעים השחורים שלי וחשפתי את עצמי. וזה היה נעים, או, ממש נעים. 

אני צריכה ללכת לבקר שם, אבל זה די מסובך. אבל מה אכפת לי?! אני לא אשקוט עד שאסגור מעגל בפגייה שם. 

זהו, תזכרי שאני אוהבת אותך,

אני. ❤️

אילת 2014.

שתי תמונות גשם בעיר שלי:

 
תמונות יום-הולדת:

שבת שלום וחג חנוכה שמח :)

עריכה:[20/12/14]
אני רק אשים את זה כאן:

תודה לכולם :) [ובייחוד לקיין, זאת באמת הייתה הפתעה נעימה!]

את כזאת נהדרת וחכמה ובוגרת ומצחיקה וכיפית ואני ממש אוהבת אותך

ואני תמיד אבוא להכות או להצית את מי שמעצבן אותך, בשביל זה אני כאן, תמיד תזכרי את זה

אני חושבת שהשנה הזו הייתה מה שהיא הייתה כי את מה שאת

ולומדת וצומחת מהכל ולא מוותרת לעצמך

גם ברגעים שאת מרגישה הכי רע ממש רואיםות כמה את חזקה ועוצמתית

ואני מאחלת לך שתמשיכי להיות כזו, גם כשאת מרגישה חלשה - זה הכי סימן של חוזק :)

עיקר תהני, העיקר יהיה לך כיף, זה מה שאני הכי מאחלת לך מעל הכל

פשוט ערימות של כיף ונחת ורוגע, כי זה מה שבא לי שיהיה לך

אני מאחלת גם לי קצת שתמשיכי לפתח את הכישרון ולכתוב ולשתף ולעשות את זה בצורה כזו מדהימה ומלמדת, 

כל פעם מחדש אני נהנת וגם קצת נדהמת לקרוא את מה שאת מפרסמת אז גם לך אבל גם לי - אני מקווה שזה ימשיך :)

אני מאחלת שכל המעצבנות והחצופות והמציקות שמסביבך יכחדו! או לפחות יעשו איזו טרנספורמציה

ויהפכו להיות נחמדות פתאום (תסבירי להן שאני יודעת איפה הן גרות ואני בטוחה שהן יתיישרו!!!)

ובעיקר תעשי מה שבא לך, תחגגי איך שבא לך תאהבי את מי כמה ומתי שבא לך תחייכי רק כמה ואיך שמתחשק לך ופשוט מה שאת אוהבת

והנה שיר קיטשי אבל קסום לסיום."

אני אוהבת אותך [ואותי, כמובן] המוןהמון,
אני.