אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

יושבת וחושבת על 12 השנים שחלפו,

ציפיתי לרגע הזה, אני יודעת, אבל עכשיו זה נראה כמו סרט מדע בדיוני..

מסתכלת וחושבת על השנה האחרונה, ללא ספק, היא הייתה מדהימה.

אני חושבת שעליי לצאת לדרך חדשה, דרך אחרת, עם אנשים אחרים, 

כאלה שאותי יותר אוהבים.

הגעתי למסקנה שהתבגרתי השנה במגוון מובנים, ואני מוכנה ומזומנה לצאת אל החיים האמיתיים.

12 שנים עברו ואני מרגישה סוף סוף חופשייה.

אני יודעת שהעתיד שלי היה בכלל מה שלא דיימנתי שיהיה.

מי ציפה שאני? הילדה שתמיד ידעה שהיא תעשה שירות לאומי עם ילדים קטנים, מי צילה שאני אוקיר תודה ואלך לעשות שירות בפגייה? במקום שהציל את חיי לפני 18 וחצי שנים?

אני לא ציפיתי, ממש לא.

כנראה שהחיים הם ממש לא מובנים.

אני מתרגשת כמו ילדה קטנה לקראת השירות, אך עם זאת אני חוששת רבות.

בהצלחה לך ילדה, תאמיני לי ש..יהיה בסדר (:

עריכה:
החלקתי היום בעבודה, וכתוצאה מכך יש לי מכה יבשה עקנית על הטוסיק. [כחול, ירוק וסגול... למעוניינים לשמוע צבעים..]
וזה ממש כואב לי, עד כדי כך שאני כמעט ולא יכולה להזיזי את הרגל.
מישהו יודע אם זה מוגדר תאונת עבודה? 

תקראו לזה איך שבא לכם, שלא יכולה לשבת על התחת מרוב כאב.
וזה וואחד כואב. 

עריכה:
הייתי מצלמת לכם את החנייה הפצצה שעשיתי ליד הבית, אבל זה כבר יותר מדי. [אני לא אוהבת להתגאות..]
אבא אומר שנהגתי מעולה כל הדרך חזרה מהטיפול עד הבית, ושזאת אמשתה של הפוסטמה שצפרה לי שהיא לא שמה לב אליי,
והייתה בשוק כשנהגת חדשה עקפה אותה בסיבוב! [תרתי-משמע]
עכשיו פחות כואב לי, ואני מרגישה יותר טוב. התחלתי לחזור קצת על מתמטיקה, אבל נשברתי. אני אמשיך עוד מעט...

תקראו לזה איך שבא לכם, מרגישה יותר טוב, ויש לה חשק אדיר לחזור לכתוב :) 

12 שנים עברו חרף,

כנגד כל מכשולים..

כעת, אני שמחה להגיד לכם, שאת בגרויות החובה שלי-סיימתי!! (ואני מקווה מאוד לא לעשות מועדי ב׳)

12 שנים עברו, וזה מרגיש לי כאילו ספטמבר 2003, היה לפני שנייה.

12 שנים עברו, וזה מרגיש כאילו דצמבר 2008 היה לפני שנייה.

12 שנים עברו, והנה הגיע יוני 2015, סיימתי כמעט הכל. הבגרות האחרונה הייתה היום וגרמה לי לבכות כמו ילדה קטנה על זה שסיימתי.

אין יותר מחברות. אין יותר ספרים. אין יותר עטים, דפים, שמר-דפים, מחקים, עיפרון וסרגל.

והכי חשוב - אין יותר מחשבון! (אולי במועד ב׳)

עכשיו הגיע הזמן להתחיל לספור ״עד מתי אוגוסט 2017?״

פגיית תל-השומר הולכת לקבל אותי ב-1.9 בתור בת-שירות. נקווה שאני לא אבכה מולם. כי אז הם יבכו, ואז יהיה קצת רע.

סאלמת..

ביום שלשי האחרון, קיבלתי את תעודת הסיום שלי. אחרי שבכיתי, צחקתי, חיבקתי את המורה שלי וגרמתי לאמא לבוא לדבר איתה [למרות שאמא ממש לא אהבה את הרעיון, הן די בסכסוך.] נסעתי עם אחותי התאומה לאפטר-פארטי, חזרנו משם בלוש וחצי, ואז ביום אחרי התחלתי ללמוד ללשון וטחנתי עבודה במשך ארבע משמרות שבוע שעבר.

עכשיו, לאחר שסיפרתי לכם על חוויותי מהשבוע החולף, אני גאה להכריז ולהגיד, שכבר התחלתי לעכל שאני מתחילה תקופה חדשה בחיי, ואני מוכנה ומזונה לקבל כל דין ודין. [טוב נו, בערך..] אבל, כשדיברתי עם המורה לסוציולוגיה על זה במסיבת הסיום של המגמה, התחילו להתעור בי חששות, שכל השבת הציקו לי.

עכשיו אני מתחילה לנסות לכתוב, ושוב כל המחשבות מתבלגנות לי בראש. השאלות שהכי מציקות לי הם:
-האם אני אסתדר במקום כזה?
-האם אני אצליח להכיר בנות?
-האם אני אצליח לשלב עם השירות גם עבודה? [למרות שזה נורא הגיוני, כי אם בלימודים, מבחנים, מתכונות ובגרויות הצלחתי. למה שבשירות לא אצליח?]
 
והשאלה שהכי מציקה לי:
-האם אני אוכל להתמודד עם מקרי מוות? הרי הפגייה לא כולם שורדים..

מקווה שיהיה בסדר.

כרגע אני מכינה את עצמי נפשית לשיחת הקידום האחרונה במקדונלדס, מקווה שיהיה בסדר :)
בעצם, לא יהיה בסדר. יהיה בע"ה מעולה! הרי אני מכירה את עצמי, מודעת ליכולות שלי ולחולשות שלי. ואין סיבה שאני לא אעבור..

תמיד צריך לחשוב אופטימי.

המחשבות הטובות ביותר שאני יכולה להוציא מעצמי זה שהקיץ הזה אני הולכת לטחון עבודה ולהרוויח המון כסף, לצאת לטיולים ולבלות עם אחותי התאומה כי שאפשר עד הגיוס שלה.
המחשבה הכי טובה שעומדת בראש מעייני כרגע היא העובדה שהשבוע אני מסיימת בגרויות לצמיתות, ומי ייתן שלא אצטרך לעשות מועדי ב' :)

שיהיה לכם התחלת קיץ מקסימה. וכמובן, קיץ מהנה, משחרר, נותן כוחות חדשים ושמחה.

אה, ואל תשכחו שכשהולכים לים, חובה קרם הגנה, מים, כובע.
וכמובן, אל תכנסו לים אם אין מציל.
ולא, אני לא אומרת את זה כי משלמים לי. אני פשוט דואגת לכם...

תקראו לזה איף שבא לכם

1. בכיתה א', נכנסתי קטנה לבית הספר. ילדה שהתיק שלה עובר לה את הטוסיק, ביחד עם זה מגיע השיער, שגם הוא ממש ארוך. ותוסיפו למשוואה את הבגדים המזעזעים שאמא שלי הלבישה אותי בהם. בקיצור, לא ילדה יפה. אבל מתוקה ממש.

הייתי גאה בעצמי שלטתי בקריאה, כתיבה וסדר פעולות חשבון. 

2. בכיתה ב', גיליתי לראשונה את החשבונייה. היא תמיד עצבנה אותי. אבל היא הייתה [אחת מ] חברה מאוד טובה שלי.

3. בכיתה ג', עברנו דירה.
4. בכיתה ד', קיבלתי לראשונה את ציון ה-70 שלי. 

5. בכיתה ה', טוב, לא בדיוק זוכרת מה היה בכיתה ה'.
6. בכיתה ו', חגנו בת-מצווה ונסענו לראשונה לבקר בפגייה. המון אורחים הגיעו והפכו לנו את הערב למושלם.

7. בכיתה ז', נכנסתי לחטיבת הביניים. כאן התחילו הקשיים, אבל התגברתי עליהם די במהירה עם שיחות הבהרה והסברה מאמא על "מהי התבגרות."
8. בכיתה ח', התחלתי לעבוד לראשונה. בייביסיטרים פה ושם.. התחלתי להיכשל כישלון חרוץ במתמטיקה אבל התגברתי על זה הכיתה י'.
9. בכיתה ט', גיליתי שטריגונומטריה זאת אהבת חיי החדשה. אין, פשוט אין על טריגו!
10. בכיתה י', בסוף השנה, קיבלתי את ציון המהולל שלי במתמטיקה, 90!! וזה אחרי 13 מבחנים ומיצב"ים שבהם נכשלתח פעם אחר פעם.
התחלתי לעבוד באותה השנה במקדונלדס, ואני שם כבר שנתיים.
בכיתה י', התחלתי את הבגרויות..
11. בכיתה י"א, וול. כיתה י"א.. יש כ"כ הרבה חוויות לספר על כיתה י"א. אני אמנה כמה מהם.
     *לא טסתי לפולין. וקצת התאכזבתי שלא טסתי.
     *הכרתי עובדים מדהימים בעבודה.
     *קיבלתי את האייפון שלי.
     *הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית מדהימה, אבל כיוון שאני המפגרת במשוואה הזו - לא בדיוק לקחתי מזה משהו.
     *קיבלתי 87 בבגרות במתמטיקה והייתי מאושרת שממשתי את החלום שלי. 
     *חוויתי לראשונה את הלחץ של הבגרויות. ונשברתי לפני הבגרות בתנ"ך שברון טוטאלי.
     *סיימתי עם אחלה ממוצע של בגרויות...

12. בכיתה י"ב,  אוקיי. כיתה י"ב. איך מסכמים שנה כזאת אדירה? מרגשת? מדהימה? מלחיצה? חוויותית בטירוף? אני אישית לא יודעצת. אבל אני אנסה לסכם לכם. :)
בכיתה י"ב, התקבלתי לשיירות [השני, אני מודה...] שתמיד חלמתי עליו.
בכיתה י"ב, חגגו לי מסיבת הפתעה. גיל 18 נכסף. גם העובדים וגם הבנות בכיתה, היה כיף לא נורמלי.
בכיתה י"ב, הרמנו הכתרה לפנים וזכינו בתואר חביבות בית-הספר ;)
בכיתה י"ב, סגרתי שנתיים ל עבודה מדהימה לצד עובדים מדהימים שלקחו חלק גדול בהתבגרות שלי.
בכיתה י"ב, התחלתי להיות מטופלת ב-CBT, ולאחרונה לקחת את עצמי ביידים ובאמת התחלתי להשקיע.
בכיתה י"ב, [בי נשבעתי] הבטחתי לסבא שלי להצליח בהל. בלימודים, בעבודה ובישרות בע"ה.
בכיתה י"ב, בכיתי כמו ילדה קטנה במסיבת הסיום וקיבלתי מלא מלא חיבוקים, ואמירות על כמה שאני יפה ונראית בוגרת.
בכיתה י"ב, החלטתי שהשנה זאת השנה שלי. ואין א אחד בעולם שיצליח להוריד לי את האופטימיות שאתה נכנסתי לשנה האחרונה בתיכון. ובכללי, במערכת החינוך..
בכיתה י"ב, הגשמתי חלום והוגשתי על 100 במתמטיקה ובמגמה.
בכיתה י"ב, גיליתי שכל הציונים השנתיים שלי [הלא הם המגנים, הם 90+. טוב, לא כולם. לאנגלית יש נדבך חשוב. אבל אני ממש לא מפחדת ;)
בכיתה י"ב, התבגרתי. חד-משמעית כן.
בכיתה י"ב, שוב חויותי שברון טוטאלי לפני הבגרות בתנ"ך וגיליתי שזה קורה לי רק שם.
בכיתה י"ב, למדתי להילחם ולעמוד על שלי, גם כשלי, הדבר נראה שולי מאוד. [ומדובר במגנים, כן?]
בכיתה י"ב, למדתי שהבנות בכיתה שלי לא בדיוק סימפטו אותי במהלך כל השנם. ואחת מה אפילו הרשתה לעצמה לפתוח עליי את הפה באצמצע מסיבת הסיום. (כאילו [סליחה על ההתלוננות], אין לי בעיה שתדברי. אבל תכבדי את מי שעומד מולך. תכבדי את המעמד. תכבדי את זה שהרב הראשי של רמת-גן, הגיע, מזמנו החופשי כדי לברך אתך על סיום 12 שנות לימוד. פשוט תכבדי את זה את רוצה תדברי, סבבה. אבל למה לגרור אחרייך עוד בנות ולגרום להן לצחוק כמו בהמות?! בזמן שאת נוחרת כמו חזיר יבלות בעת התקף זעם. חתיכת מטומטמת...)

בכיתה י"ב, באו לסיומן 12 שנות לימוד.  12 שנים במסגרת של מערכת חינוך. 12 שנים שבהם הפכתי מילדה [שכל אחד מתחיל כילד], לנערה, לכמעט-אישה. [אישה קטנה, נקרא לזה ככה]
בכיתי בסיום הטקס ואחרי קבלת התעודה. זה קשה לעזוב. אני יכולה להגיד, שעם כל מה שאני אומרת על בית הספר שלי, על כמה שמקפידים בו על לבוש, על כמה ששעות הלימוד מטורפות, על כמה שהם לא חכמים כי הבגרויות מרוכזות בעיקר בקיץ... אני יכולה להגיד שאני עוזבת בית.

אני עוזבת את הבית השני שלי. וגדולים ממני יגידו לי שאני סתם רגשנית קטנה. אבל אני באמת מרגישה כך.

שעזבתי "את המשפחה שלי", שמישהו שחרר אותי לחופשי, אבל אני לא באמת רוצה לעזוב. אני רוצה לחזור למקום הבטוח שלי, ולא ללכת למקום אחר.
אני עזבתי בית, וב-1.9 אני אכנס לבית אחר. בית שונה, של אנשים מבוגרים. של בנות בגילי שאני בטוח אזכה להכיר.
בבית הזה כבר הייתי, לפני 18 וחצי שנים. ונשארתי בו עד גיל 9 חודשים.
הבית הזה, הוא הפגייה בתה"ש, שם נולדתי. בבית הזה, רופאים, אחיות וד"ר אחד שניצח על כל המקהלה לא ויתרו עליי, נלחמו עליי שאני אחייה. אמא תמיד אומרת שהם היו באים לראות אותי, כי "התינוקת הזו מהממת. היא פגה, אבל היא ממש לא נראית כזו."
אני עוזבת בית אחד, וחוזרת לבית קודם. הבית הראשון שלי, זה שקלט אותי בחום אהבה ומסירות אין-קץ כשהגעתי לעולם הזה טיפה מוקדם מדי.

ובנימה אופטימית זו, אני מאחלת לעצמי את מספר 13.

13. בשירות הלאומי שלי, אני רוצה להכיר בנות. אני רוצה לצמוח, להתפתח, לגדל, לשמור על קשים ישני וליהנות מהחיים ללא-לימודים.
בשירות הלאומי שלי, אני ארצה להוקיר תודה למי שטיפל בי, ולעזור להם בחזרה.
בשירות הלאומי שלי, אני רוצה להכיר הורים לחזק אותם, להראות להם שיהיה בסדר. לספר להם את הסיפור שלי ולהגיד ש"זה הקטן יהיה לגדול"....
כי תסתכלו עליי, אני נולדתי במשקל של 625 גרם. נכון, אני לא שוקלת היום משקל בטטה, אני בתת-משקל, אבל רק תסתכלו עליי, על חיוך שלי, על הדרך שבה אני חיה, על זה שאין כמעט הבדל ביני לבין בנות אחרות. אולי רק המשקל, או הדרך שבה אנחנו מתנהלות.
כי כל בן אדם הוא שונה, אבל אם תאמינו בעצמכם.. כן,
אתם תצליחו. ותאמינו לי שהקטנים שלכם, פשוט נלחמים כמו גדולים.

כי הייתי חייבת להכניס את זה דווקא כאן. זה נכתב בפייסבוק שלי.
כאילו, אני כתבתי את זה.
ואני מתרגשת כל פעם שאני קוראת את זה.

"בכיתה י״ב, מגיעות לסיומן 12 שנות לימוד. 12 שנים בהם צעדתי יום-יום לבית הספר, כשרציתי וכשלא. שהייתי שמחה או כשלא. שטיפה לא הרגשתי טוב או ב״ה כשהייתי בריאה.

12 שנים בהן הייתי חלק ממערכת החינוך בארץ. ספגתי ערכים ואהבת המולדת, למדתי על היסטוריית העם היהודי בדורות האחרונים, למדתי לפתור משוואות, פונקציות, טריגונומטריה וטיפה גיאומטריה. רכשתי שפה זרה ומתוך סיפורים, שירים ושעות רבות של דקדוק, למדתי גם אותה.
התוודעתי לשירים מקסימים מימי אני-באנו, למדתי פואמות, מחזות, סיפורים קצרים ונובלה אחת.
שנתיים מתוך ה-12, הוקדשו ללימוד המגמה, לצד לימודים אחרים.. היה פשוט מדהים ללמוד את מדעי החברה! מקצוע שכל-כך קל להתחבר אליו, שהוא כ"כ מעניין, מלמד לחיים, ונותן פרספקטיבות אחרות למשהו שבהתחלה, היה נראה מאוד פשוט או מאוד מוזר..

אני סיימתי את דבריי. תהיו טובים, ושיהיה לכם קיץ מוצלח, מהנה ובריא. 

אני עדיין בהיי.

[אתמול] עברתי טסט.

עריכה:

עושים מול החדר שלי הפרשת חלה עם שירים וזה..

בא לי לתקוע לה אלה בראש ולהתפלל שבחיים היא לא תתחתן.
היא שרה מזעזע, באמת. 

עוד כמה שעות, ילדה.

עוד כמה שעות הסטטוס של בת דודתך משתנה.

היא לא ילדה, תוציאי לך את זה מהראש.

היא תהיה אישה.

אישה נשואה.

אל תלחצי, זה שהיא בגילך. זה לא אומר כלום.

את תהיי בסדר. היא תהיה בסדר.

מזל טוב, אהובה שלי. את רק בת 18.

ואת מתחתנת.

עריכה:
התאפרתי, שמתי לק ועשיתי פן בבוקר. [הפן טיפה נהרס ]
והייתה אחלה בחלה בגרות במחשבת ישראל. מקווה שאוכל ליהנות ולהשתחרר עד אובדן שיווי משקל. [למרות שעם העקבים שלי, זה בטוח יהיה ממש קל]
המורה מגישה אותי על 100 בסוציולוגיה, אז ככה עפה לה עוד משימה מוצלחת מרשימת הTO DO שלי. 

עריכה:(2/6/15)

זהו ילדה.

כבי מנועים, תפסיקי לקרוע כבישים. 

זה נגמר, את נשואה עכשיו.

נכון, הקאת ביום החתונה וזה לא היה נעים.

אבל אין יותר שמלת כלה, אין יותר תסרוקת יפה. אין יותר שמירת נגיעה מבעלך.

מי ייתן ותקימו בית כשר, נאמן ועם מלא זאטוטים קטנים (בנים!) בישראל.

~

ראבק, אני באופוריה.

אני רוצה להתחתן רק כדי שגם אותי ישמחו ככה, ורצוי שזה יהיה דווקא החברים שלו.

עריכה:3/6/15

 אני מוגשת על 97 באזרחות.

מי אני ומה עשיתי לעצמי עם כל הציונים הטובים האלה??