ביום חמישי האחרון חברה שלי התחתנה, ואחרת התחתנה. שני צירופי המקרים האלה, שקרו באותו היום, גרמו לי לתהות בזה באחת מהפעמים שלמדתי מילים - מה איתי? מתי תורי יגיע? אני מטבעי בן אדם קנאי.. קנאי לפרטיותו באופן קיצוני וכן, גם קצת מקנאה באחרים. וזה מעצבן. ממש מעצבן.
המוח שלי מרוכז כרגע כל-כולו בפסיכומטרי, הבחנה עוד שבועיים. זה עושה לי מן הרגשה מתוקה-מרה עם התהפכות קלה של התרגשות בבטן. הייתי מאוד יעילה היום, עצם העובדה שהמנקה לא הפסיק לשיר שירים בהודית ולקדוח לי בראש עם שואב האבק. התגברתי על זה די בגבוררה :)
עוד שבועיים הבחינה. עוד תשעה ימים אני מתחילה את שנת השירות השנייה שלי. עוד שמונה ימים אני מסיימת את שנת השירות הראשונה שלי. עוד חמישה ימים אני עושה מסיבת פרידה. המתנה העיקרית מוכנה, ואני שמחה שעבדתי עליה עם אמא שלי, למרות שהשעה כבר עקפה את 1:00 בלילה. עוד שלושה ימים סימולציה מספר ג'. עוד יומיים שיעור מספר 2 של המרתון. ומחר? מחר הולך להיות טוב, כמו שהיה היום.
היום? היום היה יום מעל הציפיות, שלא לומר מעולה :)
והנה עוד שיר שנותן לי שקט, בתוך כל הבלבול והכאוס שבלמידה.
"אתה, איש של לילה כשהשמש ישנה לך האור מאיר את העיניים.
איש של לילה, מכוון את התנועה, בחלומות שלי חושפים שיניים.
איך תמיד מחכה לך שתגיד, לילה טוב, לילה טוב.
לילה טוב יפה שלי, אני עוד מעט מגיע לחבק אותך, לחבק אותך, לחבק אותך.
וכשהשמש מלמעלה, זה הזמן שלי, אני אחת כזאת שבוקר בא לי טוב. לא כמו בלילה כשכל ההגנות שבי הולכות לישון, צריכה אותך קרוב
איך תמיד מחכה לך שתגיד לילה טוב, לילה טוב
לילה טוב יפה שלי , אני עוד מעט מגיע לחבק אותך, לחבק אותך, לחבק אותך
אתה, אתה איש של לילה שחוזר אלי כשהשמש ישנה אתה אומר תחכי לי קצת, תחכי לי רגע לפני שאת עוצמת את העיניים. אני ,אחת כזאת של חלומות , הטובים באים לי בימים השאר כבר בלילות , אני לא רוצה לישון, אני לא רוצה לישון ואיך תמיד הוא בא לי.
לילה טוב יפה שלי, אני עוד מעט מגיע לחבק אותך, לחבק אותך, לחבק אותך..." (איש של לילה- רוני דלומי, 2016.)
עוד שלושה שבועות וחצי הפסיכומטרי. עוד שבועיים פחות שלושה ימים אני מסיימת שנה ראשונה של שירות עוד שבוע מתחיל מרתון הפסיכומטרי וחברה שלי מתחתנת. עוד יום וחצי מתחיל צום תשעה באב, הצום הכי שנוא עליי ביקום, אבל היי - יש חופש.
עוד פחות משעה נכנסת שבת, וזה היה יום טוב, עם קבלת החלטות שאני אוכל לעמוד בהן. שבת שלום.
זה היה ותמיד יהיה השיר שהכי מרגש אותי.
"ממעמקים קראתי אלייך בואי אלי בשובך יחזור שוב האור בעיני לא גמור, לא עוזב המגע בידייך שיבוא ויאיר למשמע קול צחוקך.
ממעמקים קראתי אלייך בואי אלי מול ירח מאיר את דרכך שוב אלי נפרסו ונמסו מול מגע של ידייך באוזנייך לוחש שואל.
מי זה קורא לך הלילה - הקשיבי מי שר בקול אלייך - אל חלונך מי שם נפשו שתהיי מאושרת מי ישים יד ויבנה את ביתך.
מי ייתן חייו, ישימם מתחתייך מי כעפר לרגלייך יחייה מי יאהבך עוד מכל אוהבייך מי מכל רוח רעה יצילך ממעמקים.
ממעמקים קראתי אלייך בואי אלי מול ירח מאיר את דרכך שוב אלי נפרסו ונמסו מול מגע של ידייך באוזנייך לוחש שואל.
מי זה קורא לך הלילה..." (ממעמקים/הפרויקט של עידן רייכל, 2002)
ראיתי את הפרק השביעי של "המתמחים" שלוש
פעמים, הוא לא עוזב אותי, כי זה פשוט מדהים. הרופאים שם מגלים את כל הסודות שבתורנויות,
לא מייפים כלום, מראים את כל הקושי שיש להם, גם האישי, מבחינת הבית והכל.. וגם
הקושי בעבודה והעובדה שהם צריכים להיות ערים 30 שעות ברציפות.
ראיתי שוב כרגע את קליפ הסיום, ואיך אפשר להגיד זה "פתאום" נחת עליי.
כבר כמה זמן אני מתלבטת מה ללמוד, נכון שאני צריכה להשקיע בפסיכומטרי, ואני אכן
עושה את זה, אבל ובקצת זמן שעוד נשאר לי אני מתלבטת מה ללמוד, כדי שלא אגיע לשלב
הבחירה לא מוכנה, ואולי גם קצת כדי לצמצם את הציפיות של הציון שלי בפסיכומטרי. אני
מתלבטת רבות בין מקצוע פארה-רפואי לבין סיעוד. מקצוע פארה-רפואי זה כל הקשור
בריפוי בעיסוק, קלינאיות תקשורת, פיזיותרפיה והכל.. וסיעוד זה להיות אחות, פשוטו
כמשמעו.
כבר מיום חמישי, בוערת בי המחשבה כן ללכת וללמוד סיעוד- להיות אחות. הרבה זמן אני
רואה את האחיות אצלנו, עובדות, מתמסרות, ולצד זה גם בונות חיי-משפחה ומשתדלות לא
לעשות את הוויתור בין עבודה למשפחה.
אפשר להגיד שאני מהמציקות האלה ששואלות וחוקרות לגבי "איך אנשים בחרו את המקצוע שלהם.." כשהסטודנטיות לסיעוד מגיעות, עוד כשיש לי כמה דקות
פנויות לפני שאני צריכה "לברוח" לאוטובוס שלוקח אותי לקורס הפסיכומטרי (פעמיים בשבוע) או הביתה (שלוש פעמים בשבוע- נכון עד לאמצע אוגוסט) אני יושבת איתן. יושבת איתן בעודן מאכילות ילד
ושואלת אותן שאלות (או יותר נכון "מפציצה") שקשורות לחיים הפרטיים
שלהן, אבל בעיקר על איך הן בחרו את המקצוע שלהן. חש כאלה שעונות לי שהן עשו הסבה
אקדמאית ויש כאלה שעונות לי שהן ידעו את זה מגיל קטן או בחרו ללמוד את זה אחרי
התלבטויות רבות. אם להגיד את האמת, זה לא כל-כך מספק אותי (אני בעייתית, נו...) אני
יודעת שאני אצטרך בסופו של דבר לבחור, ושכל דרך ומשעול שאני אלך או אבחר, תמיד
יהיו לה ספקות, חששות וכדומה..
כרגע אני נוטה לכיוון סיעוד, ונראה אם אני אלך על
זה.. כי יש משהו מקסים במקצוע הזה, שהוא עוזר, נותן ומטפל, אבל גם, לפחות לפי מה
שאני רואה, משפחות המטופלים (אולי רק בפגייה, תקנו אותי אם אני טועה) מחזירות לא
פחות. שמחות בשמחתן, מביעות אהבה, אמפתיה ויש כאלה שאפילו קונים מתנות בסיום
אשפוז.. (ושוב, לא מכלילה, זה רק מה שאני רואה בעיניים שלי בפגייה)
אף פעם לא היה לי חלום ילדות כזה.. "אני רוצה להיות רופאה" או "אני רוצה להיות עורכת-דין" או כל מקצוע אחר.. זה עכשיו מזכיר לי שבכיתה ו', עשיתי אלבום בת מצווה. הייתי מהראשונות שחגגו, כך שזההתרגשות הייתה בשיאה, המון אנשים הגיעו, וכל הבנות כיתה פרט לאחת, התייצבו בהתרגשות עוד לפני שמשפחתי ואני הגענו לאולם. זה היה יום קר, של חודש דצמבר, אחרי ה-19 בחודש ולפני יום ההולדת העברי. בת המצווה נערכה בחנוכה, כדי שיהיה קל לכולם להגיע, כי זה חופש והכל.. את סרט בת המצווה, שאני מתכננת להקרין בפריסת הפרידה שלי (כן, עוד חלק מההתגברות על הפחד על הילדה המכוערת שהייתי פעם) לא ראינו קודם, כך שלראות אותו גרם לי ישר לבכות.. אני חושבת שזה החלק שבו די הבנתי שיש מצב שאני מעוניינת לשרת בפגייה בשירות הלאומי.
די חרגתי מהנושא, אז אני אחזור אליו.. בקלסר בת המצווה הזה, התבקשנו, בנות הכיתה, לכתוב כמה מילים על עצמנו.. מהשם ועד המחשבות בעתיד. אצלי זה היה די פשוט, אבל די מורכב וקשה לכתוב עליו.. אז אני די אתאר לכם את זה קויים כללים כרגע.. תקראו לזה איף שבא לכם, בת 12 בזמנו, ילידת שבוע 24, עם משקל לידה של קצת יותר מחצי-קילו של סוכר (ומתיקות אין סופית), חצי שנה פגייה, שחרור הביתה של שמונה ימים, ואז חזרה לאשפוז עד ספטמבר 1997. שנה קשה, שלושה ניתוחים, כולל ניתוח הרניה מפשעתית, בלי חור במעיים, בלי חלב-אם, אבל עם מחלת ריאות כרונית (אחת האימהות שאלה אותי השבוע אם אמא שלי שאבה לנו חלב-אם, עניתי לה ברוב תמיהתי שאני לא חושבת.. ואז היא שאלה אותי אם היה לי חור במעיים, כשעניתי לה שהייתה לי מחלת-ריאות כרונית, היא נרגעה..) עם שנה וחצי של זודנה וחמצן בבית. נכנסתי לגן רגיל בגיל שלוש, השלמתי פערים די לאט, אבל הכניסה לגן הייתה חלקה, ואז הייתי כמו כל הילדים. מצחיקה, מעצבנת, ובעיקר שובבה ועשקנית. באמת, הייתי עושה להורים שלי טרור.
בקיצור- עוד חריגה מהנושא.. הבקשה האחרונה של השאלות בקטע הזה הייתה לכתוב מה אני רוצה להיות בעתיד. לא ידעתי מה לכתוב, וכשהעלאתי את הבעיה לפני אמא שלי, היא פשוט אמרה לי לכתוב "שאני אהיה בריאה, מאושרת ומסופקת ממה שאני עושה"
כשאני נזכרת במילים האלה, שהדפסתי כל-כך יפה, עם צירוף תמונה שהוגדרה כמדהימה (הייתי מאוד מכוערת, להזכירכם, סתם פה אני צוחקת. התמונה עדיין יפה בעיניי.) 90בזמנו.. לא בדיוק הבנתי את גודל המשמעות של מה שאני אעשה בעתיד. היום, במבט לאחור על כמעט השנה שעברתי מאז שנכנסתי לשרת בפגייה, אני מבינה יותר, ושמחה על כל. כל-כך שמחה.
אני בריאה, ב"ה.. מאושרת ממה שאני עושה ובהחלט מסופקת. הפגייה מוציאה ממני רגשות מעורבים. רגשות של שמחה, אושר, עצבות, בכי ועצבנות.. מהצד השני, היא כל-כך בגרה אותי בשנה הזאת, וכל-כך למדתי מהאנשים שעבדתי איתם.. מהצד השני הפסיכומטרי גם מוציא ממני רגשות.. רגשות טובים, רעים ומעצבנים בעיקר (בכי בלתי-מוסבר ביום רביעי האחרון בההחלט יכול להמחיש את זה בצורה הכי טובה שיש..)
אז נזכרתי בזה, והיום אני מבינה מי אני, מה הזהות של ובמה אני רוצה לעסוק. אני נוטה כרגע לכיוון סיעוד, ויש מצב שהדבר הזה ישתנה עוד עשר פעמים, כי אם אני לא יודעת מה יהיה מחר, אני בהחלט לא יודעת מה יהיה עוד שנה +, כשיגיע הרגע שלי ללכת לבדוק אוניברסיטאות ללימודים במטרה להתחיל ללמוד באוקטובר 2017...
אז סיימתי לראות את העונה הכל-כך קצרה של המתמחים, ופשוט יש לי חשק אדיר לחבק כל- אחד ואחד מהם. אני רואה אותם מדי פעם במסדורונת בית החולים, בעיקר בבוקר, כשהם מגיעים למקומות העבודה שלהם. אני מתביישת להגיד להם משהו, כי בתכ'לס, מי אני מולם? במהלך שבעת הפרקים האלה, שבמהלכם גם הראו את הפגייה הכל-כך מהממת ומצטיינת של בי"ח "שיבא" תל-השומר, בוער בי החשק ללמוד סיעווד. ואולי גם כן לקיים חלום שיש לי, אמנם לא חלום ילדות, אבל חלום שבוער בי כבר מספטמבר אשתקד.
אם ציינתי שהפסיכומטרי מוציא ממני דברים די טובים, היום הוא הוציא את הרעים שבהם. את הבכי בגלל אי הצלחה (למרות שזה באמת מגיע לי), את קינוחי האף התכופים בעקבות הבכי, וגם את ההסבר המפורט של אמא שלי ושל אחותי הגדולה, ששבוע לפני מבחן האמצע אשכרה גרמו לי לעשות את מה שאמרתי שאני אעשה ולא עשיתי.. אתעכב על המשוב שהמורה נתן לי במפגש אמצע א'.
לא עשיתי את זה מהסיבה שחשבתי שאני צריכה רק לקרוא את זה, ולא רק ליישם (עצלנית, בקיצר..) אבל היום.. לפני ואחרי הפיצה שאכלתי בערב, ישבתי לעשות את זה, ועם קצת קריאה מעמיקה והבנה של מה צריך לעשות, הצלחתי לפתור את רטב הבעיות במקבץ הראשון שבניתי. (פייר, נעזרתי באמא כדי שתסביר לי את השאלה.. כי באמת לא הבנתי אותה..)
כנראה שעד עכשיו לא הבנתי את המשמעות שיש ליסוד החומר, ואת העזרה שאני צריכה לקבל אבל פשוט מסרבת לקבל. עצם העובדה שהתנהגתי היום כמו ילדה קטנה, משקפת לי את העובדה שקשה לי להתמודד עם העובדה שאני צריכה אותה, למרות שאני עדיין מסרבת בתוך-תוכי לקבל אותה בתוקף.
אגב, חזרתי לקחת ריטלין, אם כבר נכנסתי לקטע הזה של העזרה. לקחתי כבר שני שיעורים, ושני ימים שלמדתי, למדתי יותר טוב אתמות והיום היה פשוט סיוט, הפרקים הלכו לי גרוע בטירוף, אולי בגלל שפעם הראשונה מאס שהתחלתי להזין את התשובות, החלטתי לא לשקר לעצמי, נתתי לאחותי הגדולה להזין לי את התשובות וחטםתי בום ענק לפרצוף. אחרי שני פרקים איבדתי את זה, ואחרי הפרק השלישי איבדתי את זה עוד יותר. בכיתי בטירוף, כאילו הודיעו לי עכשיו שמישהו מת.. לא הייתה לזה סיבה ממשית, כמו שהיא אמרה, את לא באמת יכולה לצפות לציונים כאלה גבוהים כשלא עשית כלום ממה שהוא כתב לך במשוב. אמא הכריחה אותי להדפיס אותו, ואז ישבה איתי(ליתר דיוק, אני נמרחתי על הרצפה {שוב} עם בכי קטח וכאבי וסת מטורפים, אמא שלי בכלל ישבה על הספה) על מה שאני צריכה ולא צריכה לעשות. הקשבתי לה, אחרי ששטםתי פנים; הדפסתי שלושה מקבצים (שניים וחצי.. למדקדקים שבינינו [אני]) וישבתי על אחד מהם, עד שכבר הבנתי שאין לי ראש לזה, ומחר אני אקח את זה ואפתור לפני השיעור..
ופינת "דברים נלמדים":
*עזרה זה לא רע, זה אפילו טוב.
*זה לא רע לחזוק על דברים שלמדתי כדי שהחומר יישב לי יותר בראש.
*פיצה זה טעים
*אחותי ואמא שלי מהממות
*לא לקבל עזרה זה לחלשים, חצי מהמדינה שלנו מקבלות היום עזרה במיליון ואחד תחומים.
*ריטלין זה אחלה.
*אני סתם עקשנית, ובכיינית, כשאני באמת מאבדת את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
