אין לי מצב רוח לכלום. אני מרגישה גדולה מדי. ואני מרגישה שאני אובדת. לאחרים, למשפחה. השמחת חיים שלי היא לא אותה אחת. אני מרגישה ויודעת שאני צוחקת באופן מאולץ. העבודה לוקחת מקום נכבד מהזמן שגם ככה אין לי. אני עייפה ותשושה ממנה.
והחלק הכי מעצבן - זה שאני מקבלת משמרות. אבל לא מספיק. יש לי כסף לטוס לחו"ל, אבל אני רוצה יותר, אני רוצה לבזבז וליהנות למשך שבוע אחד. אני לא רוצה לחזור ולגלות שאני לחוצה בכסף. כי אני יותר ויותר מתחילה להבין שיכול להיות שלא בחרתי נכון כשהתקדמתי. נכון, העבודה מספקת ואני נהנית שם בטירוף, כי האווירה מצחיקה והלקוחות מקסימים ואוהבים אותי ומפרגנים לי, אבל אני לא מרגישה להורות לאנשים לעשות משהו אחד, ולנהל אותם כשלפני שנייה הייתי מדברת עם אחת מהן שיחות נפש עד אחת שתיים בלילה?! [אני עדיין עושה את זה, אבל לא על בסיס יום-יומי.. היא מקסימה.]
אני צריכה לעשות ריסטרט, ואני חייבת שבת אצל סבתא. חייבת דחוף להיות עם סבתא ולשפוך לה הכל. היא אמנם תמיד כועסת עליי כשאני מנסה לנבור בעברה, ולהין איך היא חיה בלי סמארטפון, טלוויזיה או מחשב. והיא כתגובה - מתעצבנת עליי ואומרת שאני צריכה לאכול ולשתוק. אבל אני מרגישה כל-כך נכון לדבר איתה. ובייחוד לדבר איתן. עם בנות הדודות שלי ולשפוך להן הכל. תמיד יש להן איך להדריך אותי ומה להגיד לי, ואיך לעודד אותי. אבל קודם כל, אני חייבת דחוף שיחה עם אמא. אמא פותרת הכל.
אני רוצה לקבל את שמחת החיים שלי בחזרה, אני רוצה להפסיק לפחד. אני רוצצה את עצמי שהייתה עד לפני חודש וקצת. זאת הקטנה שבדיוק קיבלה תעודת סיום י"ב, סיימה בגרויות והתחילה לעבוד בפול פאוור.
אני רוצה את עצמי בחזרה. נקודה.
אני רוצה לצלם. אבל אין לי את האומץ.
או המצלמה המתאימה לכך.
~
28/07/15 (16:05)
היום בער בי החשק לצלם. וטיילתי לי ברחובות בני ברק. הלא היא עיר הולדתי.
עברתי דרך הגן הישן שלי, הבית הישן שלי, בית הספר הישן שלי, ודרך העבודה של אמא. [וכל זה כדי לגלות שאני חייבת דחוף סתימה, כי יש לי חשש לעששת בשן ]
ואז חזרתי הביתה, וצילמתי את העץ שגדל ברחוב שלי. אני לא יודעת למה, אבל הוא מושך את מבטי יותר מדי.
הוא מקסים.
ו.. הכל טוב, עד עכשיו, ויהיה טוב (: ~ 30/07/2015 (20:12) עשיתי אתמול את הסתימה. כשהרופאה החדירה לי את הזריקה של ההרדמה, הרגשתי כאילו הפנים שלי מתנפחות, ושעתיים וחצי אחרי לא הייתי יכולה לזוז. כלומר, להזיז את הפה מרוב כאב. היא גם הרדימה לי את אוזן ימין. וזה קצת עזק, כי נורא כאב לי לשים את האוזנייה בדרך חזרה הביתה, אז כתבתי לי קטע נחמד.
עכשיו אני מגלה שאני חייבת דחוף לחזור לעשות סגירת מנהל בעבודה. ואין לי ממש כוח. אבלל היי! כסף, עוד משהו שנחסך לנסיעה עם אמא לחו"ל. אני מרגישה עצובה, כי כל הבנות בכיתה צשלי נוסעות עם חברות, וההורים משלמים עליהן.ץ אבל אז אני מבינה, שלנסוע עם אמא זה הכי! ואני הולכת לבזבז כסף בלי הכרה! כי הוא שלי, ואף אחד לא מחליט עליו!
לאן כדאי לנסוע? אמא תקועה על בודפשט, הונגריה. אני מנסה להציע אחר. בא לי אירופה. רק אירופה. [ולא צרפת, ספרד או יוון. הייתי כבר.]
אני מרגישה טוב, שיחות זה דבר מעודד (:
רציתי להעלאות לכאן את התמונה הכי מצחיקה בהיסטוריה שלי. אבל זאת תמונה שלי ושל אחותי התאומה. כשהיינו בנות שנה וחצי בערך. אז סורי. [העלאתי פעם אחת תמונה אישית ואני לא רוצה להתסכן בעוד, למרות שהיא ממש לא מייצגת.]
המוח שלי ריק. אני מתחילה לפחד ככל שהתאריך מתקרב. פאקינג עוד חודש ושמונה ימים ליום הערכות. אולי לא הייתי צריכה ללכת לשם?
מצד אחד, זאת סגירת מעגל מדהימה. ולא הייתי יכולה ללכת למקום יותר טוב מזה. מצד שני, אני מפחדת. אני מפחדת מזה שאני בטוח אפגש עם מקרה המוות הראשון שלי, כי ידוע שבפגייה לא כולם שורדים. אני יודעת שאני אצטרך לפתח חוסן נפשי [שאני לא יודעת בכלל מה זה, או שאולי בכלל יש לי אחד כזה, ולא ידעתי עליו?] ואני לא יודעת אם אני אוכל להכיל את כל.
אבל רגע.. יש גם צד שלישי. הצד של העזרה להורים. אני יודעת שהם קיבלו אותי לפגייה בזכות עצמי ובזכות מה שאמרתי בריאיון. אז... למידה עם אמא ועם המטפל לקראת זה כן השתלמה בסופו של דבר. אבל אני יודעת שהם גם קיבלו אותי בגלל שהם יודעים שאני יכולה לעזור ולתרום הרבה מעבר ללהיות סוג של מזכירה רפואית. [למרות שאין לי מושג מה אני אעשה.] אני מכירה את הבת שהולכת לשרת לצדי. ולמען ההגינות, אני בטוחה שהיא תסתדר הרבה יותר ממני.
אני בטוחה שאני אוכל לעזור להורים. ואני בטוחה שיהיה בסדר. ויש מצב שאני סתם מפחדת, כמו שיש מלא קטעים שאני ממש לחוצה בלי סיבה.
אבל, אני כבר כמה זמן מתחבטת בי אם ללכת לבקר שם, או להשאיר לעצמי את אפקט ההפתעה ל-1.9. אני פשוט חושבת שיש מצב שהרכזת תחשוב שאני לא מתאימה, ובגלל זה אני מפחדת לדבר איתה ולבקש לבוא לבקר.
אני גם מפחדת שאם אני אקשר להורים שם, אני לא אצליח לשמור איתם על קשר, כיי אני בן-אדם שלוקח לו המון זמן לתת אמון באנשים. הרבה אנשים פגעו בי בשנתיים האחרונות וכמעט גרמו לי לא לתת אמון באף אחד.
אוף! נשבעת שאף-פעם לא אכלתי תסביך בסדר גודל כזה. ~ "וכל הדרך, כן, כל הדרך כשהם צחקו, נרדמתי שם. לא מצטער שלא הערת אותי. חלמתי שהכל כמו אז..."
עריכה:
דיברתי היום עם אחת המנהלות על השירות הלאומי והתוודתי בפניה שאני ממש לא מעוניינת שספטמבר יגיע. היא אמרה לי שהיא הרגישה בדיוק כמוני. והיא? היא עוד ארבעה חודשים משתחררת מצה״ל.
היא אמרה שכל מקום חדש הוא מפחיד, אבל היא יודעת שאני יכולה להסתדר במקום אם אני רוצה. ותכל׳ס, היא צודקת.
סיפרתי לה גם על הפרויקט שלי, שסיימתי חצי ממנו. להעביר את הספר הנוכחי שלי מזמן עבר לזמן הווה. כי גיליתי שהוא מבוסס על אירועים שקרו לי בשנת 2015. למרות שהדמויות שלי בכלל עולות לשמינית, ולא מסיימות.
היא שאלה אם אני מרבה לכתוב למגירה, עניתי שכן. היא שאלה אם יום אחד אולי אני אוציא סםר, עניתי שאני לא יודעת. נראה.
אני מרגישה הקלה מסוימת. גם בגלל שהצום נגמר וגם בגלל שדיברתי איתה.
אני מקווה שיהיה בסדר, והפחד שלי קצת מרגע. אני מתחילה לצפות שוב לאחד בספטמבר, כי עדיין.
באתי לדבר על בית ספר, וכן. גם לי מותר ללכלך עליו..
תרגעו, המכתב הזה לא הולך להישלח. הוא פשוט ביטא את כל המחשבות שלי, ואת הסבל שעברתי בשש השנים האחרונות. בעקבות שיחה שהייתה בשבת.
אמא שלי דיברה איתי על כל זה בשבת, וסיפרה את כל זה לאחיה ואשתו, שהגיעו אלינו לביקור עם שלושת ילדיהן. ועם הבמבזול. הבמבזול הוא הילד הקטן של דוד שלי. הוא יהיה בן 7 ביום חמישי הקרוב, והוא ילד קורע ומצחיק. אבל.. הוא ילד מתיש, דרמה קווין לא קטן, שר וצורח שירים בקולי קרולות, ואז הופך אותה לגרסת הבמבזול, שזה כמעט אותן שורות של שירים מוכרים, עם שינוי קל. דוגמא: משקה יקר/פאר טסי: זרוק לה ת'מילים שירשטו לה ,ישרטו לה את הלב... גרסת הבמבזול: זרוק לה ת'מילים, שישרטו לה כמו חתולה את הלב..
בקיצור, אחד הקורעים!
אמא אמרה שהיא מעריצה אותי. שלא ויתרתי לעצמי והמשכתי להגיע יום-יום לבית הספר, למרות כל הקושי החברתי ולמרות הירידה לחיים שלי שגרמה לריסוק עצמי, פסימיות ענקית ודיכאון הזוי בשנה שעברה ובחצי-שנה הראשונה של כיתה י"ב.
ובדיוק בגלל זה, כתבתי את המכתב הבא:
~ צוות חינוך יקר, הכל התחיל בכיתה ז', שם בתחילו הקשיים. הייתי ילדה קטנה שבדיוק חגגה את גיל 13," בר מצווה", מה שנקרא. הזמנתי את בנות הכיתה שלי הביתה לסרט. גם בשביל יום ההולדת וגם כדי לשפר את מעמדי בתחום החברתי, אולי בעיקר בגלל זה, לא זוכרת על מה חשבתי באותו הקרגע. מפה לשם,הן די הרסו להורים שלי את הבית. מה ז"א הרסו? הן השאירו אותו מטונף, מסריח ועם מלא במבה וכוסות שתייה מפוזרות בכל מקום. דבר שאף פעם לא עשיתי כשהתארחתי אצל אחת מהן וגם לא הייתי חושבת לעשות. פה גם היה הקטע שההורים שלי נשבעו שכף רגלם לא תדרוך בבית שלנו. לצערי, זה יתקיים בשנים הבאות.
בכיתה ח', בתחילת השנה בדיוק סגרתי חודש מאז השיט ליוון, והייתי נורא נלהבת לדבר עליו. הייתי נחושה בדעתי לשפר את המצב החברתי העגום שלי, וב"ה זה התנהל על מי מנוחות, עד איפשהו חנוכה. עד שהן שוב התרחקו ממני. לא הבנתי מה עשיתי, או אולי סירבתי להבין מה אני עושה לא נכון. חשבתי שזאת סתם תקופה, כי זה היה בדיוק תקופת מבחנים קשה, ושזה יחזור והכל יהיה בסדר. בתקופה שאחותי התאומה התאשפזה בבי"ח למשך 16 יום, היה לי מאוד קשה. חלק מבנות הכיתה עזרו לי להתמודד עם הקושי, וחלק ממש לא. לא שמו עליי בכלל קצוץ. לא ראו את הקושי, את הגעגוע ואת השיברון שכמעט חוויותי במהלך ה-16 יום הארורים הללו. אבל עדיין הייתי מטומטת לחשוב שזאת תקופה ושזה יעבור. מסתבר שעדיין זה לא עבר. אמנם, אתם כן עזרתם ושלחתם לה ברכות, אחיולים והתפללתם להחלמתה. אבל זה לא בדיוק עזר. כי אתם אלה שלימדו אותי שיש מושג כזה שקרוי: השתדלות אנושית מול ביטחון בה'.
בכיתה ט', הן לא אהבו את העובדה שאני מתנגדת לדברים שקורים בכיתה. נכון, אני מודה שאני אדם שבבית מתעקש שהכל ילך לפי הדרך שלה, אבל זה לא אומר גם בחוץ אני ככה. תמיד התנגדתי לעובדה שהן לא חושבות אפילו פעם אחת לעשות הרגלה לחדרים בשבת שכבה, או בטיול השנתי. תמיד התנגדתי לעובדה שהן ניסו להעביר מבחנים, שהן פשוט נזכרו שיש אותם, גם אם אף אחת לא התחילה ללמוד או שהחומר אפילו לא ניתן.
בכיתה י, הייתי בערך הראשונה לחגוג יום הולדת 16. חשבתי שאני ממש גדולה ושהגיע הזמן שהמעמד החברתי שלי השתפר. לא ולא. הן ירדו לחיי, תמיד אמרו שאני ילדה קטנה, לא הסכימו לשתף אותי בשיחות, לא הזמינו אותי לשום מקום ואפילו לא טרחו לפנות אליי בקשר לדברים אחרים, בין לימודיים ובין אם לא. בסוף כיתה י', התחלתי לעבוד במקדונלדס. והן ממש חגגו על זה. תמיד הציגו את עצמן בתור חברות טובות, כדי אולי, לקבל איזשהי הנחה. והן ממש לא אהבו את העובדה שאני רוכשת לי חברים אחרים. כאילו, לא שהיה להן אכפת. אבל ראיתי איך שהן הסתכלו עליי תמיד כשהגעתי מחויכת בבוקר, אם עבדתי יום לפני.
בכיתה י"א, הירידה לחיי המשיכה ואף התעצמה. נכנסתי אז לטיפול פסיכולוגי והיה לי ממש קשה ללכלך עליהן, כמו שאני עושה כאן. עכשיו. בדיוק ברגע הזה. וממש לא אכפת לי שאני מלכלכת עליהן. וגם ממש לא אכפת לי שהן יראו את זה. כי הן לא מודעות לעובדה שיש לי בלוג. וגם אם הן ינסו, הן מספיק מפגרות כדי לא לדעת מי אני.
בכיתב י"ב, כבר התחקתי מהן באופן די סופי. רכשתי לעצמי חברים טובים ומכרים במקדונלדס. חידשתי את הקשר עם החברה הכי טובה שלי, שאיתי מהגן, והמשכתי לשמור על קשר רציף עם החיילת השנייה שלי, החברה השנייה הכי טובה שלי, זאת שהכרתי במחנה הקיץ של קרמבו, לפני שנתיים. אגב, החיילת הראשונה שלי היא אחותי התאומה. היחיילת השנייה שלי פשוט התגייסה יומיים לפני התאומה.
מכל הצד הזה, עמדו ארבע מורות. שפשוט לא עשו כלום בכל הנוגע לכך. אני לא באה ממקום של ללכלך עליהן, כי אני לא רוצה להרע להן או משהו. אבל ברצינות? בית ספר שחושב רק על ציונים? שלא דואג להוואי החברתי בין הבנות? שנותן לאחת מהן להיות שעיר לעזאזל במשך פאקינג שש שנים?! ומורות? שלא עושות כלום חוץ מלזרוק אותי למים ולתת לי לנסות להסתדר לבד?! ניסיתי המון פעמים לבד, אבל ראבק! את המורה שלי, את צריכה לדאוג לי. לא לשלוח לי הודעות באחת בלילה שאת מנזסה להפוך את הכל כשאת בעצם התחלת רק לחשוב על זה. מה את חושבת שאני מטומטמת? שיש לי לקות כלשהי?
אז.. אני באמת מודה לכם, צוות מורים יקר של התיכון שלי, בייחוד למחנכת שלי בשנתיים האחורונות, ליועצת המפלצת ולמנהל היקר. אני מודה לכם על שש שנים, בהם עמדתם מנגד, ראיתם את הסבל שלי ולא טרחתם לעשות כלום. אני מודה לעם כל שש שנים שבהן לאט-לאט הצלחתם לפרק אותי, להרוס אותי לפני ולפנים וכמעט לגרום לי לאבד את האמון באנשים.
אני מודה באופן אישי לך, היועצת, על שש שנים בהם לא שמעת את הזעקות שלי, עשית אמבוש על אמא שלי ועוד חשבת שזה בסדר.. שזה פשוט בסדר לנסות לגרום לאחותי התאומה לוותר על הצרכים שלה.
אני לא מודה לך, המנהל. אתה זה שצריך להודות לאמא שלי. שהיא הצליחה להפוך את כל העולם בשביל הבנות שלה, והצליחה ליישר מורה ללשון. וללמד אותה שלהיכנס לכיתה, זה לא להיכנס לשדה קרב. זה להיכנס לבנות שצריך ללמד אותן, לא לנהוג בהן בביד קשה.
אני מודה לך, מחנכת יקרה, על האטימות שנתת לי במהלך השנתיים האחרונות. על זה שתמיד איכשהו, הייתי השעיר לעזאזל בכיתה הזאת. תמיד התסדרתי בעצמי ותמיד היית מופעת שהצלחתי למצוא לעצמי סידור. על זה שזרקת לי משפטים, או פסוקים, או וואט אוור ונתת לי לפרש אותם בעצמי. על זה שגם בשיחה האישית, שהייתי הכי פתוחה אלייך, ובאתי ממקום של מצוקה, של בקשה שיעזרו לי. היית בטוחה שאני חייבת טיפול פסיכולוגי. ודחוף.
אני באמת מודה לכם.
אז כמו שהמנהל אמר, "שלום שלום שלום.."
תודה באמת על הריסת שש שנים בתיכוןו, ובייחוד בשנתיים האחרונות.
אם לא היה לי גב מההורים שלי ולא היה לי את עצמי. אני באמת לא יודעת איפה הייתי היום.
את כל השנתיים המדהימות שעברו עליי, עשיתי אותם בשביל עצמי. עזרתי לעצמי, הרמתי את עצמי ביידים ורכשתי לעצמי ידים חדשים וחברות טובות חדשות. בלי שום עזרה, בלי שום גב מכם. בזכות עצמי. בזכות זה שלמדתי שאני חייבת להירגע והנבאתי את המקום הכי פתוח שלי, והחדש שלי בעבודה.
מקווה מאוד לא לראות אתכם יותר, שלום שלום ואמן[!!] לא להתראות. אף פעם.
תקראו לזה איך שבא לכם. ששוברת שתיקה עכשיו וחוטאת קצת, בזה שהיא שומעת שירים בתשעת הימים. אבל פאק, אין כמו מוזיקה טובה ומרגיעה.
I am awake, it's getting late"
I'm in no state to be alone now, yeah I'm alone now
Come light the fire in my room
I think I'm losing all control now, I don't even know how
"...But I'm in your riptide and now I'm inside out [Inside Out-Kate Voegele]
עצוב לי שזה בדיוק השיר שמתאר אותי, בערך.
עריכה: שמעתי עכשיו דיסק שלם של להקה שאני ממש אוהבת. החזיר אותי לכיתה ח'. לא הייתה שנה משהו. אבל אני נהנית להיזכר בשירים ישנים ולתת לכל השכנים לשמוע אותם בקולי-קולות בתשעת הימים. למרות שלא נראה לי שיש מישהו בבתים של השכניםן. בכל אופן, הקייטנות עוד לא נגמרו. וההורים עובדים. ואני לבד. מרגישה קצת לבד.
היא התגייסה. ואני לבד בבית. הכביסה מחכה לי, כי אין מי שיעזור לי לתלות. הבית מחכה, כי העוזרת הבריזה אבל הפעם מסיבה הגיונית. הבת שלה מאושפזת בבי"ח. דוד שלי מגיע היום לביקור והכל נראה זוועה. אני חושבת שאני אשים לי מוזיקה טובה ואעלה לתלות כביסה.
מישהו צריך להתחיל להזיז עניינים בבית.
~
היום, אחרי שתאומתי עלתה לאוטובוס והלכה למקום לא-נודע , הגעתי למסקנה.
להיות יותר טובה בבית. יותר לעזור, יותר לתרום, יותר ליזום, ופשוט לא להזניח אותו. זה בית, ובית צריך לתחזק. כשאני אהיה גדולה לא יההי מי שיזכיר לי לשטוף כלים, לנקות אבק או לתלות כביסה.
החלטתי שאני הולכת להיות ילדה טובה יותר. כי גם ככה להורים שלי קשה עם העובדה ששישה ימים עברו מאז סיום הבגרויות, והצבא הפריד באכזריות בין התאומות שלהן.
אז תסלחו לי, אני הולכת להמשיך להתעטש, כי אני מצוננת. ולתלות כביסה.
אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי השנה היה לגשת שוב לשאלון 805 אתמול בבוקר. הבגרות הייתה קלה בטירוף, ואמנם, אני לא רוצה לפתוח פה לשטן. אז אני מקווה בציון טוב.
בכל אופן, הגעתי אתמול לעבודה, צוהלת ושמחה על זה שסיימתי את מתמטיקה לאלתר. ופתאום.. נופל לי האסימון. אין יותר בגרויות! אין יותר מתכונות! אין יותר מחברות, ספרים, פיילוטים, סרגל, מחקים, עפרון חודים ועופרת, קוסינוסים, סינוסים ובייחוד אין שאלון G... בקיצור,
אין יותר בית ספר!!!!
בגלל עצם העובדה שלא יכלתי לצרוח כמו מפגרת, כי היו לקוחות בסניף, חיכיתי יפה יפה עד השעה אחת-עשרה, וכשיצאתי מהמשמרת המעייפת שהייתה לי, יצאתי לחגוג ולרדת על חצי ופל-בלגי, מפוצץ בכל מיני שוקולדים וקצפת.. היה טעים.
את הוופל הבלגי, מפוצץ הסוכר הזה אכלתי עם בנות דודות שלי, שקצפו אלינו לביקור עקב שבת הגיוס של אחותי התאומה.
אם כבר מדברים על גיוס, אני לא מאמינה שהיא מתגייסת ביום רביעי!
אני מרגישה כאילו הולכים לקרוע ממני את החברה הכי טובה שלי. וזה באמת הולך להיות ככה ביום רביעי החמישה עשר ביולי 2015. אני נזכרת עכשיו כמה חרא וביצ'ית יצאתי שבוע שעבר, אבל מצד שני,ף אני שמחה שהכל נשכח וחזרנו להתנהג כמו אחיות תאומות למופת, רבות לפעמים אבל תמיד משלימות ;)
הגעתי למסקנה שאני חייבת להפוך את החופש הזה לחופש משמעותי. זה לא החופש הגדול האחרון שלי, זה החופש שלי לפני היציאה לחיים האמיתיים. ואני חייבת להפוך אותו למשמעותי, ולא רקר לחשוב על זה. אני חייבת שזה באמת יצא לפועל איכשהו..
אם כבר מדברים על חופש גדול והיציאה לחיים האמיתיים, השבוע סיפרתי למישהי שעתידה לשרת איתי [ היא ביולדדות ב', ואני בפגייה] את הקשר המיוחד שלי לפגייה, והיא נשבעת שהיא בכתה! קבענו להיפגש כי סיפרתי לה למה יצאתי באופן סופי מהקבוצה של הכיתה ותהנתקי לחלוטין מהבנות שכמעט הרסו את חיי. והיא פשוט החליטה שאני מקסימה.. [תכלס בזה היא צודקת.. )
ככל שעוברים הימים, ועוד שנייה כבר אמצע יולי, אני יותר ויותר מתרגשת. אני עדיין לא מסוגלת לעכל שאני הולכת לסגור מעגל ב-1.9 ואפשר להגיד שאני מרגישה שהגורל זימן לי את סגירת המעגל הזו. ולחשוב שבכלל לא רציתי ללכת לסיירת..
עוד דברים טובים שקרו בפרק הזמן האחרון:= -סיימתי את כל הבגרויות שלי, ורשמית סיימתי את כיתה י'ב. -עברתי קורס מנהלים במקדונלדס ביום ראשון והכרתי אנשים ממש חמודים, אז מתוך הרגל, פתחנו קבוצה בוואטסאפ. -ביום שני יש לי שיחת חולצה, ואז אני נכנסת להיות אחראית צוות משנית, שזה אומר שאני אחראית צוות, רק בלי האפשרות להתמש בטביעת האצבע שלי ולהיכנס למסך המנהל.. -קיבלתי את דמי ההבראה שלי, וזה העלה לי את המשכורות. אבל אני גאה בעצמי שבחודש של הבגקרויות הכי קשות, הרווחתי לבד 1648.6 ש"ח. [לא הכי גבוה שלי, אבל בשביל עונת הבגרויות זה אחלה סכום...] -הגשמתי את החלום שלי והכנתי וופל בגלי בעזרת המכשיר המיוחד שלנו. אין לי מושג איך יצא, אני אטעם בערב ואכתוב דיווח מחר בערב. -הצלחתי לארגן ערב צוות! ואני כל-כך שמחה שאני באמת מרגישה קרובה לאנשים בעבודה שלי, אף פעם לא הרגשתי נוח יותר מבימים האלה.. כולם שואלים אותי מתי אני מגיהע למשמרת, כי כולם רוצים לעבוד איתי
-בעזרת אותה בת שהכרתי, הצלחנו ליזום ביחד ערב גיבוש לבנות שישרתו איתנו, ונורא שמחנו שזה גרף תגובות חיוביות.
-הכנתי עם בנות דודות שלי עוגת זילופים בשביל הגיוס של אחותי התאומה. הזמל הוא סמל חיל התקשוב, רק שבטעות הוא יצא הפוך.. עוגת הבסיס היא עוגת שולוקד פשוטה, אבל הזילוף משדרג אותה פי אלף..
ובנימה אופטימית זו אאחל לכם שבת שלום. שבת מקסימה ומתוקה!
התחלתי שוב למחוק פוסטים או להעביר אותם לטיוטות. אני מרגישה קצת רע עכשיו, וממש כואבת לי הבטן. אוף, אני לא רוצה לחזור ולהיות בדיכאון בגלל עצמי. בגלל פליטת פה קטנה. אני לא רוצה, ואני יודעת שאני אצליח לצאת מהדיכאון. אלה רק ימים רעים, והם עוברים. משבר קטן, וזה חולף.. ועוד ועוד שירים שפשוט עוזרים לי לא ליפול ולהתפרק לגורמים, זה הצד הראשון.
מהצד השני, יש גם את האנשים הקרובים אליי. אמא שלי אחותי התאומה [שספגה ממני עצבים ממש כואבים ביום חמישי האחרון, ועם כמה שצחקנו וחייכנו היום, יקח לי זמן להתשחרר מהעוול שעוללתי לה], את אחותי הגדולה, חברה טובה, שעשתה לנו הפתעה וקפצה לבקר אותי ואת אחותי, חברה הטובה שלי, שמלבד זה שהיא חברתי הטובה בערך מגיל 4.. היא הבן-אדם הכי טוב להתייעצות ולהצחקות.. בנות הדודות המדהימות שלי, שגם עוזרות לי בהכל, מייעצות לי ומתייעצות איתי. ועוד המון אנשים מהעבודה ששמחים תמיד להיות בקרבתי, לצחוק איתי ולצחוק עליי כשאני נופלת על הטוסיק. [טראומה שלא אשכח כל ימי חיי...] כמובן שגם אני צוחקת עליהם, וחוזר חלילה.. מה שמזכיר לי שאני חייבת להתחיל לפתח בעצמי סמכות, כי החל מהשבוע הקרוב אני הופכת להיות המנהלת שלהם, ואני יודעת שיהיה לי קשה בטירוף להגיד להם מה לעשות... אבל יהיה בסדר, אני יודעת (:
העלתי לכאן שיחת מוטיבצייה שנייה שעשיתי עם עצמי, אבל משום מה זה נראה לי ממש לא לעניין, אז בטובי מחקתי אותה. אני רק רוצה לעשות לי תזכורת של דברים משם..
"אני רוצה שנציב שלוש מטרות:* 1. תפסיקי לקלל. זה לא טוב לך, זה לא טוב לסובבים אותך. ובכללי, זה לא נאות לקלל. זה סתם עשוי לפרק אותך לגורמים אם יקרה משהו יותר חמור ממה שקרה ביום חמישי. 2. תתחילי לפתח עמוד שדרה בכל הקשור לעבודה. תתאמצי כמו שהתאמצת במשמרת אתמול. תמישכי לקיים את ההבטחה שלך לסבא, והכי חשוב - לעצמך, ותדעי שאת מסוגלת לתחזק משמרת, מסוגלת לעמוד מול עובדים בני גילך, מסוגלת להתמודד עם הכל. כי את חזקה וכי יש לך מנהלת שמאמינה בך ושמוכת עלייך בעיניים עצומות..
3. תאמיני בעצמך! אמונה עצמית זה דבר חשוב ומבורך, את יכולה להתמודד עם הכל כשאת רוצה, ומי כמוני יודעת שכשאת רוצה - את מסוגלת להשיג כל דבר, בין אם הוא קשה או קל, מסובך או פשוט.. וכמובן, בין אם הוא נראה פתיר או בלתי-פתיר בעליל...
וכמוןב, אל תשכחי כמה אני אוהבת אותך, כמה אני סומכת עלייך, וכמה אני מאמינה בך...."
*בפוסט המקורי היו שש מטרות, שלוש מהם קשורות לעבודה, כי זה המטרה שהכי קרובה למימוש..
בזאת אני סיימתי את הפוסט,
תקראו לזה איך שבא לכם,
מאמינה בעצמה יותר מתמיד... כי יש ימים טובים, ויש ימים טובים מאוד...
Cause you had a bad day"
You're taking one down
You sing a sad song just to turn it around
You say you don't know
You tell me don't lie
You work at a smile and you go for a ride
You had a bad day
The camera don't lie
You're coming back down and you really don't mind
You had a bad day
"....You had a bad day
עריכה: היום בבוקר אני קמה לקול השעון המעורר, בשעה שש וחצי בבוקר. אלוקים, כמה זמן לא קמתי בשעה הארורה הזו! בנסיעה לגעש [היא הייתה דווקא די כיפית וגם ההפסקות בקורס היו מאוד נחמדות. הכרתי אנשים מקסימים, ומישהו שם החליט לקרוא לי בייקון, על זה שלא הסכמתי לאכול מהמקדונלדס בסניך שפיים, כי הוא לא כשר בכלל...] אני חושבת על הקורס המעצבן שאני עומדת לעבור היום ו.. אני מגלה שנשארו לי עוד שמונה שבועות פחות ארבעה ימים עד תחילת השירות, והבטן שלי מתכווצת, מתחילה להלום לעצמה בכוח. ולא, זה ממש לא זה. למרות שהתאריך די קרוב.. מיום ליום הפחד עולה, ואני מזכירה לעצמי שיש עוד שבעה וחצי שבועות [או שבעה שבועות וחצי?], אבל זה לא משנה. הבטן התחילה להתכווץ לי החל מה-1.7, והיא תמשיך להתכווץ לי ובפרט, תתכווץ מאוד וממש לא תתן לי לישון בליל ה-31.8.
הקורס היה היום די נחמד, כמו שציינתי לעיל. אבא עשה לי הפתעה ונתן לי לנהוג בדרך חזרה הביתה.. מסתבר שהוא פתח ביטוח קבוע לאחותי התאומה ולי [נהג חדש+צעיר], עקב העובדה שאחותי הגדולה משלמת על עצמה את ביטוח הנהג הצעיר שלה.. היא התעצבנה על זה קצת, אבל רק כדי שלאבא יהיה שקט כשאני אנהג לטיפול בימי ראשון, היא נרגעה קצת.
אני חושבת שסיימת כאן, וכואבת לי הבטן. למרות שאכלתי, ולמרות שהתקלחתי והרגעתי אותה עם מים חמים. אני מפחדת ממש מהשירות, למרות שאני מזכירה לעצמי שיעברו עוד שבעה וחצי שבועות, עד הפחד הגדול באמת...
אני מוסיפה לעצמי עוד מטרה אחת, לשנה הקרובה: 1. תתחברי, תכירי אנשים, אל תפחדי.. 2. תעזי לגעת בהם, תעזי לעזור להורים, תפרצי גבולות. 3. תהיי מסופקת ותספקי אהבה, עזרה ונתינה ללא גבולות כמו שאת יודעת.. 4. פשוט תהיי את. יותר משופרת, יותר חדשה, יותר בוגרת, עם מבט נקי, בלי דעות קדומות. אבל בבקשה, תישארי את. תקראו לזה איך שבא לכם..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
]
)
