אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

ערב יום שבת, השעה שתיים עשרה חצי בלילה. לפנות בוקר של שבת. היום הכי מרגיע בשבוע.
זאת אולי נשמעת לכם התחלה של בדיחה טובה, או התחלה של סיפור, אבל בשבת האחרונה חוויתי את השיחה הכי משמעותית בחיים שלי.
כן, היו לי המון שיחות כאלה, אבל המשכתי את מסכת הלימודים שלי והפעם, אשכרה יישמתי אותו ביציאת שבת.

הייתי כל-כך גאה בעצמי.
 נתחיל בזה שהשיחה נפתחה באמא , ששוב צעקה עלי על זה שאיבדתי לה  שעון שכמעט עלה 300 שקל.

נמשיך בזה, שנקרעו לי שתי שרשראות וצמיד,

ונעלמה לי השרשרת שאמא קנתה לי ליום הולדת 17. [עדיין חושבת שכחתי אותה בסניף..]

 
אבל זאת לא הפואנטה!!

הפואנטה היא שאמא דיברה איתי על אחריות.

על זה שיש חוכמה בלהגיד לא, לאנשים שלא עוזרים לך בחזרה, ואתה כן עוזר להם. ובכללי, אתה יוצא פאקינג פרייאר. 

תמיד חשבתי שאני לא פרייארית בזה שאני עוזרת לבנות בכיתה שלי, כי בכל אופן, אני שמחה לעזור ותמיד מחפשת לעשות מצוות פה ושם (או בהגדרתה של קיין: להיות אנושית)
[הן לא חברות שלי, והן גם לא יהיו. אני צריכה להוציא את זה מהראש שלי.]

אמא הבהירה לי עד כמה אני טועה. השיחה הזו גרמה לי לחשוב מה אני עושה לא בסדר. כי עזרתי לכמה בנו בהכנת גרפים בעבודה שלהן בסוציולוגיה. בנות שצריכות אותי נטו, בגלל מי שאני. בגלל החוכמה שלי בקטע נורא מטופש של מחשבי, בגלל עצם העובדה שאני אף פעם לא מסרבת לעזור להן, באשליה שכשאני אצטרך עזרה, הן יעמדו לצידי.
 

בולשיט.

תמיד הייתי אחרונה בדברים הקשורים לחברה, אחרונה בלמצוא חדר, אחרונה בלמצוא בנות שילמדו איתן. וכמובן, אחרונה בזאת שמזמינים אותה לכל.

אף פעם לא רציתי להיות אחרונה, תמיד ניסיתי לשנות את המצב... ניסיתי להזמין, הצעתי שנעשה מפגשים כיתתם, ואפילו למפגש הסיכום שנתי שנה שעברה, רציתי להזמין את כולן לבית שלי, כדי שיראו אותו. כי הן אף פעם לא ראו אותו. אולי ביום הולדת של גיל 13, שבו הן הרס אותו ואמא הכריזה שאין סיכוי שאני מסמינה אותן שוב.
המורה לא הסכימה, וזה כאב לי. זה עכשיו מזכיר לי שבכלל לא נהניתי בערב כיתה הזה, כי זה היה בתחילת המלחמה, בדיוק חמישה ימים לפני שטסנו לברצלונה והמבצע התחיל באופן רשמי.

לא נהניתי המפגש כיתה הזה. הרגשתי מנודה, הרגשתי לא נוח שגרמתי לאבא לצאת מהבית, אל ה"סיכון" כביכול ושגרמתי לאבא לשלוח לי הודעות כל שנייה כדי לוודא שאני בסדר, ושח"ו לא נפגעתי או לא הייתה אזעקה. הייתי בכוננות של לחימה ביום הזה, והיוני שתוצאה מזה בכלל לא נהניתי.
לא מספיק, החלק הכי טוב בקטע הזה היה הפיצות. וישבתי לי בצד, ואח"כ החלטתי ללכת לשבת ליד הבנות. הן לא אהבו את זה שהתערבתי להן בשיחה, כדי לנסות להבין על מה מדובר. לנסות להתשלב, לצחוק, לספר דברים שאני זוכרת שקרו במהלך השנה. הן לא אהבו את זה, אז הלכתי מהר הביתה, עם חברה די טובה שדווקא די התעניינה בי.

הרגשתי נורא, ולכן החלטתי שהשנה אני לא הולכת. ויהי מה.

אחת הבנות בכיתה שלי רוצה שנשלח לה את המכתבים המפגרים האלה למורה. אני לא רוצה. אין לי מה לכתוב לה.
מה אני אכתוב לה? שהיא בן אדם עם המון ערכים, והיא אישה טובה,

אבל היא לא הצליחה לעזור לי? ושהיא, כמו סתומה [תסלחו לי על המילה] דפקה לי סיסמאות מפה ועד הודעה חדשה בדיוק ברגעים שכי היה קשה? נתנה לי סיסמאות של רבנים, שגם אני מכירה ושלחה אותי להתמודד לבד?!

בדיוק ברגעים שהייתי חייבת לדבר עם מישהו. והדיוק הייתי בתחילת הטיפול, ואמא כל כך כעסה על זה שדיברתי איתה על זה, ואפילו שיישרנו את ההדורים וסיפרתי לה על הקושי האדיר שיש לי, גם היא לא הצליחה לעזור לי? ואפילו בת דודתי בת ה-15 לא הצליחה לרומם את רוחי? מה אני אכתוב לה? מה?! אז אני לא כותבת. כי אין לי עצבים, אין לי כוח, ואין לי מילים לבזבז עליה.
בעצם, לא רוצה לבזבז עליה מילים. למה מי היא?!
~
נחזור למקרה של האחריות. אחרי יציאת שבת, ישבתי עם חברתי הטובה [והמשותפת עם אחותי], ועם אחותי המסקימונת ללמוד למחשבת-ישראל. קיבלתי הודעות די מציקות מבת בכיתה, שרוצה שאני אעזור לה עם גרפים בעבודה במדעי החברה.

סירבתי.

ובפעם הראשונה בחיי זה היה כל-כך כיף, וכל-כך הכרחי וכל-כך נעים לסרב. היא לא הבינה מאיפה נפלתי עליה, והתחילה לזרוק לי "אבל רק את יודעת..." ו"נו, בבקשה. לא הגשתי את העבודה ואני באיחור של כמה ימים."
אז את באיחור! לא בעיה שלי, בעיה שלך, ואך ורק שלך. 
היא סיימה את השיחה ב"טוב, לא צריך."
"בהצלחה."
לא עניתי לה, כי לא היה לי זמן לענות לה.

לא יודעת למה, אני מרגישה כל-כך טוב עם עצמי... וזאת הרגשה נפלאה.

ועכשיו, שיר מקסים לסיום. אמנם ישן, אבל מקסים.
השהות במחצית המחשב הנייד גורמת לי להעלאות זכרונות מהש שנים האחרונות, ועם שירים נפלאים שתמיד עוזרים לי לא ליפול.

שיהיה לכם חודש יוני שמח!
מחר בת דודה שלי מתחתנת. אז זאת תהיה אחלה דרך לסיים את הבגרות במחשבת ישראל בטוב.

ורשמית, עוד שלושה שבועות אני מחוץ למערכת

שובצתישובצתישובצתישובצתישובצתי

שובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתי

שובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתי

שובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתישובצתי

שובצתי!

שובצתי לפגיית בית חולים תה"ש.

אח! התפנצ'ר לי הלב.♥

מלב אל לב: תמיד תלכו אחרי החלומות שלכם -  אל תתייאשו, אל תרימו ידיים והכי חשוב - אל תוותרו לעצמכם.
זה ישתלם, תאמינו לי.
ואה, בחיים שלכם אל תפסיקו להאמין. 

עריכה:
עוד שעתים הבגרות בתנ"ך, ואתמול בכיתי שוב.
למזלי, בפעם האחרונה.
עוד ארבע שעות וחצי וזה נגמר :)) 

עריכה:
זה נגמר! תמו ימי הבכי והאבל!! 

היי לך.
היי, הגעת בזמן לא בדיוק טוב. לומדת למתמטיקה יש סיכוי לדבר אח"כ?
לא.
אויש נו, יא חתיכת מעצבנת! דווקא עכשיו? באמצע הקוסינוסים והסינוסים?
כן.

זה  יכול להידחות למחר?
את עקשנית, את יודעת?
כן.
לא, מצטערת תסגרי את הספר. אנחנו צריכות לדבר.

 אוקיי, סגרתי. שוטי.
אל תהיי כפוית טובה, תדברי אליי יפה.
אני בכל אופן מדברת עם עצמי, O , לא עם אף אחד אחר.
עקשנית, מאוד עקשנית.
זה טוב או רע ליהודים? 
זה לא משנה עכשיו. מה שלומך?
שלומי ב"ה בסדר. אני לא אשאל אם את בסדר, מאחר ואני מדברת עם עצמי.
אני אשמח שתפסיקי להזכיר את זה בכל פעם. איך היה אצל המטפל אתמול? והשיחה עם אמא?
היה בסדר. רגיל.
את יודעת שאני שונאת שאת לא מפרטת.
כזאת אני, כשאין לי אמון מספיק באנשים, אני לא נתפחת אליהם.
אני יודעת. אני מכירה אותך מגיל אפס.
כן. מאחר ואני זאת את. ואת זו אני.
סבבה, אז אני דורשת שתתחילי לפרט.
אומרים בבקשה.
בבקשה.
תודה. אז.. אוקיי..
אתמול הייתי עם אמא אצל המטפל. בארבעים הדקות האשונות חירבשתי לו דברים לא דברים תוך הבלטת הקשב והרכוז שלי. במהלך הארבעים דקות האלה העלאתי נושאים "די חשובים, כפי הגדרתו,והוא הבטיח שנעבוד עליהם.
נוו?! זה ממש מעולה!
את קוטעת לי את חוט המחשבה, נשבעת בחיי אם את לא מפסיקה עכשיו. אני לא מדברת איתך יותר!
סליחה.
כדאי לך.
 
בקיצור, אמא נכנסה בעשר הדקות האחרונות. אמרה דברים שנורא כאב לי לשמוע. במהלך העשר דקות האלה "הלכתי" לשירותים."
מילה אחרת ל"ברחתי" ?
את מכירה אותי יותר מדי טוב. :)
האמת, זאת גם הייתה בריחה, אבל גם באמת הייתי חייבת ללכת להתפנות.
נו, לא קל לך להקשיב חמישים דקות ברצף.
את מעוניינת שאני אממש את ההבטחה שלי או לא?
לא.
אז תהיי בשקט!
אוקיי. איפה הייתי? בקיצור, כנכנסתי אמא דיברה איתו על עוד כמה דבים, שממש עכשיו אין לי כוח להתעסק בהם.
אוקיי, ו..?
ואז ירדנו לאוטו, ונסענו הביתה. היא קצת התעצבנה עלי על משהו שמרתי ושכחתי לתקן את עצמי. אבל יותר מזה, היא די גילתה לי למה אבא שלי כל-כך התנגד לזה שאני מעוניינת לצאת מהבית לשירות הלאומי.
את רוצה לספר לי?
אני בדרך לזה.
היא אמרה לי שאבא והיא דיברנו על כל הקטע הזה של היציאה. היא אמרה שאני ילדה תמימה, בעלת לב טוב ורגישה לזולת. אם כי, רגישה יותר מדי.
את יודעת את זה, למה היא הזכירה את זה?
טוב, נמאסת עליי. אני חוזרת לצלול אל מעמקי שאלון 805. שלום.
לא, נו! בבקשה תמשיכי אני במתח!
את יודעת איך גורמים לחברה מפגרת להישאר במתח?
כן.
יופי, אז תתני להמשיך ותהיי בשקט מופתי.
אוקיי.
אמא אמרה שבגלל הלב הטוב שלי, והרגישות. היא פחה מזה שאם הייתי יוצאת לשירות לאומי מחוץ לבית, היו יכולים לנצל את טוב הלב שלי.
אמא אמרה שהיא יודעת שאני אצליח להסתדר מחוץ לבית כמ ילדה גדולה, כי אני יודעת לדאוג לעצמי, יודעת להסתדר בשנייה במקום לא מוכר, וכמובן, וזה השיא, יודעת להכין לעצמי אחלה אוכל.
אז למה בחרת להישאר בבית?
כי מצאתי מקום שאני אוהבת. נו, את היית איתי שם! את יודעת מזה. למה את סתם נתפסת על קטנות?
טוב, אני אסתום.
יופי :) למדת לקח.
בגדול, סיימת?
כן.
אז את רשאית לחזור לשאלון 805 המהולל שלך. ואגב, המורה שלך מגישה אותך בסוף על 100.
אני יודעת, גיליתי את זה באמצע משמרת.
כן, ואז הפלאפון שלך הוחרם. כאילו את ילדה בת 12.
בכללי, היא לא מסכימה שנשאיר את הפלאפונים בפרונט. המיקרוב ואני אנשים מיוחדים..;)
וזה אומר שאת יכולה להשאיר את הפלאפון בפרונט?
לא. אבל...
~
היי לך,
את נמצאת עכשיו בסיום כיתה י"ב. אתמול, קיבלת כל-כך הרבה דברים שמסמלים את הסיום.
הראשון והמרגש ביותר הוא ההסמנה לטקס הסיום שלך, שהיא עוד פחות מחודש.
את נמצאת עכשיו בתקופה לחוצה, גם מבחינת עצמך, וגם מבחינת הלימודים, העבודה והבגרויות.
כל פעם שאת מרגישה לחץ או פחד או דברים כאלה. קחי לך חופש, תעזבי הכל ותירגעי.
אל תברחי. אבל תתני לך איזה כמה דקות, או אפילו חצי-שעה-שעה כדי להירגע.
בכל אופן, מי כמוך יודעת את זה.
אני גאה בך על ציון ההגשה במתמטיקה, זה באמת מגיע לך. את רואה? אין צורך לפחד לעמוד על שלך ולקבל את המגיע לך. השקעת כל השנה? וקיבלת את מה שהיית צריכה לקבל.

אני רוצה שתמשיכי להתמיד במתכונות, בבגריות ובעבודה. אני רוצה שתעשי את זה בשביל עצמך.
אני רוצה שתעמדי ב-16.6.15, זקופה וגאה על כך שהנה, את מסיימת 12 שנות לימוד בכבוד, בהצטיינות ובמטרה לעתיד טוב, ורוד ולשנת שירות לאומי משמעותית ופורייה.
אבל לא רק.
אני רוצה שגם תמשיכי לקיים את ההבטחה שלך לסבא. את ההבטחה שלך ללמוד ולהשקיע. לא לפחד לקחת סיכונים, לא לפחד לטעות. לדעת שמטעויות לומדים. לדעת שגם אם את לא מצליחה ונכשלת בטסט בפעם השלישית ברציפות, לא בוכים על חלב שנשפך. קרה, ועוברים את זה.
אני רוצה שתדעי, שאני גאה בך. גאה בך יותר מכל דבר בעולם. גאה בך יותר מהאייפון שלך [ומי כמוני יודעת שאת די מכורה לדבר הלבן הקטן הזה שנמצא כרגע לידך], גאה בך יותר מכל הפוסטמות שעושות את עצמך חברות שלך.
גאה בך בגלל מי שאת. אל תלבשי מסכות, תהיי את עצמך.
ותמיד תפיקי את הטוב מרע, ותמיד תישארי אופטימית.

אני לא חושבת שאני צריכה להגיד לך,
כמה אני אוהבת אותך.

עריכה: 20/05/2015
היי לך.
היי.
איך היה?
היה מדהים, מקסים, מרנין. והעיקר - אין יותר מתמטיקה.
אני גאה בך.
תודה, אני גם.



 

סוציולוגיה חירפנה אותי בשבת, ואני יודעת בוודאות שאצליח במתכונת.

כתבתי היום עוד חיבור, והפוסט הזה נהיה חסר פואנטה יותר ויותר.
היה לי שיר בראש לכתוב, אבל הוא נעלם עם החלומות שהגיעו בלילה, על אף שהתקשיתי להירדם.

המוח שלי ריק, אני שונאת שזה ככה.

ואפילו המוזיקה לא יכולה להרגיע אותי.
אני אלך לפתור עוד מתכונת להגשה במתמטיקהף, לפני סוציולוגיה.
אולי זה יעזור במשהו.