אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

החלטות ליום שישי, ה21/03/2014:

1.לקנות את המכשיר שאני רוצה. [נעשה]

2.לעשות תרגיל בגיאומטריה כדי לראות מה מצבי העגום.[לא נעשה]

3.לעשות מבחן במקדונלדס, וללמוד אליו בשעות אלו ממש. [נעשה]

4.להיות קשובה ללקוחות, לדבר בנימוס ולאט, לשתדל לא לצעוק עליהם.[נעשה]

5.להתחיל לא לקחת ביקורות ללב.

היום הולך להיות יום טוב! בעזרת השם (:

חמישה דברים שהתחלתי לשנוא בעצמי:
1. בכי בלתי מוסבר.
2.היפגעות קשה מאחרים

3.הסתגרות ומופנמות כלפי אחרים שהם סוגשל זרים.
4.ביקורת קשה על עצמי.
5.תחושה של ביקורת מאחרים.

אני פשוט צריכה לשים פס על העולם [ובפרט על אנשים ביקורתיים] וללכת עם הלב שלי.
אני רוצה את האייפון הזה? אני אקבל אותו, נקודה.
עריכה:[21/3/2014]
התעטשתי על המחשב, פאדיחות ><
 

בחצר אחד הבתים, בעיר קריית-שמונה, ישנו עץ.
עץ לימונים גדול וחזק, אשר את כל הרוחות החזקות והגשמים שרד. את העץ הזה הכרתי מילדותי, כשנהגתי לבוא לבקר את סבי וסבתי. העץ היה גדול, ושורשיו העמוקים נטועים בחוזקה באדמה.
העץ הזה היה מקום המפגש בין בני-הדודים, גדולים וקטנים, וכל מי שרצה, היה מוזמן בשמחה להצטרף לחוויה.
היינו משחקים תחתיו שעות. ובקטיפת הלימונים ממנו, תמיד שמחנו לעזור.
העץ היה גדול וצמרתו הגדולה כיסתה כמעט את כל החלקה. שם היינו יושבים בימי הקיץ החמים , עם כוס לימונדה קרה וטובה שמלימוני העץ הוכנה, מלווה בקוביות קרח ובמשחק קופסא. שם נהגנו לשכב על הערסל שהיה תלוי בין ענפיו החזקים, לשחק משחקי ילדות כמו תופסת ומחבואים.
למרבה הצער, בפסח האחרון קרה דבר נורא, רוח חזקה נשבה ואת העץ שברה. וממנו נותרו המוני לימונים אשר חולקו בין בני משפחה, חברים ומכרים.
מהעץ הגדול, החזק והגבוה, נותר רק גזע עץ קטן, שביום מן הימים את צמרתו ישלח לגובה.

המון זמן לא עיצבתי, וזאת תוצאה של שיעמום:

אני עייפה.