12th grade, זה נורא מוזר לי להגיד את זה. את עצם העובדה שאני בכיתה י"ב. אני עוד שלושה חודשים וחצי בת 18 [ארבע חודשים מינוס עשרה ימים] ואנשים מופתעים לשמוע את זה. אפשר להגיד שזה די נמאס לי, לשמוע את זה. אבל אני מבליגה. הרי מה אני יכולה להגיד על זה? שזאת האמת? אני צריכה לשלוף להם ת"ז כדי להוכיח את זה? צריכה לספר להם את סיפור חיי העגום? לא, וגם אני ממש לא רוצה. - אני די חוששת מהשנה הזאת, זאת שנה אחרונה. אני רוצה בה המון חוויות, זיכרונות יפים והיכרויות חדשות. גם של עצמי וגם של הבנות בכיתה. אבל אני מפחדת שאני שוב לא אצליח להתחבר אליהן. לפחות יש לי את האנשים במקדונלד'ס. רובם אנשים איכותיים מבתים טובים, אבל יש כאלה שגם עושים שטויות. ונחמד לי איתם, יותר מהבנות בכיתה. אתמול הייתי בהופעה, הופעה של עילי בוטנר וילדי החוץ בעיר שלי. הלכתי עם נערה חמודה שהכרתי בעבודה. זה היה רק היא, חברה שלה, אני ואחיה הקטן. והיה כל כך כיף, הרצנו צחוקים על העובדים ודיברנו מלא. היא אמנם לא הסכימה להיות מישהי שמתלהבת בהופעה ישבה על הדשא בזמן שאני רקדתי וניסיתי לגרום לאחיה הקטן להשתחרר מעט, גם כי היא ביקשה ממני. אחרי שההופעה נגמרה, פרשנו קצת כדי לדבר, ואז הלכתי, כי הן היו עייפות ורצו לישון. ואז פגשתי שלוש בנוטת מהכיתה שלי, רציתי לשבת איתן באיזשהוא מקום שהן הלכו והן: "לא, אבל אנחנו לא יודעות... אנחנו לא בטוחות שאנחנו הולכות.." כאילו מה?! אתן יכולות להגיד שאתן לא רוצות שאני אצטרף אליכם, זה בסדר. אני לא אכעס ואני לא איעלב. כבר ממזמן הפסקתי להיות הילדה הקטנה שלכן שנעלבת מכל דבר. אני יותר גדולה מכן, וגם יותר בוגרת מהן. אז הלכתי לשבת עם אחותי קצת, וזה היה ממש מצחיק. אח"כ, היא הלכה לסרט עם עוד עמיתה מהעבודה ואני הלכתי הביתה, כי הייתי צריכה לקום מוקדם בשישי בבוקר. - אני לא רוצה להיות להיות הילדה הקטנה שמתעצבנת, נעלבת ומפחדת להגיד את הדעות שלה מול אחרים. אני כבר ממזמן הפסקתי להיעלב, ואני חושבת שהגיע הזמן שאני גם אתחיל להגיד את הדעות שלי בקול, בלי להגיד נכון, אחרי כל משפט שהן אומרות. אני צריכה להתחיל לחשל את עצמי מולן, ולהיות יותר דעתנית, יוזמת ופרו-אקטיבית. בלי שום קשר למה שהן רוצות או מציעות לעשות. זה מזכיר לי שאתמול הייתי בבוקר בבית הספר. חלקכם בטח תתהו למה. אז אני אקדים תרופה למכה ואומר שבתור שכבת י"ב, מתפקידנו הוא לקשט את הבית ספר לקראת החזרה ללימודים, שתהיה אווירה נוחה. בשעה מסוימת המורה שהגיעה הייתה צריכה ללכת והפקידה אותי כאחראית, זה היה די פשוט. אבל הן לא הפסיקו לטרטר לי במוח. "תביאי את זהב.. תיקחי את זה.. תתלי את זה.. תעשי את זה.. למה זה ככה? אבל זה רעיון די טיפשי, הן לא יבינו..." וכו'. באחת מהפעמים שזה קרה, התעצבנתי. לא יכולתי יותר. אמרתי לאחת מהן: "אולי במקום להגיד לי לעשות דברים ולתקן אותן, תעשו גם אתן משהו?" מה היא ענתה לי: "סליחה, את חצופה." יש לי משהו אחד להגיד על זה ושימות כל העולם, היא חצופה. אני לא העבד שלה, ואני לא השפחה שלה. זה שמינו אותי לאחראית לא אומר שצריך לסובב אותי על האצבע הקטנה. בפעם הרביעית שזה קרה, קמתי והלכתי. לא יכולתי לסבול את ההתנהגות שלה יותר. חצופה, מה נראה לך? - אני רוצה שהשנה הזאת תהיה חווייתית ומלאת זיכרונות בשבילי. ואני אעשה את זה. איתן או בלעדיהן, כרגע זה ממש לא משנה לי.
שנת לימודים מוצלחת לכולם, ושבת שלום.:)
גם אם היא אחרונה לחופש הזה, ואחרונה בכלל בכל ימי לימודיי.
"יאללה, בנות!" המורה קראה בקול גדול לחבורת הבנות שרצה בסיבובים באולם הספורט. "יש לכן עוד שתיים וחצי דקות, זה לא הרבה." הסתכלתי עליה רצה. גם כשהיא רצה היא הייתה יפה. שיערה השחור אסוף בפקעת על עורפה, בגדי הספורט שלא לא היו מסמרטוטים ואף מגוהצים למדי. הסתכלתי עליה - על אחותי הקטנה. רצה. המורה הגיעה אליי בחיוך: "את לא מתכוונת לרוץ?" המהמתי לעברה משהו על בעיות בברך והראיתי את האישור מהאורתופד. מבטה נראה מרחם והיא התיישבה לידי. "אחותך זה משהו מיוחד..." המורה אמרה בחיוך, חייכתי גם אני, חושבת, היא בעצמה מיוחדת מאוד. הדקות הבאות עברו כרוח סערה. הבנות היו אדומות, מיוזעות וחלקן אף קצרות נשימה. "כל הכבוד לכן, רצתן עשר דקות." אמרה המורה ושלחה אותן לשתות מים. אחותי הגיעה. קצרת נשימה ואדומה בכל פניה. אולי ממים או אולי באמת מחום, אני מקווה מאוד שהיא לא עומדת להתייבש, כי אני לא אעמוד בזה. חשבתי לעצמי, בעודה מתחילה לחפש את בקבוק המים שלה, זה של ההלו-קיטי. "קומי." היא הגיעה למקום בו ישבתי וכמעט צעקה עליי, "אני צריכה את הבקבוק מים." קמתי. כי אימא אומרת שזה לא טוב להיתקל בה כשהיא קצרת-רוח, עוד יכול להיות כאן גוג ומגוג. היא לא מצאה את הבקבוק והחלה להשתולל. בשביל ילדה בגילה, זה לא כזה משבר גדול. בשבילה זה כן. החלטתי לשים לזה סוף ולהוציא אותה מהשיעור. גם ככה המבטים התמהים של הבנות יותר הלחיצו אותה וגרמו לה להשתולל עוד יותר. גררתי אותה החוצה, עם תיק בית-הספר שלי, מתקשרת לאימא ביד אחת וביד השנייה לופתת את זרועה בחוזקה, מחשש שתברח. אימא הגיעה אחרי עשר דקות, שבהן היא השתוללה עוד יותר. ניסיתי שלא להרים עליה יד וזה היה קשה מדי. אני יודעת מה אימא שלי חושבת על זה שאני מרימה עליה ידיים- היא לא אוהבת את זה וכועסת עליי מאוד. כשאימא הגיעה היא פרצה בבכי ונכנסה לאוטו, מספרת לאימא מה קרה היום בבית ספר ואת זה שגנבו לה את בקבוק ההלו-קיטי שהיא כל כך אוהבת. כשהגענו הביתה, אימא הרגיעה אותה ואני שבתי והסתכלתי על האבחון שהיה מונח על השולחן. "שם: שקד. גיל:10.9. תאריך לידה:23/05/2004 . אבחון: אוטיסטית דרגה קלה, אוהבת מאוד בקבוקים של הלו קיטי." ~~~
עוד ארבעה ימים כיתה י"ב. שמיניסטית תשע"ה, אני מתרגשת.3:
אני צריכה שמישהו יעריך אותי כמו שאני מעריכה אותו- זה לא קורה.
את מתרגשת לקראת השנה החדשה? את מחכה שהיא תתחיל? לא, אחרי 11 שנים בליווי משרד החינוך. אני ממש לא מתרגשת. יותר מפחדת. שנה אחרונה וזה...
למרות ’צוק איתן’, את מרגישה שניצלת את החופש שלך כמו שצריך? לא, ממש לא.
אירגנת כבר ציוד לשנה הבאה, או שתציצי ברשימה מחר? כן, ברור.
מה המטרות שלך לשנה הקרובה? יש המון. 1.לסיים לכתוב את הסיפור שלי. 2.לעשות רישיון. 3.להיפטר מההרגל של שמיעת המוזיקה. 4.לא להיות צמודה לאייפון. 5.להיות יוזמת, פתחוה ולדבר לעניין. 6.לדבר סוף כל סוף עם המורה שלי בלי בושות. אני אוסיף עוד אח"כ :)
הרגלים טובים הם המפתח כדי להישאר מסודרת ובעלת משמעת עצמית לאורך זמן. אילו הרגלים יעזרו לך השנה? שבעת ההרגלים שכתבתי לעצמי כאן בטיוטות, אני אסתכל בהם אח"כ.
האם יש לך רעיון אחד, ריאלי, לשינוי שיהיה משמעותי בבית הספר שלך? כן. אני רוצה שהשכבות הבוגרות והעליונות יותר יתקרבו, אני מרגישה ריחוק ביניהם. זה יכול להיות נחמד. (:
את עומדת להשקיע את עצמך בבית הספר השנה או בפעילויות חיצוניות? משתי הבחינות יחד. אני מקווה שאני אצליח להמשיך לשלב בין ליטמודים לעבודה, להשקיע בעצמי יותר. ולגלות על עצמי המון דברים חדשים.
אילו טעויות עשית בשנה שעברה שלא תחזרי עליהן השנה? אימפולסיביות.
אילו זיכרונות את עומדת ליצור לעצמך השנה? שנה כיפית, רווית חוויות ומחזקת.
לסיום, בחרי אדם אחד ואחלי לו משהו טוב לשנה שבפתח, שיהיו אנרגיות חיוביות ;) לי. שאני אצליח למצוא איזון נפשי ורגשי ביני לבין הנפש המתוסבכת שלי, שאהיה מאושרת ושמחה במשך כל הזמן הזה. בכל אופן, חיים רק פעם אחת (:
היא לא הצליחה להירדם.
היא קיוותה שהחושך יכבה לה את העיניים, בלי העזרה של מנורת הלילה, שהתנפצה באותו
הבוקר.
היא בכתה, החושך נראה
לה מאיים. הרוח שרקה בחוץ ועץ האגוז הגדול נראה לה כבן אדם שרוצה לרצוח אותה.
״אימא!״ היא צרחה שוב,
בפעם החמישית באותו הלילה.
האם הגיעה, נמרצת. ״מה
קרה?״ היא קראה בהיסטריה. ״אני לא מצליחה להירדם.״ אמרה הילדה ושבה למרר בבכי,
הודפת בגסות את אימה המנסה להגיע אליה. היא התכווצה במיטה ושמה על ראשה את השמיכה
וצרחה עוד יותר.
״אלמוג!״ אימה אמרה
ברוך והסירה מעליה את השמיכה. היא ליטפה את ראשה וביקשה ממנה לשכב על המיטה הקטנה
שלה. זו שהיא כל כך אוהבת. מכוסה במצעים צבעוניים של נסיכות, כיאה לילדה קטנה בת
חמש.
היא שרה לה כמה שירים
שקטים. בקול שקט, רך ונעים.
היא שמה לב שהיא נרדמה
רק כשהגיעה לשורה הזאת:״רק עוד קצת, אתה תראה / איך בסוף כל לילה-בוקר יעלה.״
היא נשקה לראשה וכיסתה
אותה בשמיכה. כשיצאה מהחדר של אלמוג, השאירה את האור במסדרון דלוק ואת הדלת חצי
פתוחה, מתפללת שתצליח לישון רצוף עד אור הבוקר. ~~~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם