הזמן עף, טס, עובר ברכבת שלא עוצרת, או איך שלא תקראו לזה.
ינואר בפתח ואיתו ההבנה שאני כבר צריכה להתחיל לחשוב על מקום לשנה הבאה. אני מתלבטת קשות (עדיין) בין להמשיך לגור בבית או לצאת אל העולם ולגלות אותו דרך עצמאות ומגורים בדירה, אבל אם להגיד את האמת - אני מפחדת.
יש משהו בלהמשיך לגור בבית, גם מטעמי נוחות וגם מטעמי היקשרות למחלקה. נוציא שנייה את העניין שחזרתי למחלקה שהצילה אותי ובלה בלה בלה, כי הם באמת כמו המשפחה השנייה שלי. דואגים ליף, מרעיפים עליי אהבה, דואגים שאני אוכל באופן מסודר, אקפיד לקחת הפסקות כשאני יכולה וגם להקפיץ אותי הביתה במידת הצורך (יש שתי אחיות שגרות בעיר שלי, וכל פעם שיורד גשם הן מתעקשות להגיע אותי עד הבית) מהצד השני, הצוות לא פוסח על נזיפות, הערות וביקורת שחלקן אני מקבלת באהבה וחלקן אני לא מבינה בכלל. (לדוגמא היום קיבלתי נזיפה מאחת האחיות, על נתינת מוצץ לתינוקת בטיפול נמרץ שמחוברת לעירוי. חשבתי בהתחלה לא לתת לה, אבל היא הייתה ממש כאובה, אז חיטאתי ידיים כנדרש ונתתי לה אותו, תוך כדי שאני מרגיעה אותה במילים טובות. היא באמת נרגעה ואז קיבלתי נזיפה. להגיד שלא נעלבתי כלל אני לא יכולה, כי הגרון שלי היה טיפה חנוק, כי בכל אופן באתי לעזור, לא להרע להם ולא לחבל לאחיות ח"ו בעבודתן, אבל כנראה שלפעמים אני יותר מדי נסחפת, וזה טוב שיש מי שמחזיר אותי לקרקע.)
מצד שני, יש בי רצון עז לצאת ולגלות את העולם. לחוות חוויות אחרות ולהתמודד על הערכים, המחשבות והדעות שלי, בלי שיהיה מישהו שיגבה אותי במידת הצורך. אני רוצה להראות שאני לא הילדה הקטנה שנעלבת, שהתבגרתי, שאני יכולה להתמודד מול בנות שרוצות לגרום לי להרגיש לא נעים עם עצמי (הרי עשיתי את זה יפה בשש שנים האחרונות, לא?) אני רוצה לנסות משהו שונה, שכן קרוב למה שאני עוסקת בו כיום. אולי אני אהיה בת-שירות בבית-חוןלים אחר, או אפילו באותו בית-החולים, אבל במחלקה אחרת. אולי אני בכלל אעבוד בגן, עם ילדים כמו שנרשמתי בהתחלה, אבל כשהתקבלתי לתה"ש ביטלתי את הרישום, כי יותר קרץ לי להגיע למחלקה שאני חבה לה את חיי.
אני לא מצליחה למצוא יותר יתרונות לתקן-דירה, והאולי הזה פשוט מתחיל להתחרבש לי בשכל. דיברתי על זה עם אחותי הגדולה והיא אמרה שבכל החלטה כזו או אחר' בקשר לשירות אני לא ארגיש שלמה איתו, אני לא כל-כך מאמינה בזה אבל התחושה הולכת וגוברת בדיוןק למקום הזה. תחושה של אי-וודאות, ספק אם להישאר, או לא להישאר? יש כל-כך הרבה אולי.. וכל-כך מעט זמן להחליט. בכל אופן אני אבדוק מקומות לשנה הבאה. הראש שלי אומר לי דבר אחד, והלב דבר אחר. ואני יותר ממיואשת, ואני אפילו לא מנסה בכלל לעצור את המחשבות שמשתוללות לי בראש וגורמות לי לפחד בכל לילה.
היום במשמרת הגעתי לאחת המסקנות החשובות ביותר בחיים: לילדים יש דמיון פורה, שנעלם עם השנים. חבורת ילדים צרפתים חמודים שיחקו ב"פיראטים" עם הקשיות והמכסים של כוסות השתייה שלהם, ומצאתי את עצמי בוהה בהם. השעה הייתה כבר קרוב לשבע וחצי, ודי התעלמתי מזמני השירות, ופשוט בהיתי בהם. בהיתי בטוהר, בתום, בצחוק המשתובב שלהם, כי הם כרגע נמצאים במצב של בלי דאגות, בלי לחץ ובלי מתח כי הם ילדים, ילדים קטנים.
זה ישר החזיר אותי כמה שעות מוקדם יותר, שעת בוקר.. אני, בחלוק לבן מתבקשת על-ידי האחות האחראית להישאר בטיפול-הנמרץ, כי בדיוק חזרתי מארוחת-הבוקר. לא הרמתי גבה, ידעתי שמתוכננת קבלה, לא ידעתי עד כמה מסובכת היא תהיה. לאחר כמה דקות הגיע יילוד, קטניצ'יק. ממש קטן, קרוב לשבוע שאני נותדתי בו, ושוקל דוווקא קטן, אבל יפה. הסבתא הייתה ובכתה בלי-סוף. האחות האחראית דיברה איתה והציגה אותי, הסברתי לה שאני גם פגה, ואמא ילדה את אחותי התאומה ואותי בשבוע מוקדם. כנראה היא לא שמעה טוב, כי היא חשבה שאני בעצמי אמא. כשהבהרתי לה שאין לי ילדים, ואלא אני בעצם יילודה-פגה ממחלקת ט"נ פגים בתה"ש, היא פשוט חיבקה אותי.
אני חייבת להגיד שלא הרגשתי כל-כך נעים, הרגשתי שהאני כופה את עצמה בדיוק ברגע הכי קשה לה, שהנכד שלה נולד בשבוע מוקדם והולך להיות מאושפז זמן לא מבוטל, כי הוא יילוד בשבוע ממש מוקדם. אח"כ פגשתי את בת-הזוג של האמא, שממש התרגשה שאני ליד הילד וביקשה שאשמור עליו. (אני לא מבינה מה יש להורים, הם מבקשים שאני אשים על הילדים שלהם עין, כאילו אני בייביסיטר והם הולכים לקפוץ מהאינקובטור בכל דקה נתונה) כל ההורים שאני פוגשת, מתרגשים מזה שאני דוגמא חיה לעצם העובדה שהילדים שלהם גם יגדלו, יתפתחו ויצליחו.
בחזרה קדימה למשמרת.. בשמונה ב"ה סיימתי את המשמרת ואכלתי עד שמונה וחצי. התחברתי מאוד לעובדת החדשה, חיילת בתה"ש ופיתחנו שיחה ממש טובה. נשארתי כדי לארח לה חברה בסגירה שלה, שזה בניגוד אליי, לנקות מקום של מטר על מטר ולהפקיד כסף...
היה מצחיק בטירוף, ולא יודעת למה, הרגשתי בנוח לספר לה על היומיים האחרונים שהיו די חרא בשירות, כי אני לא מסוגלת לספר את זה לאחראית שלי. (טעות, אני מספרת לה קטעים, הגיע הזמן שאני באמת אשב איתה לשיחה..)"
בהזדמנות זו אאחל לכם לילה טוב ומבורך.
שורה תחתונה: חיבוקים זה לא דבר רע, בהחלט אם זה ממישהו שחיזקתי אותו לםפני כמה דקות. לילדים יש דמיון עשיר ופורה, חבל שהדימיון הזה מדוכא במרוצת השנים.
פירסמתי פוסט בקבוצה שאני חברה בה, וזכיתי לכמות אהבה עצומה.
אני מודה לה' שזיכה אותי בעוד שנה בחיים שלי, ושהחליט להילחם עליי לפני 19 שנים.
נתקלתי בשיר שממש אהבתי כשהייתי קטנה, אז תהנו לכם. שולחת לכם אהבה וחיוכים לרוב!
וזה הופסט, אם מישהו מעוניין לדעת על מה מדובר..
"שלום לכולם. קוראים לי ***** ואני משרתת במסגרת השירות הלאומי בפגייה בתל-השומר. התחלתי את השירות הלאומי שלי במטרה אחת ויחידה - לחוות סיפוק עצום ולעשות שנת שירות משמעותית ביותר. אבל הסיפור ההיכרות שלי עם פגיית תל-השומר מתחיל בכלל לפני 19 שנים ביום שבו נולדתי.
אמא הייתה מאושפזת בהיי-ריסק בתל השומר בערך משבוע 12. ולא הייתה לה יכולת לזוז. היא השאירה בבית את אחותי הגדולה, שהייתה אז בסה"כ בת שנתיים וחצי. היא מספרת שהרופאים הגיעו וביקשו ממנה לדלל את אחד העוברים, והיא לא הסכימה. בטחה בה', נקרא לזה ככה. היא הייתה מאושפזת שלושה חודשים וממש הייתה צריכה ללמוד ללכת אחרי שהסכימו לה לקום מהמיטה.
ביום שנולדנו, סבתא שלי הגיעה לביקור. לאמא התחילו צירים תכופים אבל הרופאים אמרו שזה לא רציני, והיא תהיה בסדר. הם ממש נלחמו להשאיר אותנו שם עוד, אבל שלושתנו לא הסכמנו, רצינו כבר לראות מה זה העולם שכולם מדברים עליו, על כמה יפה וגדול הוא.. שבו פורחים הפרחים והשמש זורחת.. עד שסבתא לא הגיעה למשרד של הרופא וצעקה עליו שהבת שלה יולדת, ושלא יבלבל אותה ויגיד לה שהיא לא בלידה כי אותה היא ילדה בבית, הוא פשוט לא הגיע. הכניסו אותה בתכיפות לחדר הניתוח, ואז יצאה אחותי התאומה ***, שחורה, קטנה ובמשקל של 660 גרם בלבד. את ההזרקה של הטשטוש היא קיבלה אחרי ש*** צרחה את נשמתה, ואז היא נפלה. את הלידה שלי היא לא ראתה. אני נולדתי שתי דקות אחריה, במשקל של 625 גרם. הקטנה, שאין לה שם, כי לצערנו, היא לא שרדה, נולדה במשקל של 600 גרם בלבד. אחרי הלידה אמא לא הייתה יכולה לזוז, אז היא הגיעה לפגייה רק אחרי כמה ימים... אבא רצה לצלם את הכל, אבל זה כבר היה מאחר מדי. אמא ילדה. העבירו אותנו ישר לטיפול נמרץ פגים, ושם אמא הכירה את הרופא הכי מדהים עליי אדמות - ד"ר רם מזכרת. היינו מאושפזות בפגייה חצי-שנה, ואז הוחלט לשחרר אותנו. אז שחררו אותנו הביתה. אמא שכרה אחיות ללילה, כדי שתוכל לישון ולהיות עם עדי, הגדולה. כשאחת האחיות אמרה לד"ר מזכרת שאנחנו לא מפסיקות להקיא את כל מה שאנחנו אוכלות, עבר שבוע והוחלט להחזיר אותנו לאשפוז קצר. האשפוז הזה הפך לשלושה חודשים שבסופם, השתחררנו במשקל של חמישה קילוגרמים בלבד, מתוקן גיל 4 חודשים.. הגעתי לשירות שלי בפגייה במטרה אחת נסתרת- לתת תקווה ואולי אפילו לקבל אחת. אני שם כבר שלושה חודשים ואני הכי מאושרת בעולם. כל אחות שמתוודעת לסיפור דרך אחות אחרת, דורשת שאני אספר את הסיפור שלי מא' ועד ת', ולהגיד את האמת? אני נהנית מזה בטירוף.. נהנית מכל עשייה, מכל צחוק קטן של אחד הילדים ומכל גדילה שלהם.
אז היי, אני **** ואני פגה. ילידת שבוע 24 במשקל 625 גרם אני מאחלת לכם פגייה משעממת, שהקטקטנים שלכם יגדלו, יפרחו ויהנו מהחיים. אה, ויש מצב שיש לי יום-הולדת היום.. (סתם, יש לי ים-הולדת היום)"
עריכה: מצאתי היום את מכתב השחרור שלי מהפגייה וגיליתי כמה גילויים די מפתיעים.. (כמו עצם העובדה שהשתחררתי 100 גרם יותר מאחותי התאומה במשקל!) מצחיק משהו, לא?
אמא תמיד אומרת שאני מניפולטיבית, כי אני רגישה. יש מצב שזה נכון, ויש מצב שלא. כן, בכיתי היום. וזה לא היה נעים. בכיתי עד שנרדמתי במיטה, בערך בחמש ועשרים. בכיתי במקלחת, בכיתי באוכל, וכמעט בכיתי בשירות.
זה כיף לבכות, במובן מסוים, זה אפילו משחרר. אני מרגישה לא טוב, בכלל לא טוב. מתנה חודשית זה לא כיףך, ואז מגיע הבלאגן בבטן. בלאגן שלא נגמר. (אפילו שאף פעם לא עלה בדעתי בצנימים ירגיעו אותו מעט) ואז חוזר שוב הבכי, ואז ההעפה הקלה מהעבודה, ההתעצבנות על המנהלת וההעלבות ממנה, למרות שהבטחתי לעצמי שאני לא איעלב. אבל נעלבתי, וזה בסדר.
מחר נוסעים לסבתא, ואני מקווה שהסופ"ש הזה ישכיח את כל השבוע הלא-כיפי שהיה לי. כי צריך לאגור כוחות לשבוע הבא.
הדבר היחידי שחסר לי הוא לבכות ביום הולדת.
עריכה: (13/12) אף אחד באמת לא נתן לקטנטונת הזו סיכוי לשרוד, אז חמישה-עשר ימים זה מכובד. ראיתי אותה, קטנטנה, עם עיעניים פקוחות לרווחה, לא זזה.
איוב אמר על עשרת ילדיו שמתו: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך." (איוב, פרק א', פסוק כ"א) זה כל-כך התאים להיום. ושוב, נשבר לי הלב.
אז הנה תמונה שקצת מנחמת אותי. לדעתי זאת התמונה הכי טובה שצילמתי עד היום. (לא אותו/ה ילד/ה)
יש ימים שבהם אני מעריכה יותר ומעריכה פחות. ההערכות שלי יכולות לבוא לידי ביטוי לאנשים שונים, אבל כמו שהמטפל שלי אמר לי פעם: "את מעריכה אנשים בצורה מדהימה. אבל מה לגבי עצמך? מה?!" אני זוכרת אותו צוחק, "לך לא מגיעה טיפה הערכה?" "אני מעריכה את עצמי," אני אומרת לו, מודעת לעובדה שהוא יודע שזה שקר אחד גדול. במפגש האחרון, הוא אמר לי שההערכה העצמית שלי השתפרה, וקשה להאמין שהמפגש האחרון היה לפני כמעט שלושה חודשים.
המחשבות האלה תמיד מזכירות לי שאני בדרך חדשה, דרך יותר טובה. ושתמיד קוננה לי מחשבסה בראש שברור לי שאני לא אשמור קשר עם אחת החברות שלי מתקופת בית הספר, כי התקופה איתן הייתה התקופה הדי גרועה בחיים שלי. ברצינות, חלקן גדול מהבנות בכיתה שלי לא עשו את החיים שלי קלים יותר. הן רק דימו.. מבפנים, תמיד הייתי מרוסקת. - אבל כנראה לידה של תינוק עושה את כל ההבדל. אחות של אחת החברות שדווקא לא התנכרו אליי ילדה אתמול בבוקר בן. היא רק ילדה אותו בשבוע יחסית מוקדם, למרות שמבחינת המשקל הוא אחלה. היא צחקה כשניסיתי לנסח לעצמי שזיהיתי את האחיין שלה ע"פי השם של אחותה הגדולה, שהוא בדיוק אותו השם של אחותי הגדולה. היא ביקשה שאפקח עליו בארבע עיניים, הבטחתי שאני אעשה את זה. היא התקשרה כמה פעמים כדי לוודא שהוא בסדר, והבטחתי לה שיש כאן את הצוות הכי מעולה. וזה ממש לא היה שקר.
חנוכה תמיד היה החג האהוב עליי. תמיד צוחקים עליי שאני יכולה לאכול סופגניות בלי לדפוק חשבון אח"כ. הם רק לא יודעים שאני אוכלת רק סופגנייה אחת, מינימום שלוש בחנוכה. (כן, לא פריקית של סופגניות..) יום-ההולדת שלי חל אחרי חנוכה, ובגיל בת-מצווה, כמו בגיל בת-מצווה, חוגגים ובגדול. אני לא ארחיב על זה הרבה, רק שהיה ממש מהנה, ושהייתי קטנה ומכוערת, אני רק יודעת שכל יום שאני עוברת במחלקה אני רואה ניסים ונפלאות. אני רואה רופאים, שנלחמים על ילד אחד, אפילו שהם יודעים שזה ממש אבוד. אני רואה אחיות, שמטפלות בילדים במסירות כל-כך טובה, שאפילו תפסתי את אחת מהן בשבוע שעבר, בעת של רגיעה, ממש משחקת עם אחת מהילדות. אני רואה אותי, שאני די בתחתית שרשרת המזון שם. למה? כי אני כולה בת-שירות. כן, יגידו שאני בת-שירות מיוחדת, כי אני בעצמי נס רפואי שהגיע מפגיית בי"ח שיבא, תל-השומר, אבל אני לא רואה את עצמי ככזאת. כולם שם מרעיפים עליי חום ואהבה, שואלים לשלומי, דואגים אם אני בסדר גם כשאני מקנחת את האוכל באמצע הארוחה כי יש לי בעיה של פוליפים, ואני מרבה לקנח את האף כשאני אוכלת... בגלל הדברים הקטנים האלה, המזכרות הקטנות שאני חווה בתור בת-שירות, גם אם הן רעות, אני אוהבת את חנוכה. חנוכה הוא חג של ניסים, ולכל אחד יש את הנס הפרטי שלו.
עכשיו, אפילו שזה ממש לא יפה להגיד את זה, אני מחכה לראות מי יוולד ב19/12, כדי לבוא אליו ולהגיד לו, "היי, קטני. אני ***** ונולדנו באותו תאריך. לשנינו היה יום הולדת אתמול. לי היה יום-הולדת 19 ואתה רק נולדת.. יש לך כאן עוד דרך ארוכה... אבל תמיד תזכור קטני, שאתה גדול מהחיים. אז מזל-טוב, וברוך הבא לעולם הזה. תילחם כמו גיבור, בסדר? כי בסוף זה ישתלם לך.... מניסיון.."
חג אורים שמח.
15/01/1997. אני בת כמעט חודש, והיד של אבא מכסה את כל ידי שלי.
הקטע הוא שעשיתי את זה בדיוק לאחת הפגות לפני כמה זמן, ונופתעתי לגלות, שזה בדיוק אותו הדבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
