אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

אני כבר ציינתי שאני שונאת שאני כובת יותר מדי פוסטים? אבל... זה כל-כך דורש!

~

אני מרגישה הרבה יותר טוב! שיחה עם בן-דודי הרימה לי את מצב הרוח :)

אני גאה בעצמי על הציון השני הטוב שלי בסוציולוגיה. [והמבחן הרביעי ברשימה]
אשכרה קיבלתי 94! למבחן שלמדתי אליו יומיים  

לי אישית הבגרויות עוד שנייה בפתח.. 

תמונות מהיממה האחרונה:

הציון המהולל שלי בסוציולוגיה.

אחותי הגדולה חולה, אז היום, למרות שזה היה ממש צפוי, עלה לה החום. היא החליטה שהיא צריכה לאפר את תאומתי ואותי ולצלם אותנו.
יצאו תמונות מדהימות, אבל כיוון שאני מכבדת את עצמי ושומרת על זכותי לפרטיות, אני מראה לכם תמונה שאני צילמתי את עצמי, משום מה - אני נוראנ אוהבת אותה.

אחותי ואני לומדות לאזרחות, אתמול בערב. ואני מצלמת תמונה בטעות, ממש בטעות, בעת אתנחתא קצרה.

השיער שלי כלכך לא אוהב את צורת האיסוף הזאת. אבל נו, צמה סינית (;

שיהיה לכם סופשבוע נפלא, ואחלה חודש מאי! 

אני מרגישה כאילו פינצ'רו לי את הלב.
אני שונאת לראות שכתבתי מלא פוסטים בפרק זמן כזה קצר, שריטה אישית.

~
הייתי בשבעה היום [לבירור, ראה פוסט קודם]
האווירה הייתה טעונה ועכורה. רוב הזמן הקשבתי, שמעתי סיפורים על האדם של החברה הכי טובה שלי, שב"ה, זכיתי להכיר מקרוב. אותו ואת אישיותו הנפלאה, המקסימה והמלאה בניסיון חיים. הוא היה אדם עם שאיפות גדולות, אדם שרוצה רק שלום וטוב בעולם.

היא סיפרה כמה סיפורים מרתקים על הדרך שבה אביה התעקש להשכין שלום בין שני אנשים שהסתכסכו, וברוך השם אתמול, כשהביאו את הארון שלו לבית הנכסת שבו היה מתפלל, הם השלימו.
זה גרם לי להזיל דמעה, בסתר כמובן, אני יודעת שאני לא צריכה להישבר בכזו קלות, והיא היחידה שמודעת לסיפור שלי על אחותי הקטנה.
ניסיתי להצחיק אותה, האחיינים שלה נחלצו לעזרתי ובסופו של דבר יצאתי בהרגשה די טובה.
סיימתי ללמוד את החומר באזרחות למתכונת. בעצם, נשאר ללמוד רק את נושא הזכויות. לא משהו רציני, אני אעבור עליו מחר בבוקר, אטחון שאלות רגילות+שאלות בגרות ושאלות עמדה. ובע"ה, יהיה בסדר.

~
אלוקים, למה לקחת את הטובים?
אלוקים, למה אנשים מתים בכאלה ייסרוים?
לפחות הוא עכשיו במקום טוב, לא סובל, 

לא מתייסר, מביט על משפחתו מלמעלה ומחייך.
הוא הספיק המון בשנים שבהם חי.
היא סיפרה עליו המון. ואני? מנסה לא להישבר כמו ילדה קטנה.
מביטה בה ומבינה כמה חזקה היא. למרות שאתמול, היא ממש נשברה ובכתה.
~
כואב לי הלב עליה, כלכך...
~
ריסקו לי את הלב לחתיכות.

הדביקו אותו בסלוטייפ, והחזירו לי אותו חזרה, באופן לא-נכון, עקום ומייגע.
הפחד שלי משתלט עליי עכשיו, אני מרגישה אותו. החזה שלי קצת כואב, או שזה סתם שריר שנתםס לי שם..

אני מרגישה כאילו פינצ'רו לי את הלב, ואני לא שלמה עם עצמי. 

עריכה:
היום היה יום יותר טוב. הלב טיפה מתחיל לחזור לקצבו הסדיר, הראש מעכל שהכל בסדר. והכי חשוב, שהיא בסדר.

הלמידה לאזרחות עזרה לי להשכיח את ההרגשה המעיקה שנחתה עליי.
אתמול בלילה חוויתי התקף חרדה, לא היה לי אוויר, על-אף שהמזגן דלק והלב שלי דפק באופן לא הגיוני.
אני צריכה לספר על זה למטפל שלי, עכשיו.
אבל הפגישה הבאה היא רק ביום ראשון.

שמישהו יציל אותי, אני מרגישה שאני טובעת - אבל אני לא. 

הזמן הזה לטובתינו 
כך או כך הרי בסוף ניפול 
הנשמות הטהורות סביבינו 
ממשיכות עוד לאכול 
זה מבלבל וזה מתעתע 
אנ'לא אתן לזה עוד הזדמנות 
אני אשחה אל מול הזרם 
מקסימום בסוף אמות. 

זה משתנה מול העיניים 
המבטים נראים שונים 
מי שאהב אותך לנצח 
כבר לא יאהב אותך לעולמים 
אני פוקח ת'עיניים ומסביבי רק שקט מר 
מה שהתחיל פתאום לצמוח 
בבת אחת פתאום נגמר 

(קדימה הלאה - עילי בוטנר וילדי החוץ)

~

לפעמים, המירוץ של החיים נפסק.
לפעמים,  רק כשקורה משהו רע, את מבינה כמה הכיתה שלך מגובשת, ואת רואה שאפילו שחשבת שאת בחוץ, את בעצם בפנים.
לפעמים, אני רוצה שהכל יחזור להיות טוב, בלי אסונות מיותרים.

היום היה לנו יום עיון קצרצר באזרחות. במהלכו, המון בנות יצאו ונכנסו מהכיתה, הבנתי שמשהו קורה עם אבא של חברה טובה שלי.
לאחר כמה דקןת, נכנסה פמלייה של בנות והמחנכת שלי, בליווי של שיוצעת.
הן הפסיקו את השיעור והודיעו שאבא של H - נפטר.
בדיוק מה שחששתי קרה, בדיוק מה שכולנו חששנו קרה. אבא של H נפטר, בדיוק שנה אחרי אבא של T נפטר.

הדמעות שלי לא חיכו לשום הודעה ופשוט פרצו מאליהן. לא הלכתי ללוויה, אני פוחדת מדברים כאלה.
אמא התאכזבה ממני, כי היא באמת חברה טובה, ואני באמת רוצה להיות שם בשבילה. מצד שני, אמא מבינה את החרדה שלי ממוות, ומבינה למה אני ממש לא רוצה להיות שם.

לא רציתי לכתוב פוסט בכלל, לארציתי לכתוב פוסט עד מאי, לא רציתי להיות כאן בשבוע הקרוב.
ואם כבר רציתי לשבת לכתוב פוסט - לא ציפיתי שזה מה שיצא ממנו.

ברוך דיין האמת.

עריכה:

הייתי היום בשבעה. היה מתח באוויר ואווירה עכורה.

שנשמע רק בשורות טובות, אמן.

~
אני משתגעת מזה שאני לא יודעת לאיזה מחלקה שובצתי.
נחכה עד שבוע הבא. שבוע הבא חודש מאי.(22:42) 

״תשליך את כל הנסיונות

תשליך את כל הכעסים,

אל המים..

תשליך את המלחמות,

תשליך את כל ההרהורים,

אל השמיים...

תשליך את כל השקרים,

תשליך, אחי, תשליך...״

אני צריכה להשליך כעסים, דחוף.

מקווה ששבוע הבא יהיה טוב יותר. 

בינתיים, חג עצמאות שמח.

תקראו לזה איך שבא לכם.

עריכה:

כואב לי הראש. אשכרה ישבתי היום בבית ולמדתי למתכונת בתנ׳ך.

נו, לפחות מישהו נורא נחמד הצליח להסיח את דעתי העגומה מהלימוד.(למרות שזה ממש לא היה חכם..;)

אין לי כוח ללמוד. היום הזה מדכא אותי יותר מדי. איחרתי הביתה וגרמתי לאחותי הגדולה לנקות את הבית לבד. כשהכל עדיין כואב לה מהנקיון הקשה של שבוע שעבר.
די! נשבר לי. אנחנו צריכים עוזרת לבית, דחוף. 
כל הקטע הזה [שמשום מה, הוא מבחינתה היה קצת די מסריח] באמת לא היה בכוונה. זה היה ממש בטעות. הייתי גמורה מעייפות אתמול, ונשארתי ערה עד 12 בלילה. היא נכנסה אליי לחדר, לקחה לי את הזיכרון הנייד שלי וביקשה שאעיר אותה כדי שתוכל לבוא לטקס שלנו. 
שכחתי, פשוט שכחתי.

אני כותבת את זה, ואני עדיין בוכה.

זה לא נתפס! זה פשוט לא נתפס!

23,320 חללי מערכות ישראל! 2,495 נפגעי פעולות האיבה!
דם נקי של נפגעי פעולות האיבה שנרצחו רק בשל היותם יהודים.
דם נקי של חללי מערכות ישראל, ילדים ובוגרים, שורדי שואה ומלח הארץ,  ילדים בני 20 ואנשי קבע עם משפחות.

אנשים אלה, שחירפו נפשם על הדנת הארץ והמולדת שלנו. אלה הם שנלחמים למעננו באש ובמים, בים וביבשה, באוויר ובחיל-רגלי.
זה נורא אירוני שהיום בערב, אנו עומדים לחגוג את יום העצמות ה-67 של מדינת ישראל. ביולי האחרון, איבדנו 67 חיילים במהלך מבצע "צוק איתן". כנגד זה, נולדו 67 תינוקות חדשים במהלך הלחימה או לאחריה. כנגד זה, אנו חוגגים את  יום העצמאות ה-67 של המדינה היום בערב.
אירוני, וכל-כך כואב.

בטקס, לא הפסקתי לבכות. אני לא חושבת שיש אפשרות שתישאר עין אחת יבשה ביום הזה.

יהי זכרם ברוך. 

~

חבל באמת שהעם עוצר את עצמו מלכת רק לדקה אחת בודדה. במקסימום - ליום שלם.
יש אנשים שהעצירה מלכת הזו הפסיקה כאשר יקיריהם נהרג, הכאב הזה הוא מוחשי אצלם, רגיש אצלם, חי, קיים וכואב בתוכם.
אני לא מבינה את היום הזה. בגלל זה אני כל-כך שונאת אותו. 

אני לא באה להטיף לכם מוסר, אני מנסה להבין.

עריכה-יום העצמאות ב-67 למדינת ישראל! (01:12) :

המעבר הזה מיום הזיכרון ליום העצמאות, מביא איתו צפירה. צפירה המסלמת את המעבר מעצב לשמחה.

אמא הייתה בטוחה שזו הצפירה שמסמלת את כניסת יוח הזיכרון. מה שאומר, שמרוב הפגישות שהיו לה אתמול (21/4), באמת היא לא שמה לה שהיום עבר ממש מהר.

חזרתי לפני כמה דקות משלוש הופעות בעיר שלי. האחרונה הייתה של עידן עמדי והכניסה בי אנדרנלין מטורף, ומוטיבציה אדירה להמשיך ולהתמיד בלימודים שלי! כי הבטחתי לעצמי לפני כמה דקות, שאני אפנק את עצמי בהופעה של עידן עמדי עם סיום הבגרויות.

היה פשוט מדהים, מטורף ומשחרר מהלחץ הזה כל-כך.

אני אשמח לשמוע איפה הייתם ומה עשיתם.

בינתיים, לילה טוב :)

תקראו לזה, איך שבא לכם.

וואו, השבת הייתה מדהימה!

הלכתי לישון יחסית מוקדם ואני ממש עייפה. יש לי עוד מעט מתכונת שנייה של שאלון G, מקווה שיהיה טוב (:

אעדכן על מאורעות השבת יותר מאוחר.

~
הבטחתי, אז אני מקיימת.
~
ביום שישי קמתי בשבע בבוקר, כיאה לילדה חרוצה [ממש לא] כמוני שקמה לשעה וחצי שיעור פרטי באנגלית עקב מתכונת בתיערך בע"ה מחר.

היה שיעור נחמד, עברתי על כל החמישה מבחנים שהיו שם ובכולם הצלחתי. הגעתי הביתה ברבע לעשר, הערתי את אחותי התאומה ונכנסתי לבהתקלח.
מאוחר יותר באותו היום, הוקפצתי ע"י חברתי והרכב שלה למקום האיסוף, עליתי על האוטובוס, נרדמתי. בתוך שעה וחצי היינו כבר בניר עציון.
ירדתי מהאוטובוס והגעתי לחדר שבו היינו אמורות להיות שש בנות. מאחר ואני הייתי האחרונה ששובצה אליו, תפסתי יוזמה והלכתי לראות איזה חדר מספיק גדול כדי לדחוף לו עוד מזרון.
למזלי, מצאתי את החדר של אחת החברות הטובות שלי, לא עברה חצי-שעה, וכמובן אחרי עדכון המורה, התנחלתי לי על מזרון הבאופן נוח ביותר בחדר מספר 127.

 לאחר שינה קצרה והתארגנות מהירה, התכנסו כל השכבה, לבושות בבגדי שבת, לקבלת שבת עם שירים שאני מסוגלת לשיר רק במצבים האלה.

כמה שעות לאחר מכן, התכנסו שוב למפגש האחרון עם המורות המקצועיות, המורים המקצועיים וחלק מהמחנכות לשעבר.

היה מרגש, המורה שלי למדעי החברה דיברה מקסים ושיבחה אותי על יכולות תכנות.. נו באמת, לחבר מחשב זה כזה קשה?!;) (לפעמים זה היה קשה...)

בעום שבת, אחרי שלוש יקיצות טבעיות, אחת של המחנכת שלי והרביעית עוד יקיצה טבעית שבה קמתי לתפילה, עשיתי גיחות קצרות לחדר שבו ישנתי, ובסופו של דבר, הערתי אותן בדיוק בזמן לארוחה. אחרי הארוחה, הלכתי ללמוד שעתיים וחצי למתכונת באנגלית כמו ילדה חננה, אבל גיליצי שרוב הבנות עשו כמוני, אז למדתי בצוותא והיה כיף :)

ה-מפגש! המפגש הכי עוצמתי, מרגש, חוויתי ומגלה כל כך הרבה דברים על בנות הכיתה התקיים אתמול, בשעה שלוש וחצי בצהריים.

התחלנו אותו במשחק ״צ׳יק, פיל, ארנב.״ שזה משחק ממש מגניב שהמחנכת שלי לימדה אותנו. המשכנו בחלוקת המתנות שקנינו.

אני בכיתי כשהיא הביאה לי את המתנה, אני מאוד מקווה שלא שמו לב לבכי שלי. היא קנתה לי עץ אושר, ואמרה שלפי הפאנג שווי, העץ מסמל אושר שמשרה על כל הסובבים אותו, היא קישרה את זה אליי ונתנה לי חיביק מוחץ עצמות..(במשך כמה שנים טובות היא סירבה לחבק אותי, בטענה ש״אין מה לחבק, ת׳כלס-היא צדקה!)

בחלק שחברתי הטובה H, שאבא שלה חולה התחלתי לבכות. בחלק שהיא דיברה, המחנכת שלי התחילה לבכות. בחלק שהיא דיברה, S, זאת שקיבלה את המתנה התחילה לבכות. כולנו בכינו, זה היה מרגש בטירוף!

המשך השבת עברה בנעימים, בסופה הצטלמנו עם המחנכת שלי ונתנו לה את התמונה.

קיבלתי מהמחנכת שלי חיבוק מוחץ עצמות, אני כלכך אוהבת אותה ואני יודעת שאני ובנות כיתתי זכינו במחנכת מדהימה.

היא גילתה לנו ששנה שעברה בפורים, היא הייתה ממש קרובה לוותר על לחנך את הכיתה שלנו, כי היא הרגישה שמשהו שם ״לא עבד טוב״ יכול להיות שהבנות ואני הרגשנו את זה, מאחר ואנחנו רואות בה יותר ממורה, כאישיות מדהימה וכחברה.

בקיצור, הייתה שבת מדהימה. נהניתי מאוד.

באופן רשמי סיימתי את כיתה י״ב.  (בלי התעודה שמעידה על סיום 12 שנות לימוד, היא תגיע ב-16/6)

אז.. סאלמת!!

עריכה:

גיליתי לאמא ששתיתי אלכוהול בפורים האחרון, בעקבות לחץ חברתי.

היא אמרה שאני צריכה לפתח אופי חזק, ולא להיסחף אחרי אחרים.

אמא!, רציתי לצעוק לה/עליה, יש לי אופי חזק! אני יודעת מה אני רוצה!

אני לא רוצה לשתות, זה מגעיל אותי, זה מרתיע אותי לראות אנשים ככה. זה לא פיתרון נכון!

אין שום סיכוי שאני שותה אחרי המקרה הזה!!

מה?! גם לי אסור לטעות?!

זאת אמנם לא המנגינה המקורית של השיר, אבל התאהבתי בזה.