השבוע למדתי שיעור לחיים. נכשלתי בעוד טסט. שלישי במספר. לאחר שבכיתי בבוקר, הייתי בטוחה שסיימתי את מנת הבכי [היומית!] שלי ואמרתי לעצמי שאני לא אבכה. בעודי יושבת ללמוד לבוחן [שלא היה!] במתמטיקה, אחותי הגדולה מתפרצת בסערה לחדרי, ואומרת לי ש "זה רק טסט, ובסוף כולם עוברים". כמובן שהתחלתי לבכות, אמנם לא מיררתי בכי אבל בכיתי. היא הסבירה לי שאסור לי להשוות את אצמי לאחרים. אני זאת אני, ויש לי יכולות משל עצמי. אני יודעת מה אני שווה, במה אני טובה ובמה אני לא. ובע"ה, אני אעבור בטסט הבא!
~ היום היה לי חמישי אחרון בבית-ספר. כן, אמנם אני ממשיכה ללמוד באופן די סדיר עד אחרי יום העצמאות, אבל המחנכת שלי רמזה שאולי לא, בהתחשב בעובדה שנשארו לנו רק שני מקצועות לסיים בהם את החומר לבגרות. על הבוקר היה מבחן בתנ"ך, שהלך דווקא מעולה +. לאחר מכן, יצאנו לטיול כיתתי ביער ראש-העין. אני אקדים ואומר שהטיול הזה נורא שחרר לחץ בכיתה. אבא של H חולה כבר שנה וחצי, אבא של D חולה מתחילת השנה. נוסף, אבא של T נפטר בסוף שנה שעברה. שלוש מכות איומות עברו על הכיתה שלנו בשנתיים האחרונות. פטירה אחת, ו[לא עלינו] שתי מחלות סרטן.
המורה שלי רואה אותנו רק במצבים האלה, וקשה לי. רואים שקשה לה, וביום שני האחרון שמעתי אותה אומרת שהיא לא יכולה עם המצב הזה יותר. בתחילת השנה היא סיפרה לנו שכבר הייתה לה כיתת חינוך עם מקרה דומה, אבל שניים במכה אחת? זה מזעזע.
היא החליטה להוציא אותנו לטיול. גם כדי "לשחרר לחצים" לאור התקופה הקשה, וגם כדי לצאת לפסח נקיות ורעננות.
אז יצאנו. היה כיף במיוחד. אכלנו ארוחת בוקר בחורשה ולאחר מכן עלינו למסלול קצר בין כלניות ופרחי-בר. היה שם נוף מדהים. כיוון שלאחרונה התחלתי להיות חסידה של הטבע ושל צילומים למיניהם, מקל הסלפי שלי היה בכוננות, ועד שחזרנו למטה, הוא לא הפסיק להפעיל את עצמו, הבנות התלהבו נורא.
אני אשאיר כאן תמונה אחת, של כלנית.
ואאחל לכם, חג פסח כשר ושמח (:
עריכה: אמא לא מבינה למה אני תמיד אומרת "אני לא מאמינה שעוד שנייה פסח." בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה, אני לא רוצה לסיים י"ב. אני עדיין מרגישה קטנה מדי...
ביום שישי האחרון שמעתי את השיר הזה, ונזכרתי שאני ממש אוהבת אותו. מקווה שאחותי לא תקום מהעוצמה הדי גבוה של המוזיקה. ;)
אמנם הכותרת לא כל-כך קשורה לתוכן של הפוסט. אבל זה שיר שמעורר בי רגשות עזים וטובים.
היום סידרתי את מגירת הלבנים שלי, ומצאתי את כובע הגרב הלבן שלי, עם הסגול בקצהו.
זה כובע הגרב שליווה אותי תשעה חודשים, בהיותי בפגייה. בכיתי כשראיתי אותו [לא ליד אמא...]
זה החזיר אותי אחורה, לגיל 16, וזה היה מרגש. בהחלט מרגש.
~
אני רוצה להתחיל אתגר. "50 ימים של נקודות טובות". התחלתי לעשות את זה, ואני מתכוונת להתחלי הכל מהתחלה, כדי שזה ממש יהיה רצוף. אני מקווה שאני לא אשבר באמצע.
ועכשיו אני אשאיר לכם את חלק מאחד הפסוקים היפים ביותר בתנ"ך כולו [ושיהיה ברור שיש המון פסוקים שאהנובים עליי עד מאד]
המבחן בלשון הלך לי יותר טוב ממה שציפיתי. עכשיו נשאר רק מתכונת באנגלית, מבחן בע"פ במחשבת ומבחן בתנ"ך. עוד שבוע, ועוד מעט פסח. אני מתחילה להילחץ, קצת.
אני לא רוצה לחזור על הרפרטואר הקבוע, של "המון דברים השתנו לאחרונה, כולל אני." כי זה נראה לי קצת נדוש.
אני גם לא מצליחה לסדר את המחשבות שלי באופן הגיוני, כדי שיתאימו למה שאני רוצה לכתוב/להגיד, בעיקר לכתוב. היום היה לי מבחן בלשון, לקח לי שלוש טיוטות, שבעה סוגים שונים של ניסוחים ושעה וחצי כדי לכתוב את החיבור. אני לא יכולה לתאר לכם כמה נימוקים/מחשבות/דוגמאות היכו בי בשנייה שהסתכלתי על הנושא, אבל המילים כאילו נעתקו איך שבאתי לכתוב אותם. ניסיתי לכתוב ולא הצלחתי. אמרתי לעצמי "טוב, תכתבי בנקודות, אולי זה יעזור." ושוב לא הצלחתי. רק אחרי שסיימתי שני פרקים מכלל המבחן, המילים שוב היכו בי והצלחתי לכתוב את החיבור כמו שצריך.
הדבר הזה קורה לי גם בכתיבה רגילה. קשה לי נורא להקליד בלי להתבלבל, לכתוב בלי להתבלבל, ויותר מכל, קשה לי נורא לכתוב סיפורים, שירים או קטעים קצרים. פעם, לפני בערך שנה וחצי, הייתי כותבת המון. בזמן הזה הצלחתי לכתוב שני סיפורים ולהתחיל עוד אחד. את השלישי לא סיימתי, הוא עדיין בחצי דרך-המלך. להגיד שהלימודים קצת עיכבו אותו? כן. להגיד שהמבצע בקיץ האחרון והעבודה הבלתי-פוסקת גם עיכבו אותו? אפשר להגיד שכן.
להגיד שמקור הבעיה הוא חוסר הזמן והרעיונות שלי? כן, אני די מאשימה את עצמי.
אבל זה לא בדיוק העניין. אני יודעת שאין לי כל-כך זמן, אני יודעת שאני נמצאת כרגע במירוץ להשלמת הבגרויות.
אבל קשה לי, באמת קשה לי בלי הכתיבה. היא כל-כך חסרה לי שאני מרגישה ריקנות. ממש ריקנות.
קשה לי בעוד מיוליון ואחת תחומים שקשורים לבית הספר. אחת מהן זה כרגיל, הבעיה החברתית. היום, אחרי שלוש וחצי השעות שישבתי על הטוסיק שלוש שעות ועשיתי מבחן בלשון, התרחש לו בפעם העשירית בערך[ואני ממש לא מגזימה] שיעור חינוך האהוב עליי מכל. המורה הסבירה על השבת-שכבה. כן, כן, שבת סיום י"ב. וביקשה מאיתנו להוציא עטים. פה חשדתי. לאחר כמה שניות, ערימה ענקית של מחברות, הנושאות את שם כל אחת מהכיתה נגלתה לפניי, והבקשה התפוצצה לי בפנים: "אני רוצה שתכתבו מה אתן זוכרות מאותה ילדה במהלך השש שנים האלה."
פאק, איך אני לעזאזל יוצאת מזה?!
נלחצתי. באמת נלחצתי. אני עם הכיתה הזו שש שנים, מכירה את כולן במראה, גיל, ימי הולדת ואפילו שמות אחים. אבל כשהעברתי במוחי שש שנים, הצלחתי להגיע לאירועים שקרו, רק עם בנות מסוימות שבאמת התחברתי אליהן. איך אני צריכה לכתוב מזכרת ל-29 בנות, כשלחצי מהן אין לי בכלל כל קשר?! משימה קשה. המורה צחקה ואמרה שזה בונוס למבחן בלשון. כן, בטח.
איכשהו, צלחתי בהצלחה מרובה, יש לציין, את החצי הראשון של הבנות. חשבתי בהתחלה לכתוב "מצטערת שלא זכיתי להכיר מספיק." אבל לא רציתי לצאת רעה, או בלשונן:"כלבה." היו כאלה שכתבתי להן באמת מעומק הלב, היו כאלה שחירטטתי והעתקתי מבנות אחרות, והיו כאלה שפשוט לא כתבתי.כי לא הרגשתי צורך לכתוב. כן, אני יודעת שיכול להיות שהן ירמו גבה בסוף שנה. וכן, אני מודה שאני מאוד סקנית לדעת מה כתבו עליי. וכן, אני רוצה לכתוב להן "מצטערת שלא זכיתי להכיר." ואני חושבת שאני אעשה את זה לחצי השני.
אני לא יודעת למה, אני מתגעגעת לסבא וסבתא שלי בטירוף! ראיתי אותם ביום חמישי בשבוע שעבר, ואני בע"ה אראה אותם בפסח, אבל זה נראה לי עוד ממש הרבה זמן! מה שמזכיר לי שהשבועות חולפים עליי כהרף עין, אני עוד לא ממצמצת ועובר לי עוד שבוע. כנראה בגלל העומס.
אמא אומרת את זה גם. אז יאללה, רק עוד שלושה שבועות ואני רואה שוב את המשפחה המקסימה שלי! ואת החברה המדהימה שלי! ואת האחיינית החדשה שלה :))
חבל שאני לא יכולה לגיד את זה על המשפחה של אבא.
אני חושבת שאלוקים ניסה להכשיל אותי כדי לבדוק אותי, אבל היופי הוא שעמדתי בזה כמו גדולה.
וכדי לסיים את הפוסט הזה בניחוח מתוק, למרות שבסוף יצא שקצת זיהמתי אותו, vנה לכם תמונה מהוללת של הציון המהולל שלי בסוציולוגיה במבחן האחרון
ושני שירים שמשום מה נדבקו לי לראש.
והשיר האהוב עליי מכולם.
טוב נו, אולי אחרי השירים של טיילור סוויפט.
עריכה: חזרה לי קצת ההרגשה הטובה, והרצון לכתוב. שתהיה לכולם שבת שלום!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
