הם אינם עוד, הם לא יחזרו. שמונה עשר ימים, שעות של מריטות עצבים, ואינספור דקות של מתח, אי-שקט ותפילה להקב"ה. הם לא יחזרו, הם אינם עוד. אלוקים, למה לקחת את הטובים? אם תוכל בבקשה להסביר לי למה זה קרה. רוע הלב של הערבים חזר שוב, לי אישית זה טיפה מזכיר את השואה. זרקו אותם בבור כמו כלבים, הם נמצאו ע"פ נעליים ובגדים. אי-שקט שורר עכשיו במדינה, וכלנו באבל. הדבר לא נתפס, לא נראה ולא נשמע. שימותו הערבים, הבני זונות האלה, מי צריך אותם בכלל?
זה מצחיק. איך ששמועות מתפשטות מהר. הכל התחיל בשמועה, שהתבררה כנכונה, שהורחבה למבצע ענק של צה"ל, והחזירה מעט את ההסלמה בדרום. וזה נגמר ככה-ברצח לאור יום, בבור, ליד חברון, אחת מארבע הערים הקדושות של ישראל. לקחתם ילדים ורצחתם אותם בדם קפוא, בלי טיפה אחת של חמלה, בלי מחשבה על ההורים, החברים והמשפחה.
הם אינם עוד, הם לא יחזרו כלל. הם לא ייזכו להמשיך את בגרויותיהם, להמשיך ללמוד בישיבה ולהתגייס לצה"ל. הם לא ייזכו להביא ילדים ולהכניסם לתורה ועול מצוות. הם לא יתחתנו, לא יילמדו באוניברסיטה. הם פרחים קטנים שהקב"ה החליט היום לקחת לעצמו, בדרך הכי קשה שאפשר לתאר. הם קטנים, נפשם עוד צעירה. חייהם נגדעו בטרם עת, הם נקטפו כל כך מהר ולפני שמישהו הספיק להגיד סטופ ולעצור את הסרט המטורף הזה. אין כאן במאי, אין שמחקנים ואין מצלמה. היה שם פלאפון, המשטרה עשתה מחדל ברור. מישהו היה יכול למנוע את זה. הכתובת הייתה על הקיר, הכל צפוי והרשות נתונה. זה כאילו החוטפים באו ואמרו:"אוקיי, בוא נעשה הכל להעלים אותם. ואז הם יבינו [או שלא] שהם לא ייחזרו לעולם, רצחנו אותם"
לכולנו יש פרח קטן, שכולם רוצים לשמור עליו. אם זה בובה, משחק, או אפילו סתם תמונה ישנה. לשלושת האימהות האלה, היו את הבנים שלהם. הפרחים שלהם שנקטפו, נגדעו ונרצחו בטרם עת. בהיותם ילדים. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך.
החופש הוא זמן למשפחה, לחברים, לעצמך...? החופש הוא זמן קודם כל לשחרור קיטור. להתנתק מכל לוח הזמנים המטורף של בוקר-שיעורים-שיעורי בית-מבחני-מתכונות-בגרויות. תקופת זמן לחץ מטורפת שהחופש מגיע כדי להרפות ממנה אבל ת'כלס, כן. זה גם זמן למשפחה, לעצמי ולחברות.
מה עושים (/עם) הילדים? -איןתגובה-
מי האדם שכנראה תבלי איתו הכי הרבה זמן בחופש? אחותי, וחברה חדשה-ישנה שהתחלתי לשמור איתה על קשר הדוק לאחרונה.
יש לך ’משאלת קיץ’ שלא תוכלי לממש? לא חשבתי על זה
בד"כ נמאס לך מהחופש באמצע, או שאת נופשת עד הסוף? אמצע, שגרה של חודשיים זה מדכא למות
ביום שישי האחרון, אבא ואני הלכנו לטיולון קצרצר [להבנה, אנא פנה/י לפסוט הקודם] ושם היינו בשתי חוות סוסים, אחת בטסע והשנייה במבנה סגור, והיה כל כמ מדהים לצלם אותם.
את רוב התמונות אני צילמתי, אבל גם אבא, בתור צלם חובב צילם לא מעט ;]
התמונה הזו מדהימה אותי כל פעם מחדש.
סוסים שרצים בחיק הטבע, זה מקסים אותי. לא יודעת למה.
אימא ובן. לא בטוחה אם הסוסה הזו בהריון או שחורה אחרת.
הסוס הזה נעלם לי מהעיניים עוד לחפני שהספקתי ללחוץ על הצילום, אבל תמיד טוב לראות את זנבו האדיר.
זו הסוסה בהריון, 11 חודשים. קסום. היו כאלה שילדו לפני כמה ימים, כשהיינו שם.
הוא יצא לצעידה, ואז הוא נבהל, פחדתי שהוא יבעט בי.
לא הספקנו לעשות את הרכיבה על הסוסים בבת-יער, אבל צילמתי את פינת החי שיש שם, ואת הקרוונים. כזה מגניב
התוכים שלא הפסיקו לצייץ.
השרקן שעשה פוזה למצלמה באופן הפוך
אחד הסוסים שנועדו לרכיבה
עכשיו עם טיפה מרחק
וכמובן, הקרוונים המצחיקים ומהממים שהיו שם!
גם זאת תמונה שאהובה עליי, היא מזכירה לי את המערב הפרוע :)
רציתי להיכנס, אבל זה היה נעול :(
ועכשיו, תמונה חצי לבנה. אני חושבת שפה שכחתי לכבות את הפלאש. או שהשמש סתם הייתה בכיוון לא טוב בשביל תמונה.
תקופה של התבגרות, בגרויוץ, מריטות עצבים, התפרצויות זעם וכל מה שיהפוך אותי למי שאני אהיה באמת.
בינתיים, לא אכפת לי מזה.
בגרויות 2014- תם ונשלם, בשבל לאל, לבורא עולם (: וול, אני עייפה.. ופתאום התחשמק לי לעלות משהו שכתבתי ומחקתי מכאן בעל כורחי. -
"תנסי שנייה להסתכל על זה מנקודת מבט אחרת" המורה העירה לי בעודי מנסה להבין למה לעזאזל אני לא מצליחה לתפוס את קרני השמש באופן הגיוני כמו חבריי לכיתה.
"מה זאת אומרת מנקודת מבט אחרת? " שאלתי את המורה שהתקרבה אליי בחיוך והפכה את המראה על צידה השני.
"ככה, אביה" היא אמרה ברוך "בצורה כזאת" הבנות צחקו ואני הסמקתי, מתביישת מעצם העובדה שהמראה הייתה הפוכה כל אותו הזמן.
-
השיעור בפיזיקה נגמר. אספתי את דבריי והצטרפתי לשאר חברותיי לכיתה, שהיו בדרכן אל הלוקרים ומשם לחדר האוכל רחב הידיים -מפטפטות כהרגלן.
"אביה" פנתה אליי אחת מהן, ובתגובה לכך סובבתי את ראשי במהירות.
"מה?" שאלתי וסובבתי את ראשי בחזרה, מנסה שלא להיתקל בתלמידי שכבת י"ב.
"לא משנה, נדבר על זה בחדר האוכל" אמרה ונבלעה בין האנשים בתוך חדר האוכל. מצאתי את מקומי והתיישבתי לידה, היא הסבירה לי על שכבת י"ב ועל המראה ההפוכה בשיעור פיזיקה. היא נראית ידידותית, ולמרות זאת עדיין אחרי ארבעה חודשי היכרות לא ידעתי מי זאת. העיניים שלה היו כחולות כמו הים, עמוקות ונוגות כל כך, ניכר עליה שהיא מפחדת ממשהו או ממישהו, ומסתמן שהיא נורא אוהבת מראות.
אני מכירה אותה כבר ארבעה חודשים ואני עדיין לא יודעת איך קוראים לה. הקשר שלנו היה מתחיל ונגמר בכיתת הפיזיקה, היא תמיד הייתה מסתכלת עליי בעיניה הכחולות שהיו הופכות לי ובייחוד למורות את הבטן מרוב יופי.
היא הייתה סוג של מנודה חברתית, אחת כזאת שלא מדברת ומתעניינת בדברים שלפי דעתנו הם לא כאלה חשובים.
פעם סיפרו לי שאבא שלה מת באחד ממבצעי צה"ל כשהיא הייתה תינוקת והשאיר את אימא שלה בהריון.
תמיד כשהיא דיברה כולנו שתקנו. אמנם, היא הייתה מן חוצניקית כזאת, אבל הייתה לה מן אושרה של עדינות שיכולה להמס אותנו מהרגע שפתחה את הפה.
מישהי פעם אמרה לי שקוראים לה נעם, ושהיא הבת הבכורה של מישהו שהיה בבית ספר הזה, ומת במבצע צה"ל - אבל אני לא מאמינה לזה. קשה לי להאמין.
לנעם, היו עיניים כחולות שכבשו אותי מהשנייה הראשונה, הייתי יושבת לידה בכל ההפסקות והשיעורים, מנסה לפרוץ דרך אל נבכי ליבה ולהבין מה לעזאזל עובר עליה.
"יש לשמש כמה זוויות" נזכרתי במה שאמרה לי פעם אחת אחרי אחד השיעורים "פשוט צריך למצוא את הזווית הנכונה. הזווית הטובה ביותר של השמש"
-
חבל שהיא לא כאן כדי להראות לי את זה.
היא נמצאת עכשיו בשמיים ומכוונת את זוויות השמש, על הצד הטוב ביותר שהיא יכולה להפיק מהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
