ואני? אני הייתי לבד אתמול. כן, תפקדתי בין שתי מחלקות וזה היה קשה בטירוף. לא הייתי יכולה להתעלם מהשמחה של ההורים המשתחררים, אל מול החרדה, השיברון וההרגשה הרעה של ההורים שהילדה שלהם עברה את הניתוח. אני אפילו לא יודעת את הפרטים, אם הניתוח הצליח או לא. אני רק יודעת שזה לא עוזב אותי. וזה גרוע שזה לא עוזב אותי. כאילו, אני עצמי לא חושבת שזה גרוע, אבל ברור לי שזה משפיע עליי. ב"ה יש דברים שמסיחים את דעתי, אבל אתמול בלילה שכחתי לכתוב על זה, וכשכתבתי על זה היום בבוקר (אמנם) לא בכיתי, אבל ההרגשה כן הייתה עכורה, והיא עדיין עכורה. להיות בטיפול הנמרץ בחודשים האחרונים זה לא כל-כך כיף, כי הכל דחוס, לחוץ, ונראה ממש כמו שדה קרב. שדה קרב, אלה צמד המילים שמתאר את הפגייה שלנו. בתיאור מדויק. יש פעמים שזה שדה קרב טוב, אבל בארבעה החודשים האחרונים - זה פשוט זוועה. - אחותי דיברה איתי היום, לפני שהיא יצאה. היא אמרה שהיא מרגישה שאני חוזרת הביתה מבואסת. כתגובה, עניתי לה את התשובה הכי מתקבלת על הדעת והלא כל-כך שקרנית:"אני עייפה." עייפה מכל המצב בשירות, עייפה מהעבודה, עייפה מלא לעשות כלום כשאני בבית. עייפה מחברות, והכי גרוע - עייפה מעצמי. שתי שניות לאחר מכן, סיפרתי לה את מה שתיארתי עכשיו. היא אמרה לי שאני לא יכולה לקחת כל מקרה ללב, כי בכל אופן, אני לא יכולה להתעלם מעצם היותי אדם רגיש... ואם אני אקח כל מקרה ללב, אני לא אגמור את השנה הזו בטוב ואולי אפילו אשתגע. (כמובן שאני לא מתכוונת להשתגע ו'או לקחת דברים יותר מדי ללב, אבל זה באמת קרע אותי.)
חוסר האונים של ההורים של הילדה שמנותחת, שרואים את ההורים שמשחררים את הילדים שלהם הביתה, וברגע זה מכתירים את היום הזה כיום הכי מושלם ביקום. (או השני או השלישי, לכל אחד זה משתנה..) - זה קרע אותי. ~ די, את חייבת לקחת את עצמך בידיים. להחזיר לעצמך את ההערכה העצמית שלך, להחזיר לעצמך את שמחת החיים שהייתה בך כשתהחלת (לא שהיא נעלמה, היא רק דעכה #הצדקהמספר89675768) להחזיר לעצמך את המוטיבציה בעבודה ובשירות. ולהתחיל לא לקחת דברים שקורים בפגייה ללב.
אני לא חושבת שאני צריכה להגיד לך, כמה אני אוהבת אותך.
השבוע הייתי יומיים בבית, עקב ממצא לא ברור בגרון, שלא טרחתי לבדוק אפילו. שלישי היה בסדר, התשעלתי בלי סוף, וננזפתי ברביעי. ברביעי גם קרה המהפך - הצטרדתי. צירוד די קשה שגורם לגרון שלי לכאוב וליטול כדור שממש לא שיפר את השיעול שלי, למרת שהוא נגד שיעול. (גם כן דקסמול...)
הראש שלי שוב מלא במחשבות, ומשום מה הוא גם הגיע לידי ביטוי השבוע, כשדיברתי עם ר', אחת המזכירות. זה היה ביום חמישי ויצאתי מהשיחה די מחוזקת. היא הספיקה להכיר אותי לעומק בכמעט חצי-שנה, ואפילו לימדה אותי כמה דברים שאני לא גיליתי על עצמי. (וזה לא בגלל הפרש הגילאים בנינו, היא בסה"כ גדולה ממני בעשר שנים) אז החלטתי עם עצמי כמה החלטות באותו הלילה שבין חמישי לשישי, אחרי המפגש המאוד ספונטני עם החברה הכי טובה של אחותי ושלי. נכון, ידעתי שהיא מיעה, אבל חשבתי שהן יצאו שתיהן לבד באיזור שתיים בצהריים, שעה שאני בשירות, בסוף זה לא הסתדר וממש נהניתי איתן.
בימים רביעי ושישי ממש התעניתי בעבודה, כי לא היה לי יכולת לדבר עם הלקוחות, ולהגיד בקול את מזספרי ההזמנות. אז העובדים החמודים שלי החליפו אותי, וכל הזמנה שלקחתי, לוותה בסיומה"תרגישי טוב." ואני בכלל מרגישה טוב, אני רק צרודה. נכון שבטעות פלטתי שאני מצוננת, כי משום מה התבלבלתי עם המילה צרודה, והאמא הזאת נלחצה, ודרשה שאני אשים מסכה והלשינה עליי לארחאיות, למרות שאני בכלל לא מצונת. כמובן שסירבתי בתוקף לשים את המסכה, גם כיוון שאני בכלל לא צריכה לשים אותה, וגם כי היא מציקה לי בעיניים. (פרצוף קטן..)
השבוע הז ידע עליות ומורדות, והוא עבר. הבטחתי לעצמי שהשבועות שלי הולכים להשתפר, הן מבחינת העבודה והן מבחינת השירות, ודי אפשר לראות שיש שיפור מבחינת העבודה. אם כי אני עדיין ביחסים קרים;רחוקים עם המנהלת שלי, משמע, אני משתדלת לא להסתבך איתה, ואפילו לא גיליתי לה על הטעות שקרתה ברביעי, ומשום מה, זה גם לא עניין אותה. סיפרתי על זה לר', והיא אמרה ששיחה שבועית לא יכולה לעזור כי היא לא הפסיכולוגית שלי. השבתי לה שהיא הציעה את קיומן של השיחות ואני נעתרתי לבקשה, אבל חוץ מפעמיים ממש קריטויות שזה התקיים, אני מבינה שאני לא ממש צריכה את זה, כי אני יודעת לנהל, וזה שאני עדיין "משתטה" עם העובדים שלי זה בסדר, כי אף אחד מאיתנו (חוץ ממנה ועוד עובד), לא עברו את גיל העשרים. וגם היא "משתה" איתן, אפילו יותר ממני. אני לא רוצה להוציא אותה חרא, כי היא באמת לא כזאת, היא מקסימה ואני מאוד נהנית לעבוד איתה.
מראיינים אותי מחר לווינט, ואני מפחדת שאני אגיד משהו לא במקום. לפחות את זה אפשר לערוך...
היום בכיתי. בכי היסטרי. ואז יצאתי החוצה להעביר משהו לבניין הנהלה, ואז - חזרתי כמו חדשה.
זה מצחיק, הגלגל הזה: בכי-אוויר-(שוב בכי, בחלק מהמהקרים)אוויר-הרגשה חדשה. הבכי באמת היה היסטרי עד כדי כך שאשכרה הפלתי את עצמי על הרצפה הלא כל-כך נקייה של הפגייה.
יש לי בעיה, יש לי המון דברים להגיד לאחראים עליי, אבל כשהם שואלים אותי למה אני בוכה או למה אני עצבנית או אם יש לי משהו להגיד, אני נאלמת דום. כל הכעס, האכזבה, הביק\ורת או כל דבר אחר שיש לי בבטן, נעלמים כלא היו. ואז הם חוזרים, ואז זה מבאס, כי אני לא סגורה אם אני רוצה לחזור להגיד להם את זה, או שאני מתביישת מדי. אז אחרי נשרגעתי קלות, האחראית דיברה איתי ביחידות ואמרה דברים שהם ממש לא מובנים מאליו. חריצות, אחריות ורגישות הן תכונות שמאוד מאפיינות אותי, וקשה לי עם כל מה שהולך בטיפול-הנמרץ בחודשים האחרונים. אני לא אומרת שאני לא מינה מה היא אמרה לי בקשר לפגים, אבל ברצינות - באמת קשה לי. אני בהלם מעצמי שצרחתי את המשפט הכל-כך מפגר הזה, ברור שאני רוצה שלפגים לא יכאב, וכמובן שאני לא זוכרת, אבל לי לא הכאיבו? אותי לא דקרו מאות פעמים? אני לא סבלתי בילדות שלי סבל של אשפוז ארוך יותר מדי (תשעה חודשים, פור גאד סייק) ועוד מיליון ואחת אישפוזים חוזרים ונשנים לפחות עד גיל שנה?! (או יותר גרוע) אני הבן-אדם הכי מזדהה איתם, אבל אני באמת מרגישה שמורידים מהערך שלי, ומורידים לי תפקידים בשביל מה? בשביל נוחות והורדה של אנשים אחרים? (וואי, ברור לי שזה כל-כך לא ככה, אבל זה מעלה לי את הסעיף ברמות מטורפות.)
אוף, זה תוכנן להיות פוסט יותר ארוך, אבל אני לא מצליחה לבטא יותר מזה. אז אני פשוט אגמור בזה, ואקווה שהסוף שבוע שה ולך להיות לנו עם המשפחה בצפון, הולך לסדר לי קצת את המחשבות.
כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש ולא מצליחות לצאת. זה כאילו חלקי קטעים כאלה שאני כן מצליחה לתמלל, בעיקר בשעות המוקדמות של הבוקר או בשעות המאוחרות של הלילה, אבל בלילה זה בדר"כ נמחק. כמו זה, לדוגמא -
מפה לשם, אני לא יודעת למה. המחשבות שלי מאוד קשות לתמלול. ולעניין אחר לגמרי - המחלקה עדיין קשה, מצד אחד, כי כל הזמן מגיעים ילדים חדשים, יותר גרועים הרמת החולי מאלה שהגיעו לפניהם, אבל היי, הם כולם מתוקים ונמצאים באותה סירה. ומצד שני, יש שחרורים שאני כל-כך מחכה להם, ואיכשהו, אני תמיד מפספסת. (מחר אני לא מוותרת על תמונה איתה! גם עם הבגדים הענקיים של שיב"א!) ועכשיו אני הולכת לתקן את התספורת הזוועתית שלי. הייתי כאן. ~
הראש והלב שלי לא שקטים. בעצם, הם כן. אבל זה שקט מתוח כזה, שכל רגע עלול להתפרץ למשהו יותר גדול, ח"ו. המשמרות של שלשום ואתמול קרעו אותי, ואני עייפה בטירוף. הייתה משמרת סבבה אתמול, לא צעקתי, כעסתי או אכזבתי מישהו ואני מקווה להמשיך ככה מעכשיו.
היום גיליתי שאחת האימהות בפגייה מכירה את חברה שלי. היא אמנם לא חברה קרובה, אבל החלטתי להתקשר אליה (מהטלפון של האמא, יש לציין) והיא הופתעה ומאוד שמחה לשמוע את קולי. בגלל הפלאפון המפגר שלי, התעדכנתי שהכיתה שלי רוצה לעשות ערב כיתה. פייר? אני לא חושבת שזה יתקיים, כשזאת בצבא, השנייה בשירות לאומי, השלישית במדרשה וכמה בנות סוגרות שבתות כי הן בתקן גרעין או בשירות לאומי שצריכים אותה בשבת. בקיצור - גם היא וגם אני חושבות שזה לא יצא לפועל. לקחתי את המספר שלה מאותה האמא ואני מתה כבר שניפגש כל אלה שכן אני מדברת איתן מדי פעם. :)
אין לי יותר מדי מה לכתוב. ואה, פעם ראשונה אני לא מנקה את הבית בימי שלישי - וזה מרגיש גם רע וגם מעולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
