אני מצליחה לעמוד בהחלטות שהצבתי לעצמי. בעצם, אולי בחלק מהם. מדי יום ביומו, או מדי כמה ימים, אני מוצאת את עצמי כותבת באפליקצית הפתקים שיש לי באייפון. זה קורה כשיושבת על המיטה בחדר, נמצאת בדרך לאוטובוס או סתם שומעת מוזיקה שקטה באמצע הסלון עם אזניות. השם, כשאני לבד, מכונסת בעצמי או מרחיקה מעליי כל מטריד אנושי, אני נפתחת כמו פרח. המילים מתחילות לזרום כמו נהר, כמו מים זורמים באמבטיה, הן פשוט יוצאות, הן לא דופקות על הדלת ומבקשות שאפתח אותן בכוח, וזה מה שיפה בזה שכבר המון זמן אני לא מצליחה לכתוב כמו שצריך - רק כי אני מכריחה את עצמי. וכשאני לא מכריחה את עצמי, אני מופתעת מכמות המילים שיוצאות ממני.
ביום חמישי האחרון הייתי בהופעה של ג'ייסון דרולו, עם שתי אחיותיי ושתי בנות-דודתי. היה ממש כיף. ביום שישי עבדתי, ושמחתי על זה שממש לא הרגשתי את העובדה שסגרנו קופות כמו יום ראשון חזק, שלפני פסח. חזרתי הביתה, התקלחתי וישבתי עם בנות הדודות ועם עוד חברה שהגיעה לשיחה ארוכה. לקראת כניסת השבת ירדנו לבית-הכנסת, משהו שלא עשיתי זמן רב, ובאמת התפללתי. התפללתי על המשפחה שלי, על הפגים ועל ילדון ספציפי אחד, שנקשרתי לאמו ברמות. (היא בגיל שלי, אז זה טבעי מן הסתם, לא?) אחרי ארוחת השבת יצאנו לעשות סיבוב ממש ארון, ובסוף חזרנו הביתה אחרי ישיבה בגינה על נדנדות, גם משהו שלא עשיתי זמן רב הרגשתי כמו ילדה קטנה, ותוך שנייה ממש לא היה לי קר. אחרי שחזרנו, אחותי ניקרה על הספה, ישבנו וצחקנו על כל העולם ואשתו. מה שמזכיר לי עכשיו שלפני הארוחה, שיחקנו ג'ונג'ל ספיד עם אמא שלי, והיה מצחיק באופן שלא צחקתי ככה כל ימי חיי. מסתבר שאמא שלי היא אדם תחרותי מאוד, ובאופן קבוע, כל פעם שאחותי התאומה והיא "רבות" על המקל של הג'ונג'ל ספיד - היא נושכת אותה, וכל הסיטואציה מצחיקה בטירוף.
היום בבוקר קמנו מאוחר, ובנות הדודות שלי התעצבנו על זה שהערנו אותן ממש מוקדם. לפני שאבא שלי הגיע (ממש מאוחר ואמא שלי שוב כעסה עליו) אמא שלי נידבה לנו עוד פרטים על תקופת הפגייה של אחותי ושלי, עקב מזריקתי לחלל האוויר את רצוני ללמוד סיעוד, ובת דודה שלי על רצונה ללמוד אחות מיילדת. היא אמרה שהיא הייתה האמא ה יחידה ששרה לנו, וזה גרר הפסקות נשימה מרוב התרגשות. היא שמה לנו את המובייל הזה, שעושה רעש ואת הספר ההוא של התמונות שחור-לבן. הערתי לה שזה לא היה מותר אז, ובטח שזה לא מותר היום, אבל היא אמרה שלא היה לה אכפת, והיא בכל זאת עשתה את זה. התרגשתי לשמוע את זה וצחקתי שהיינו מתרגשות עד למצב של דום נשימה והיה צריך להעיר אותנו.
בת דודה שלי ובעלה נתנו היום את השם לבת שלהם, התגובה שלי הייתה מתלהבת מאוד והתקבלה בעין לא כל-כך יפה מאחותי אבל מה אכפת לי?! אני אוהבת שיש שמות לילדים ואני קוראת להם ללא הרף בשמותיהם הפרטיים בפגייה. ההורים מופתעים מאוד על כך שאני זוכברת כל שם של ילד וילד, וזה כיף מאוד. אני בדעה שמהרגע שהילד מקבל את השם שלו, הוא ישות בפני עצמה, אדם קטן בפני עצמו ומגיע לו כינוי (מילה נרדפת לשם) משלו.
השבת הייתה כיפית, חוויתית ומהנה עד מאוד. נמנתי/ישנתי לפרקים, ואני פשוט בהלם מעצמי שאני ממש עייפה עכשיו.
כמו שאמרתי בהתחלה, אני מתחילה בצעדים קטנים ומצליחה לעמוד בשני היעדים שהצבתי לעצמי. זה לא קל, ואפילו חטפתי צעקות מהמזכירה והעמדתי אותה במקום יום אחרי, ליד הבן שלה וכרגע אני במצב של התעלמות ממנה, וזה הורג אותה פיצוצים. דיברתי על זה עם בת דודה שלי ביום חמישי בלילה ואני ממש מחכה למפגש עם חברה שלי. השבוע היה לי קשה, אבל גם אותו עברתי. אני מצליחה לקוםצ כל בוקר בחיוך, גם אם אני גוררת את עצמי מהמיטה, וההופעה של ג'ייסון דרולו באמת שיפרה לי את מצב הרוח. אני מקווה לימים טובים יותר מאלה שהיו לי השבוע, מלאים בחיוכים כיף וסיפוק שבוע טוב.
מצב הרוח שלי לא משהו, ואני מרגישה את זה מכולם. במהלך השבוע נתקלתי בכמה וכמה אנשים שאומרים לי:"מה קרה לך? את בסדר? את נראית לי מדוכאת/עצובה..." לאנשים שאני באמת אוהבת, מעריכה ומצליחה להיפתח (רמז:זה לא כל-כך הרבה אנשים) אני באמת מספרת מה עובר עליי, איך אני מרגישה ומה התחושות שלי. אני משרתת כבר למעלה משבעה חודשים בפגייה בתל-השומר, שמי שמכיר אותי או קרא את הבלוג שלי, יודע שזאת זכות ענקית בשבילי לחזור למקום שהציל אותי לפני 19 שנים, כשהייתי קטנטנה של שבוע 24, אבל הוא גם יודע שזה מאבק יום-יומי פנימי שלי עם עצמי, רגשות עזים שמתפרצים והמון בכי. ערמות אדירות של בכי.
השבוע נפטרה אצלנו ילדה. אחריי חודשיים וחצי. זאת שנפטרה היא דווקא הגדולה (מבין התאומות) שחשבו שכן תצליח לשרוד, כי אחרי משקל לידה מזערי, היא כמעט עברה את הקילו וקצת גרם.. לקחתי את זה מאוד קשה, ובכיתי ביחד עם מנהלת המחלקה, עם ההורים שצרחו ובכו ועם כמה וכמה אחיות שהזילו "דמעות קטנות." המזכירה לקחה אותי לחדר השתייה, שזה המקום שבו אני אוכלת-לא אוכלת ארוחת בוקר ופעם ב... אוכלת ארוחת צהריים. היא נתנה לי מים וניסתה להרגיע אותי, לרוע מזלה היא לא הצליחה ויצא שבכיתי במשך כמעט חצי-שעה רצוף. באותו היום, נקבעה לי סיירת במכון להתפתחות הילד, שזה המקום הראשוני שרציתי להתקבל אליו כדי לעשות שירות, אבל למרבה הצער, לא צלחתי את המיונים בשנה שעברה.. הלכתי לסיירת, אחרי ששטפתי את הפנ ים והתאפרתי שוב, כדי למחות כל זכר לבכי שלי. היא הייתה ב"ה בסדר. פגשתי שתי חברות ותיקות ועוד כמה ילדים ממש מתוקים וחמודים.
למרות שגם לפני לא היו מפסיקים לשאול אותי אם אני בסדר, מאז המקרה (עברו בסך הכל חמישה ימים..) הלחץ הזה התגבר. השאלה הזאת כבר כמעט חצתה את גבול הטעם הטוב (טוב, אולי בעצם לא..) האחיות אמנם לא עסוקות בלשאול אותי את זה, אולי רק מי שמכירה אותי ובאמת דורשת בשלומי, אבל H, הבחורה ממטבח חלב, שאחראית על הכנת מנות האוכל לילדים, מקפידה לשאול אותי על זה כל פעם שהיא פוגשת אותי. לא משנה אם בדיוק חייכתי ודיברתי בטלפון, או שאני נמצאת בחדר שתייה ומסתלבטת, צוחקתעם המזכירה של מנהלת המחלקה או המזכירה של הפגייה. או שבדיוק השעה שבע וחצי בבוקר של יום ראשון, אני לא מבינה מה אני עושה בפגייה בשעה הזו וגוררת את עצמי לאחת המחלקות..
אני לא אוהבת להרגיש מסכנה, ובהתנהלות היום-יומית שלי, אני אדם שמח. בכל אופן, אני משתדלת להיות. בפוסט שכתבתי קודם, קבעתי לעצמי שתי מטרות, אבל לצערי הרב לא הצלחתי נכון לעכשיו באף אחת מהן. נכון שתהליך זה דבר שלא קורה ביום אחד, ונכון שהרגל זה דבר שמתפתח בשלושים יום, אבל אני שונאת להרגיש מוזר. מן הרגשה שהלב שלי כבד והבטן שלי מתכווצת לממדים קטנים והגוף שלי מרגיש רע. אז זאת ההרגשה שלי כרגע.. או שבעצם היא הייתה עד לפני כמה דקות, הכל נעלם בשנייה שהתוודעתי שבת דודה שלי ילדה בת. בדיוק בתאריך המשוער שלה, בשבוע 40, ועצם העובדה שהיא ילדה בת בריאה, שמנמנה (על בטוח) והכל תקין אצלה ב"ה, נותנת לי תקווה שאצל בקטנים האלה הכל יהיה בסדר בבוא מן הימים, בדיוק כמו שאני בסדר עכשיו.
אז זהו, עכשיו הכל בסדר. והשבוע הזה הולך להשתפר על בטוח, כי אם הכל יהיה תקין, אני אזכה לראות את הקטנה בפסח!!!
השבוע האחרון היה קשה, מאוד קשה. הוא התחיל בפורים, שגרם לי כמעט לאבד את העשתונות שלי ולבכות בלילה במשך שלושה ימים רצופים. מוות זה אחד הדברים המצערים, העצובים, אך מנגד הכל-כך מעצימים, מחזקים ונותנים פתח של תקווה (לי לפחות). שני מקרי המוות שקרו בפורים בפגייה נכנסו לי ישר ללב, אולי כי חזרתי הביתה בסערת-רגשות עצומה ולא הפסקתי לדבר על זה. מצד אחד, אני שמחה על זה שאמא שלי נתנה לי מקום לבטא את הרגשות שלי, אבל מצד שני, אני לא רוצה כל-כך לספר לה על הדברים האלה, כי אני מפחדת שזה יזכיר לה נשכחות (מי שמכיר אותי, יודע..) השבוע הזה היה מאוד מבלבל. עשו עבודת תשתית בצנרת של הטיפול הנמרץ והעבירו לחדר אחד את כל הילדים. זה עשה המון שיבושים מבחינת כל הצוות הרפואי, הההורים וגם מבחינת המזכירות, בת השירות השנייה ואני. המצב חזר להרגלו ביום רביעי והתחלנו ( הבנות ואני) לעבוד בצורה יותר מעמיקה על הפרויקט החדש שלנו. (הדבר היחידי שבעצם נשאר לבנות השירות לעשות אחרי שהורידו לנו את כל שאר הדברים, בטענה שהתפקוד שלנו לקוי - וזה ממש לא נכון.) הוא הסתיים בנימה די טובה, והיה לי ממש כיף להגיע לסופהשבוע. (מאחד והים האחד באפריל, ולא הפסקתי לעבוד על העובדים שלי במקדונלדס) וגם, המשמרת בסניף בתל-השומר לא הייתה רעה בכלל.
אני שומעת עכשיו שירים של מפגרים, וזה די מרומם לי את מצב הרוח, למרות שהבטן שלי לא מפסיקה להתכווץ. (אולי בגלל שאני רעבה?)
יאללה, נשתמע. (ושוב, אני שונאת שאני לא מצליחה לבטא את המחשבות שלי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
