אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

לא ראיתי את זה בא, נשבעת.

וזה כ"כ מרגש.

כל ההסתכלות הזאת על החיים היא אחרת.
כל דבר שאני עושה עכשיו, ולו הכי קטן, אני בודקת אותו שוב עם הוא נכון, אם זה היה בסדר, אם זה הגיע בכלל במקום הנכון ובזמן הנכון.

בעת הנכונה.

זה כבר לא סוד שקשה לי, זה כבר לא סוד שאני צריכה עזרה, ובטח ובטח שכבר לא סוד שיש חי שני חלומות גדולים שאני רוצה להגשים (ובעזרת השם ובהתשדלותנו זה יקרה) וזה להיות מיילדת ואחות פגייה. (ואם אפשר גם קורס על בסיסי, אז זה בכלל יהיה שוס עולם!)

הצפייה בבייבי בום חיזקה בי את ההבנה הזו.. עוד לפני שהבנתי בכלל שאני רוצה להיות אחות, התחלתי לראות בייבי בום, זה המשיך וזה גלש והמשיך לו. וכמובן שהוא מומש, כשבאוקטובר האחרון, יום וחצי אחרי שנחתי מארצות הברית עם המשפחה, בעודי בג'ט לג מטורף, ורק רוצה לישון, מצאתי את עצמי צועדת לקורס הראשון שלי (שגם נכשלתי בו במועד א של המבחן ושיפרתי במועד ב) כימיה.
הקורס האחרוו של סמסטר ב היה ביוכימיה, בדיוק עם אותה מרצה, מן סגירת מעגל נחמדה שכזו.

תקופת המבחנים הראשטנה הייתה לי די קשה, אבל עברתי אותה בשלום.. תקוםת המבחנים כרגע היא יותר סבבה, ואני מצליחה בה מעל כל הציפיות שלי.

באמצע הייתה נקודת שבירה, וזה כל הגילוי עם החשד של הסוכרת וכאבי הבטן שנמשכים עד היום. ונכון, אני לא שומרת בלל על הסוכר, ואני די בטוחה שירדתי עוד קצת בשבועיים האחרונים (וזה שהפגישה השנייה אצל הדיאטנית היא בשבוע הבא, כן?)

כל התקופה הזאת מבלבלת, כי אני מתחילה להיסגר על מה אני רוצה מעצמי, ומפחדת מזה כל-כך.

לא אוהבת את המילה הזאת, לכן אני אשנה נוסח:

לנשום עמוק.

עברתי את המבחן בפרמקולוגיה,

וזהו.

אני לא מצליחה לסדר את המחשבות שלי, בשום צורה.

איזה כיף זה להתחיל ככה םוסט, נכון? באמת שאני עוד שנייה מתפוצצת מרוב מחשבות על מה אני מרגישה בקשר לתקופת מבחנים הזאת, למבחן הזה, לחתונה של אחותי ולהכל בערך.

ביום שבת אחותי הסתלבטה עליי שיש לי משהו נגד זה שהיא לוקחת את הרכב של אמא שלי לכל מקום, ואני לא אשקר - יש לי, וזה מרתחי אותי שהיא חיה בסרט וחושת שהרכב הזה הוא שלה. יש בבית עוד שתי נהגות (אחת מהן זו אני) שהיו שמחות לעשות שימוש ברכב הזה ולא להתחנן לאמא שלי כל פעם שהאני רוצה אותה. (וייאמר לזכותה, שכשהיא יכולה, היא באמת נותנת אותה - כמו ביום חמישי האחרון, כפרה עליה)

אני עומדת לפני המבחן השישי שלי, ואני יכולה להגיד באופן די בטוח שנשארו לי עוד שבעה מבחנים (+מועד ב אחד) אני חושבת שאני אעשה את המבחן הזה לא משנה איזה ציון אני אקבל, אבל נראה לי שיהיה משהו..

דעה: התחלתי לא לאהוב את הביטוי "יהיה בסדר" מאז שלמדתי את קורס התקשורת הראשון שלי מתוך שניים. מה זה יהיה בסדר? אפשר להבטיח שיהיה בסדר? אפשר בכלל להגיד את זה? זה קביל? זה הגיוני? לא חושבת.

זה סתם עוד מילה שנכנסה ללקסיקון שלנו וסתם כדי לנסות, אולי במעט, להקל על מי שנמצא מולנו, לא משנה אם המצב שלנו טוב או יותר טוב מאיתנו, אלא רק לשם ההרגעה.

המשפחה שלי באטרף לקראת החתונה של אחותי באוגוסט, אני מתרגשת אבל לא עושה עם זה יותר מדי.
אתמול היו המדידות של השמלה לחתונה, ביחד עם הנעליים, כדי להתאים אותה לגודל שלי (אני די נמוכה), וכשעמדתי במקום די גבוה (יש לי פחד גבהים) נוכחתי לגלות שתקרה של אחותי די מלוכלכת (עזבו, קטע של בת לאמא חולת ניקיון)

החתונה שלה באוגוסט, וזה אומר שהיא עוזבת את הבית אוטוטו, אחותי התאומה מתחילה לימודים בירושלים וזה אומר שהיא עוזבת את הבית אוטוטו גם (באוקטובר), אני בעיצומם של המבחנים שלי, לומדת-לא לומדת תלוי למה, איך, למה, כמה ואם בא לי, ועם ציונים דווקא יותר טובים מהפעם הקודמת.

אני מפחדת, בטירוף.