בחלום הייתי בפגייה, וזה היה בערך חודש-חודש וחצי אחרי תחילת השירות. אמצע אוקטובר, כמדומני.
אחת האחיות ביקשה ממני להתקשר לאדון ההוא שוב, להגיד לו בכאב שהוא חייב להגיע, לפחות פעם אחת, כדי לראות את הבת שלו. כדי להרגיש אותה. אולי קצת לטפל בה. אולי, כדי שתתחזק ותשרוד.
האב סירב, האם צרחה שמה נראה לי שאני עושה דבר כזה ומתערבת בחיים של אנשים אחרים. שתקתי, לא היה לי מה לענות. מה אני אגיד לה? שביקשו ממני לעשות את זה?! אני לא אוהבת להסגיר, ולשלוח מישהו אחר להתמודד עם הבעיה. אני מנסה לפתור אותה בעצמי, אח״כ פונה בבקשת עזרה.
עבר שבוע, וההורים לא הגיעו. הרופאים כבר כמעט הרימו ידיים. ואני? אני לא ויתרתי. נשארתי כל יום קצת אחרי השירות כדי להיות עם הילדה. לטפל, להאכיל, לחבק, לשיר ולחתל.. היא כבר הועברה למיטה פתוחה, והמשקפיים שלה הוסרה. כל הכבוד, נסיכה קטנה שלי, את מתקדמת יפה
פתאום, החלום חזר אחורה. חודש וחצי. ליום הראשון של תחילת השירות. נכנסתי לפגייה,כואבת ודואבת אחרי חיסון נגד שחפת ואחרי ארוחת צהריים מגעילה. אני זוכרת שהוקסמתי ובכיתי. לא הייתי יכולה להכיל את הגודל הזה, את זה שאני אשכרה כאן. במקום שהציל אותי. במקום שלא ויתר עליי. במקום שאני עצמי נלחמתי על חיי הפעוטים ויצאתי ממנו לאחר תשעה חודשים, גיל מתוקן חמישה חודשים, במשקל של חמישה קילוגרמים קטנים. ולחשוב שנולדתי 500 גרם+כף וחצי של סוכר (625 גרם. כן, מדדתי..)
ראיתי אותה שם. את הקטנה שלי. קיבלתי עליה פרטים ישר. נודע לי שהיא נולדה במשקל הזה והזה, עם חשש לכמה מחלות מסוכנות ושכרגע אמה מתאוששת מניתוח קיסרי. האב, מסרב לראות את ביתו.
בגיל יום, הקטנה שלי כבר עברה שני ניתוחים, שהצילו את חייה ב״ה.
לאחר שלושה ימים, היא קיבלה את שמה. או יותר נכון, את השם שהצלחתי בחרוק שיניים לשחרר מהוריה, שלא הסכימו לראות אותה בכלל. הסתבר לי שהם קראו לה הלל, ואז שינו את שמה לאלה. למה? אני זוכרת את עצמי תוהה בראש, הלל זה שם יפה מאוד. וגם אלה. אבל למה?
החלום קפץ קדימה, זה כבר היה חודש דצמבר, והרוחות בחוץ השתוללו והגדם לא הפסיק לרדת. זה היה יום שני, 21 בדצמבר. הסתבר לי שזה יום ההולדת העברי שלי. (סתם לא, את זה בדקתי מבעוד מועד) אז הבאתי עוגה...
נכנסתי לפגייה ושאלתי איפה אלה. כבר ציפיתי, אולי, לגרוע מכל. נודע לי שבשבת היא שוחררה לביתה, וההורים, ב״ה וסוף כל סוף, באו לראותה ונמסו מהמתיקות שלה, מהחיוכים שהיא מפזרת בגיל ממש צעיר, כיוון שגילה המתוקן הוא בסה״כ חודש וחצי. והיא? היא בכלל כבר כמעט קרוב לארבעה חודשים.
בלוקר שלי, חיכה לי מכתב ושוקולד. זה היה שוקולד לבן של טובלרון, שהוא אחד האהובים עליי.
קראתי את המכתב והתרגשתי. הרגשתי שהצלחתי להעניק חיים לילדה שלפי דעת הוריה, לא הייתה זכאית לחיים. אבל יותר מזה, הרגשתי שפתחתי דלת ביחס של הורים לפגים שלהם, לקטנים שלהם, כי זה ידוע שלא כל הטרה מקבל את העובדה שהילד שלו פג.
בחלום, אגב, ההורים ואני שומרים על קשר אדוק.
~~~
אתמול נזכרתי שאמא סיפרה לי פעם שכשאחותי התאומה ואנוכי היינו מאושפזות בפגייה, היו זוג הורים שלא היו יכולים להכיל את מראה ילדם, אז הם פשוט לא הגיעו לפגייה. עד הרגע שבו הודיעו להם שהבן שלהם משוחרר.
זה הרג אותי, וזה שבר לי את הלב. איך הורים יכולים להיות כל כל נבזיים כלפי הבן שלהם? במיוחד אם הוא כזה קטן, חסר-ישע וחסר-יכולת לנשום, לאכול ולבכות לבד. הרי ברוב המקרים, התינוקות בקטנטנים האלה מאותתים לך בצורות שונות כשהם במצוקה.
אפשר להגיד שהתת מודע שלי עבד שעות נוספות וחלמתי את החלום הזה בידיעה ברורה שאני חולמת אותו. או שאולי לא? אני לעולם לא אדע.
בכל מקרה, אני מקווה מאוד לא להתיקל במקרה כזה בפגייה, כי זה ירסק אותי. לא פחות מהפחד העצום שלי להיתקל במקרי מוות.
אני מבינה שיש פגים שלא שורדים, ושיש פגים מאוד חולים, ושיש כאלה שנמצאים בפגייה רק כי הם נולדו במשקל לא תקין, אבל היי, לפחות הם נולדו בחודש תשיעי. אני מבינה המון דברים, אבל מה שאני באמת לא מבינה זה איך הורים מסוגלים ל״נטוש״ את הילד שלהם ולא להגיע לטפל בו? אז מי יעזור לו? אלוקים?!
~
עוד שבוע. עוד שבוע לכנס פתיחה.
עוד שבוע לדברי ברכות, זריקה אחת מעצבנת וארוחת צהריים.
עוד שבוע לחלוקה למחלקות; כניסה למחלקה שיועדתי לה.
עוד שבוע לחיים חדשים ולהתחלה חדשה.
עוד שבוע, לסגירה מעגל מדהימה.
אני לא חושבת שאני מבינה את מה שהולך ל״נחות״ עליי בשבוע הבא.
ובאמת, אני מנסה ומנסה להבין, עד שאני מגלה שיש לי סימני עייפות קשים, ושכמעט נגמרת לי הסוללה.
ביום ראשון, בשעה שמונה וחצי בבוקר התעוררתי. באי-ידיעה מוחלטת שבשעה 12:30, אני עומדת לשבת בטיסה לברלין. כן, לברלין. המקום שהכי רציתי להיות בו הקיץ.
הייתי בטוחה שאני מלווה את אחותי הגדולה לשדה התעופה ונוסעת עם אמא ועם האוטו לתל אביב. למתחם שרונה. אבל לא!!
אני טסה לברלין, טסה לברלין!!
באותו היום, בשעה חמש וחצי (שעון ישראל) כבר היינו במלון. מותשות מהטיסה, אבל זה לא גרם לנו לא לצאת בערב ולהכיר את המקום. יצאנו והיה ממש נחמד!! וקנינו גלידה במקדונלדס, כמיטב המסורת.
יום שני, 10/8/15:
יום שני. התעוררתי בשמונה בבוקר והייתי מוכנה לצאת לחקור את העיר. בשעה תשע אחותי ואני כבר היינו האלכסנדרפלאץ, בדרך למגדל הטלוויזיה. לפני העלייה למגדל אכלתי בסטארבקס, שזה בית קפה שלישראלים בכלל, ולשומרי כשרות בפרט, יש אישור לאכול שם. אז היה לי ממש נחמד.
אחרי מגדל הטלוויזיה נסענו לרייכסטאג ולבנדרבורג, ועשינו את כל שדרת האתרים החשובים שם ברגל. לקינוח, הלכנו לפרימארק. אחותי ואני קנינו שם מלא בגדים ושטויות. קניתי את התיק שכל כך חלמתי עליו לשירות!
בלילה שוב יצאנו לכיכר שם, ושתיתי מילקשייק וניל מבורגר-קינג.
יום שלישי, 11/8/15:
באזור תשע וחצי אחותי ואני היינו כבר בדרך לאי המוזיאונים, וכשהגענו לשם, גילינו שהיינו שם אתמול. קניתי כרטיס ב-18€ והייתי בשלושה מוזיאונים ממש מגניבים! אחותי צילמה את כל האלים היוונים וחלק מהאלים הרומיים והמצריים.
לאחר מכן, עשיתי שיט בנהר והגענו לאזורים ממש יפים. התלהבתי מהמדריך, כי הוא היה בעברית!
יום רביעי, 12/8/15:
ביום רביעי, קמנו ויצאנו. תנחשו לאן?! למוזיאון היהודי! וואו, היה שם סיור מדהים! המדריך היה (איך לא?) בעברית, והמוכר שם היה מצחיק, הוא אמר שהוא צריך תעודת זהות או כרטיס אשראי, והוא אמר בעברית ״שתיים״ שעשע אותי מאוד.
הסיור במוזיאון היה מדהים, הוא ערך שעתיים ואשכרה הקשבתי להכל. למדתי המון והיה פשוט מרגש מרגש מרגש!
יום חמישי,פראג לי, 13/8/15:
חמש בבוקר, ברלין. התארגנו ויצאנו לכיוון הרכבת עם המזוודות. למה? כי נסענו ברכבת לפראג. מפליא אותי שאירופה כל כך קרובה אחת לשנייה, ורק ישראל מוקפת באויבים וזה פרוצדורה לנסוע לחו״ל. פרוצדורה ממש קשה.
הגענו, אחרי ארבע שעות מתישות של נסיעה לפראג. וואו! כמה שהיא יפה.
זה היה יום ממש מעצבן כי איבדנו את הדרך, והיינו מותשות. אבל איכשהו, עברנו אותו, ואפילו אכלנו במסעדה כשרה!
נכון לעכשיו (16/8, 7:13, שעון ברלין) אני ברכבת. בדרך חזרה לברלין. אבל אני מרגישה שאני ממש לא רוצה לעזוב את פראג! אני גמורה מעייפות ובבוקר ירד גשם. אני חולה על גשם באמצע אוגוסט, זה ממלא את כל המצברים שלי מחדש. צילמתי תמונות די טובות במצלמה, שאני פשוט אעשה להם עיצוב באינסטגרם וזה ידגיש את הגשם. אין, אני חולה על גשם!
עוד יומיים, בשעה זו, בעזרת ה׳, נהיה כבר 13 דקות במטוס בדרך חזרה לישראל. אני מנסה לא לחשוב על זה, כי זה מעציב אותי לדעת שהחופשה שלי עוד שנייה נגמרת, למרות שאני מעדיפה להיות בבית, בישראל.
התפללתי היום ברכבת. ויתרתי על תפילת שמונה-עשרה, מפאת אי ידיעה איפה נמצאת ישראל. לא ויתרתי על תפילת ראש חודש. אני מקווה מאוד שאני לא מתבלבלת ואכן היום א׳ אלול. מקסימום, הקדמתי את הזמן טיפה..
היום אנחנו עושות יום ב״easy" ונוסעות לגן החיות. למרות שלא נשאר לנו שום אירו כמעט, כי היינו צריכות לשלום למלון בפראג. אני מקווה שאני אוכל להוציא כסף, כי גם ככה אחותי הוציאה המון.
יהיה כיף בע״ה! לא מאמינה שעוד יומיים חוזרים הביתה!!
יום שני, 17/8/15 + שלישי, 19/8/15: יום אחרון + טיסה + בית:
עשינו טיול עם בן הדוד של אבא שלי. איזה בחור מתוק! היה ממש כיף. אכלתי בוריטוס (צמחוני!) וקניתי לי קינדר לטיסה. אבל.. כרטיס האשראי שלי נבלע באחד מהכספומטים שם!! ניסיתי לדבר עם הבנק, וחיכיתי כמו מפגרת חצי שעה על הקו. אז שלחתי להם הודעה שיבטלו את הכרטיס בדחיפות. מקווה שהם יראו את זה עד מחר. לפחות אין לי מה לדאוג, כי הוא יישאר תקוע שם. בתקווה שעד שמישהו ימצא אותו, הוא כבר לא יהיה בשימוש.
ולעניין אחר לגמרי: עוד שבועיים אני מתחילה שירות!! *כפייםכפיים* אני מתרגשת מאוד! אישרתי הגעה ליום אוריינטציה, ואני מקווה שיהיה בסדר.
פייר, התגעגעתי לישראל. ממש.
זה קומץ תמונות קטן שצילמתי בברלין, אבל הן אהובות עליי מאוד. תהנו
תקראו לזה איך שבא לכם.
Israel.
Little Woman\Louisa May Alcott
עריכה: לזהם פוסטים זה לא הקטע שלי. אבל עם דברים שקורים בצפיפות כל כך, אני לא אכתוב פוסט מזוהם חדש. עמכם הסליחה.
עוד שבוע וחמישה ימים!! אבל..
משום מה הבטן שלי מתהפכת מרוב לחץ.
~
מישהו יכול להעיר אותי כשספטמבר יחלוף?
זה מזכיר לי שאתמול נסעתי עם אמא (היא נהגה, לצערי הרב..) לערוך קניות בסופר.
בהלוך, היא העלתה בפניי את הציפייה שלה שאתחיל לחמוד באוקטובר 2017, ישר אחרי סיום השירות הלאומי. כשניסיתי להביע את התנגדותי, היא העלתה את הטענה ש״אסור לך לשכוח שאת גדולה בשנתון, כי את ילידת דצמבר. משצע, שאת השירות הלאומי שלך אץ תסיימי בגיל 20.6״
הלוו, זה גם צעיר!
בחזור (או שזה גם היה בהלוך?), סיפרתי לה שסיפרתי לבן דוד קרוב שאף פעם לא היה לי חבר. ובהמשך לשיחה על הלימודים, היא אמרה:״ את בטוח תתחתני מוקדם.״
רק אחרי זה גיליתי לה שסיפרתי לו את זה. והיא ענתה לי בתגובה הכי לא הגיונית בעולם. ״נו?את לא חושבת שהגיע הזמן? את כבר גדולה..״
לא אמא, אני לא חושבת שאני בנויה לקשר זוגי. זה שאחיינית שלך התחתנה בגילי, לא אומר שכל אחד בנוי לקשר ולעצמאות. אני מרגישה קטנה. אבל מי יודע.. אולי זה ישנתה.
אני כן מקנאה בחברות שלי, שנמצאות בקשר זוגי, ואני כן רוצה אחד, אבל אני לא מכירה בנים, וביננו, מרוב התלהבות שלי הם בטוח יקחו צעד אחורה.
בכל מקרה, תתני לי להתחיל את השירות ונדבר על זה בעוד שנתיים, בסדר?-,-
שבוע וחמישה ימים. הזמן רץ מהר מידי.. ואני עייפה. תקראו לזה איך שבא לכם.
עריכה:(23/8, 19:40) אמא אמרה שהשתפרתי בנהיגה! *כפייםכפיים* אבל כרגיל, רעדו לה היידים בסיום הנהיגה. בזה הסתכמו שעתיים של ליווי עם אמא שלי. לפחות סיימתי את כל חמישים השעות 15 יום לסיום המלווה בוקר, ותשעה ימים לשירות! בחיים לא התרגשתי ככה
בזמן האחרון, אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על השירות.
זה התחיל בכך שאחרי שהתקבלתי לפגייה, זכיתי לתגובות נלהבות וחמות מהאנשים הסובבים אותי. זה המשיך בכך שהתחלתי יותר לחקור על הנושא ולדלות עליו כל פיסת מידע. האדם הראשון שחשבתי עליו הייתה כמובן האמא היקרה שלי, שחוותה היריון קשה שנגמר בלידת שלישייה פגה (שאחת מהן נפטרה אחרי שבוע.) וכמובן התלהבה לספר לי מאוד על זה ואפילו המליצה לי לקרוא את הספר שמצאתי בבית, על פגים. המקור השני היה כמובן הספר, שלמען ההגינות, הוא שיעמם אותי מאוד, אז לא קראתי אותו. אני מצפה לקרוא אותו בשבוע הבא בע״ה.
הסתכלות די פולשנית באינטרנט, לא הניבה כל כך הרבה, כי אני בעצמי יודעת מה ההגדרה של פג. ומה זה אוצר בעצם, אז לא קיבלתי שום משהו חדש למאגר הידע שלי.
חוץ מזה, אני יותר קוראת סיפורים של הורים פגים, יותר קוראת את המדורים של מאקו ״בית ומשפחה״ ו״תשעה חודשים״. לא בגלל העובדה המקסימה שזה מדהים אותי כל פעם מחדש, יותר בגלל העובדה שמדי פעם ( או לרוב..) אני קוראת כתבות על הורים לילדים פגים, וזה מעניין ממש.
עוד משהו (אזהרה:עלול לגרום לי להתפוצץ מצחוק/להיות עצובה)
כחלק מהבלוגים הקבועים שאני קוראת נמנוים שלושה בלוגים של שלוש נשים מקסימות שהן אמהות.(עם שתיים מהם אני בקשר..) (את הרביעית אני לא כל כך קוראת..) היום הלכתי אחורה בבלוג של אחת מהן, והתפוצצתי מצחוק מפוסט שהיא כתבה כמה ימים אחרי שהבן שלה נולד.(ינואר 2014, אם אתם מנחשים..) משום מה, רק היום גיליתי ששבוע 24 זה סוף חודש שישי, וזה גרם לי לתהות מה היה קורה אילולא הן היו יולדות בשבוע הזה.
כאילו אצלן, שבוע 24 היה עוד שבוע הגיוני/קשה בהיריון ואצל אמא שלי הוא נפסק. ונגמר בלידה של שלישייה קטנטנה, שרק שתיים מהן שרדו.
אותי אישית, המחשבה הזו די העציבה.(אולי גם כי חשבתי עליהן?)
אני מקווה שיהיה בסדר.
אני חושבת כבר כמה זמן להגיע לביקור, ספק כדי להכין את הקרקע, ספק כדי להרגיע את הנפש שלי. למען האמת, אני מאוד גאה בעצמי. הפסקתי לפחד! אני חושבת שסיור בפגייה יעשה לי טוב ויכין אותי יותר. עכשיו, ממש הרגעים האלה, הלב שלי פועם בהתרגשות.
ועכשיו, קצת לעדכוני עולם.
היום, באופן רשמי ביותר, אחותי ואני סיימנו לטייל בפראג. רבצתי בחדר עד השעה ארבע בצהריים, כי שבת יוצאת כאן בתשע וקצת.. ואז יצאנו לסיור במצודת פראג. וואו! איזו מצודה מהממת! ואיזה נוף! משגע, היסטרי, מדהים, מפעים חושים וגורם לך לקצות רק להישאר כאן!
קצת התבאסתי שאני לא יכולה לצלם את הנופים, כי שבת וכאלה.. איזה זוג ביקש ממני לצלם אותם, וכמובן שאחותי נחלצה לעזרתי, כי פשוט אמרתי להם לא. כי אסור לי.
אחותי הגדולה מקסימה כרגיל, ואפילו פינקה אותי בגלידה ומים בלי שביקשתי (כי כשאני מבקשת, זה נשמע ונראה כאילו אני מחללת שבת. ועמדתי בשמירה בגבורה!)
חזרנו מותשות, נכנסתי להתקלח והתפניתי לסדר מחדש את המזוודות של שתינו. גם כי היה לי ממש משעמן, וגם כי הן פשוט נראו זוועה! היה כיף לסדר אותן. התחלתי טיפה לקרוא את הספר באנגלית של אחותי, אבל היא סיפרה לי שהוא ממש מפחיד, אבל אני חייבת להתחיל לקרוא את הספרים של הרלן קובן, אומרים שהם מסתוריים ומגניבים.
אני כותבת לכם עכשיו מהמיטה החמימה שלי במלון בפראג. מחר אנחנו חוזרות לעוד יומיים בברלין ואז ביום שלישי בשבע בבוקר (שעון ברלין)
Israel-Here We Come!! *כפייםכפיים*
פאק, אני כל כך הולכת להתגעגע לכאן.
מה שמזכיר לי, שאתמול חוויתי נקודת שבירה. עם כמה שאני שונאת שבתות בחוץ לארץ, המחשבה שאצטרך לעשות אותה בלי ההורים שלי ואחותי התאומה בישראל, הכניסה אותי לחרדות והערתי את אחותי הגדולה בבכי מטורף. הו, כמה שאני בכיתי!
אחרי הבכי, התאוששתי מעט ואז התחילה השבת הכי מטורפת, מצחיקה, מדהימה ושוברת עצמות בעולם!
היה לי כל כך כיף, פראג מדהימה ונכון לכרגע, אני ממש לא רוצה לחזור לברלין. (אוקיי, הגזמתי. אני כן.)
אז מכאן, אאחל לכם לילה טוב כי אני צריכה לקום בעוד פחות מחמש שעות(שעון פראג+ברלין)
אני גמורה מעייפות, ולא יכולה לישון. אחותי קוראת ספר מתח והיא בלחץ היסטרי.
ויותר מכל, מתרגשת לשירות עם פרפרים לא הגיוניים בבטן. ספק מרעב, ספק מהתרגשות.
תקראו לזה איך שבא לכם, עוד שבועיים וחצי משנה סטטוס ל״בת שירות לאומי.״
עכשיו אני בפראג. מגלה לתומי הרב ששבת נכנסת כאן בפאקינג 20:07. אני שונאת שבתות כאלה! ארגג.
פראג מקסימה. הקטע הוא, שהיא שוברת לך את הרגליים וגורמת לשברי מאמץ קשים.
לא הבאתי איתי ספר לשבת, כי..(ראו למעלה.) לא ידעתי שאני טסה ביום ראשון. אז אין לי כל כך מה לעשות חוץ מלהתבטא כאן כרגע ולקוות שהשבת הזו תעבור שיא המהר!
ביום ראשון אנחנו חוזרות (ב״ה!) לברלין. אם להיות כנה, שבוע ויומיים זה יותר מדי בשבילי. אני כבר מתה לחזור לארץ! ואני ממש סובלת משבתות מחוצה לה.. מסתבר שההורים שלי רבו, ואבא שלי נסע לעשות שבת אצל ההורים שלו.
אני פשוט אשלים עם זה שישי לי הורים שיש להם את הזמן הכיי ארוך בעולםםםם.
ושאני לא אטוס . בכלל. ~ אני מעוצבנת על זה שכשיש לי זמן, היא משאירה אותי בבית. ואני בטוחה שהיא תצטרך אותי מלא בתקופת השירות. מסתבר שנתנו לה מנהל מסניף אחר והתנו את זה בזה שהוא מקבל שעות טובות. אבל למה אני צריכה לסבול?! דיברתי איתה על זה. הגשתי משמרות לשבוע הבא, נראה מה יהיה. לפחות אני לא מתקטטנת על שלוש/ארבע שעות כשקוראים לי מהרגע להרגע. זה הדבר היחידי שטוב בעסק הזה. ~ אני שמחה בעובדה שאני מצליחה לייעל את הזמן שלי בבית. ואני שוקלת להגיד לאבא שייסע איתי למכור את כל ספרי הלימוד האלה, ואז להרוויח קצת כסף על זה.
נחמד לי, כי אחותי בבית. ופעם ראשונה בחופש הזה, אני לא לבד. :)
עריכה: אחותי אמרה שאני חופרת. ואמא אמרה לי ש"הבטחנו שניקח אותך לטיול. אז תרגיעי." מילה אחרת ל: את חופרת, די! אז אני מפסיקה לחפור :)
עריכה שנייה: אתמול אמרתי לאמא שזה לא הגיוני שלא ניסע לשבת אצל סבא וסבתא! תמיד היינו נוסעים. ואז הסתבר לי ששנה שעברה בכלל לא נסענו, בגלל הלחימה בעזה. וגם ב-2013 לא נסענו. לא זוכרת בגלל מה אמא אומרת שאולי ניסע בע"ה שבוע הבא. ואם לא, "את ילדה גדולה. את יכולה לחכות עד סוכות." אבל יש מצב שבחול המועד סוכות אני אהיה בשירות! אז מה זה שווה לעשות אצלם רק חג? וכמו שאחותי הגדולה אומרת: "שאלה יהיה הצרות שלך בחיים." ואני שמחה שאטלה הצרות שלי בחיים. כי לאנשים אחרים יש צרות יותר גדולות. אז למה אני עדיין מתמרמרת על החיים שלי ?!
שבוע הבא אני לבד עם ההורים שלי, מסתבר. משמע זה אומר המון זמן והתאמנות על הרכב של ההורים, ונסיעות צפויות בימי שלישי וחמישי. ובשבת? אני כבר אמצא מה לעשות, אולי אסע לסבתא.. מאחר שאמא והיא די בסכסוך. שבת שלום לכולם!!
עכשיו, אני מנסה לחשוב, מה אני לקחתי לחיים מאחותי התאומה, ולקחתי ממנה הרבה דברים. אני לא עומדת עכשיו לכתוב פוסט קורע לב על כמה שאני מתגעגעת אליה, כי היא בבית וחוזרת מחר לבסיס. ותכל'ס, אין לי כל כך כוח להפעיל את הראש שלי, כי הוא כואב.
במהלך השנים, גיליתי עד כמה אחותי התאומה ואני שונות. כל אחת פונה לכיוון שונה, כל אחת מצליחה בתחומים שונים (אם כי ההפרש לא כזה גדול.. ובכל אופן, עברנו טסט ביחד..) וכמובן, האופי שלנו שונה.
מה שמדהים אותי לראות, זה שהאנשים שמכירים אותנו מבחוץ, גם רואים את זה ולשם שינוי, מקבלים את זה בהבנה, בהכלה, כאילו שזה דבר הגיוני. שזה בסדר. שזה סטנדרטי ונורמלי לחלוטין.
האנשים מבחוץ, לעומתם, חלוקים בדעותיהם. יש כאלה שלא מבינים למה אנחנו לא עושות הכל ביחד והכל אותו דבר (רמז:אנחנו לא אותו אדם!!) ויש כאלה שדווקא שמחים על כך שכל אחת פונה לכיוון שלה.
שלשום, הגעתי לעבודה בשעה די מאוחר, כדי לסגור סגירת מנהל, כי המנהלת הבכירה הייתה חולה והשני לא היה יכול לסגור. לפני התלאות והייסורים של הסגירה, ולפני המוזיקה הרועשת שגרמה לי אשכרה להתמכר לשיר במזרחית (הוא ממש כיף! מזכיר לי את המערב הפרוע..) עזרתי לאשה נחמדה עם ילדה בלונדינית לפתוח מיונז וקטשופ, כי יש אנשים שלא מסתדרים עם האריזות הקטנות והסוררות הללו.
הילדה אמרה משהו על קייטנה, ופלטתי שלא הייתי בקייטנה כבר המון זמן(מאז כיתה ה׳) והאישה הזו לא האמינה לי שאני בת 18 וחצי...(טוב שלא ביקשה ת״ז..) אחרי השאלות של ״איפה למדת?״ ״הבית ספר של הוא דתי?!״ ״את דתייה?״ עניתי את התשובה הנצחית שלי לשאלה האחרונה:״תראי, אמנם לא רואים (מצביעה על המכנסיים של העבודה וחולצה די חשופה..) אבל כעיקרון, אני אכן דתייה.״
היא שאלה אותי מה אני עושה שנה הבאה, עניתי שירות לאומי, בגאווה. ״למה לא התגייסת?״ הגיעה השאלה הכל כל מעצבנת, ״כי אני חושבת שאני יכולה לתרום יותר בשירות.״
״יפה, ומה תעשי שם?״ ״סוג של מזכירות רפואית.״ עניתי, רציתי לספר לה למה בחרתי ללכת דווקא לשם, אבל אז התחיל השיר הממכר, ומצאתי את עצמי צורחת על מנהל אחר ואומרת לו לכבות את זה מיד. הוא כמובן כיבה, ואחרי הסגירה המתישה חזרתי הביתה.
ביום שישי קמתי כמו שעון בשמונה ורבע, והתכוננתי לעוד משמרת מתישה. היא אכן הייתה מתישה, וישנתי את שנת חיי (בערך..) באותו הלילה. היום סידרתי את הארון, וגיליתי עד כמה הבגדים שלי יפים, ויושבים עליי טוב. ואז קיבלתי החלטה (שאמא לא מבינה למה לא קיבלתי אותה יותר מוקדם.... להתחיל לטפח את עצמי. כל בוקר, החל מבערך לפני שבועיים, אני מתעוררת, אוכלת ומצחצחת שיניים (אגב, יותר בריא לצחצח אחרי הארוחה..) ומתכוננת לעוד יום. על הבוקר אחרי הצחצוח שיניים אני מתיישבת על הכורסא הנוחה בסלון ובודקת את החדשות, הוואטסאפ, הפייסבוק והאינסטגרם. כמובן שעכשיו, בהיותי הילדה הקטנה בבית, זאת שמתעוררת בבוקר כששני הוריי ואחותי בעבודה, ותאומתי בצבא. יש לי תפקיד: לתלות כביסה ולדאוג שהבית יהיה מסודר. אם יש כביסה, אני תולה אותה. השבוע קרה דבר מעצבן, שני החבלים הגדולים של הכביסה כנראה לא עמדו בעומס החום והבגדים גם יחד, אז הם פשוט התנתקו ממקומם. בתור מתנה, אבא הביא לי חבל חדש. ייאיי לי. (סתם לא, אני אוהבת לתלות כביסה, כי אני מדליקה מזגן, ואז כשאני נכנסת הביתה המזגן עובד טוב.. ואז לא חם לי.)
ברוב הימים, יש לי משמרות במקדונלדס. אז אני תמיד מתארגנת שעה לפני, ומגיעה לאכול למנהלת של את המוח חצי-שעה לפני המשמרת, זה גורם לי להגיע אליה בטוב. (אלא אם כן לא ישנתי בלילה. מה שקורה בדר"כ בימי ראשון. למרות שהשבת לא ישנתי דקה!) אם אי לי משמרת (מה שממש נדיר שיקרה) אני קובעת עם חברות, או סתם יושבת בבית להמשיך לכתוב את הסיפורים שלי. וזה ממש כיף, הכתיבה משחררת ועוזרת לי לנקות את הראש.
למה אני כותבת את כל זה? אולי כי התחלתי לכתוב את זה ביום שישי לפנות בוקר, בידיעה שאני רוצה לפרסם את זה בבלוג היום. כי עוד חודש, אני מתחילה את השירות. ומי יודע כמה זמן יהיה לי כדי לשבת על האינטרנט. כעיקרון, אני מתכננת להיות בשירות בבוקר ולהמשיך לעבוד בערב במקדונלדס. אם כי אני עדיין חושבת שקיבלתי החלטה די פזיזה להיות מנהלת משמרת. מי יודע אם יאשרו לי לעבוד בכלל. אז כעיקרון (אני מסמנת לי עצמי המון עקרונות ומטרות, מודה באשמה), אני לא באמת יודעת כמה זמן יהיה לי כדי לשבת על המחשב ולהירגע.
היום רבתי עם אמא בקשר לטיסה שאנחנו מתכננות ביחד. ואז ניצחתי. לא טסים לבודפשט. אני רוצה לטוס לאתונה, או לאמסטרדם. ברירית המחדל תהיה בודפט, אבל אני מאמינה שאני אקבל את מה שאני רוצה..
אני מציבה לעצמי מטרה: לנצל את החודש הזה עד תום, ולהינות מכל רגע. כי ביולי טחנתי עבודה. זה לאו דווקא היה רע, אבל ההורים שלי מתכננים לקחת אותי לחו"חל, ואני לא יודעת לאן. רק שזה לא יהיה בודפשט.. אני בטוחה בעצמי שאוכל לעמוד בזה בגבורה!
במהלך התקופה האחרונה, קרו המון דברים טובים: *סיימתי רשמית את הבגרויות (שלזה כבר התייחסתי, אבל תמיד כיף לחשוב על זה שוב :) *עבדתי הרבה ואני חושבת שהולכת להיות לי משכורת טובה. *התקדמתי, ולמרות שעדיין אין לי אצבע, אני נהנית להיות מנהלת ולעבוד עם העובדים בכיף. *נפגשתי השבוע עם חברה טובה, וכבר תכננו את הפגישה הבאה שלנו :להוציא את אחותה הקטנה מהבית לראות סרט. אני מתכננת לראות איתן את הסרט "המיניונים", או את הסרט "הקול שבראש". או כל סרט שמתאים לילדה בת 7.. עריכה: כל כך חם בחוץ שקבענו להיפגש כשיהיה ]פחות חם, משמע, בסוף אוגוסט. * ניצלי כל דקה פנויה עם אחותי התאומה, והשבתות שלנו הפכו להיות כיפיות ממש. השבת הזאת, לדוגמא, הייתה ממש כיפית. אבא לא הלך לישון, אז שיחקנו מונפול. אני אתעלם כרגע מעצם העובד שהוא כיסח את שלושתינו וגרם לנו לפשוט רגל. ואז שיחקנו אונדה, שזה משחק קלפים מרוקאיים ממש מגניב. ובכללי נהניתי מאוד. בערב, עזרתי לה לארוז, ולפני כן ישבנו על המדרגות ודיברנו. שיחה אמיתית, מלב אל לב. קצת השארנו את אמא לבד כי אחותי הגדולה (שוב) חזרה למיטה. אבל היה מגניב לדבר איתה ולהרגיש באמת מה היא עוברת בצבא. היא נתנה לי טיפ, שהכרזתי בליבי שאני שומרת אותו רק לעצמי, אז עמכם הסליחה.. (בעצם לא, למה אני צריכה לבקש מכם סליחה? על מה בדיוק?) *שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא!!!! אני כל-כ מתרגשת, לא עובר קיץ ואנחנו לא נמצאים אצלם. (למרות שדי נפלנו על שבת לא טובה, אבל יש סיכוי מאוד גדול שישלחו רק את אחותי התאומה ואותי..) עריכה: לא נוסעים בסוף. אני שונאת שזה קורה. * הבהרתי למנהלת שלי שאני דורשת משמרות של מינימום חמש שעות (וכמובן שיותר..) ושאני לא מוכנה להיות זאת שמקבלת הכי הרבה פחות משמרות מכולם רק בגלל שאני מוגדרת מנהלת זוטרה. כתגובה, היא ענתה לי שאני מקבלת הרבה יותר משמרות ממה שנכתב לי. וזה איכשהו, תמיד קורה, הפאשלות האלה איתי.. * אמא ואני מתכננות לנסוע לטיול לוח"ל ביחד, אולי גם עם אבא. ויש מצב שזה יקרה בשבוע שאחותי הגדולה בברלין. ואני מקווה מאוד שלא ניסע לבודפשט. אבל גם אם ניסע, לפחות אני זוכה בטיול לחו"ל! (למרות שהבהרתי להם שאני ממש לא רוצה לנסוע לשם)
*הפחד שלי מהשירות התחיל טיפה להתגמד, וככל שהשבוע הזה רץ, הוא מתגמד יותר ויותר. אני מתחילה לעכל שזהו, בעוד חודש אני הופכת להיות בת-שירות מהמניין. אין יותר בית ספר.
אין יותר מחברות.
אין יותר מבחנים.
אין יותר מתכונות.
אין יותר בגרויות.
אין יותר עטים, עפרונות, סרגלים, מחשבון, מתמטיקה, אנגלית, מקצוע מגמה ושום מקצוע שבעולם.
החל מעוד חודש, אני בת שירות. זה יהיה רק הבת שירות שלצדי, הצוות הרפואי ואני, בפגיית תל-השומר. המקום שהציל אותי ושנלחם עליי לפני 18 וחצי שנים, ולהגיד את האמת? הלב שלי פועם מרוב התרגשות, הידיים שלי רועדות והחיוך שלי נמתחת מאוזן לאוזן.
אני חושבת שקוראים לזה אושר, ואני ממש לא רוצה להפסיק להרגיש ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
)