אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

דולבי קטנטונת, כי היא פגה.

דולי מקסימה, ודורשת תשומת לב מפעם לפעם.

דולב עשתה מעבר מדהים ומקסים מחדר אחת לחדר מספר שלוש, עד ששוחררה בערב יום כיפור האחרון.

כמו את כל שאר היילודים, את דולב הכרתי יחסית מוקדם. תינוקת קטנטנה, נוחה להפליא ובוכה בשקט. ממש בשקט.

ילידת שבוע 33+5, אבל זעירה מבחינת משקל.

759 גרמים קטנים של מתיקות, אהבה אינסופית ודרישת תשומת לב די קטנה.

דולב הייתה בשבוע הראשון שלי בפגייה בחדר אחת, בתוך אינקובטור.

בתוך יום, היא הועברה למיטה פתוחה בחדר שתיים, ויומיים אחרי חדר אחת,

היא כבר הייתה בחדר שלוש, בלי סיטורציה ורק עם מוניטור.

כל הדבר הזה גרם לי לחייך, לשמוח ולצחוק איתה במשך כמה זמן, עד שהשתחררה.

היא הקסימה אותי כל פעם מחדש.
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-

יש אישפוזים ויש אישפוזים.
זה מגוון.
אבל אם להגיד את האמת.. הקושי מתחיל לקנן בי, קושי נפשי.
אני לא יודעת אם אני אצליח להתמודד עם זה.
 

אני לא מתביישת להגיד את זה - קשה לי.
פשוט קשה לי.

אני לא נושמת.
אחרי שלושה חודשים וחמישה ימים, סיימתי, ב"ה, לכתוב את הסיפור המלא השני שלי!  

בואו שנייה נשמור על פרופורציות. 
החג הזה היה החג הכי כיפי בחיים שלי. ואני? עברתי הרבה חגים מהסוג הזה אחוזת-טירוף לגעת כבר בפלאפון, כי מי הרי יכול לא לגעת בפלאפון שלו יומיים וחצי תמימים? זה קשה! אבל הפעם, חוויתי חוויה מסוג אחר, מצחיקה ומשפחתית כל שתהיה..

לאחותי הגדולה יש קטע. הקטע הוא להמציא שירים בחרוזים על אוטומט, וזה ממחיק בטירוף.
כל פעם שהיא עושה את זה, כל המשפחה צוחקת, אני אישית כבר מחכה שהיא תעשה את זה בסוכות, כדי שכולם יצחקו.

ביום ראשון בערב, הארוחה הייתה נחמדה. אני חייבת להתוודות ולהגיד שדי הייתי בבאסה שלא נסענו השנה לחגוג את החג אצל סבא וסבתא/הזמנו אנשים לחג, והייתי ב"דיכאון" מזה במשך כמה ימים, אבל היי, אין כמו החג הראשון של השנה עם המשפחה הגרעינית, לא?!
 חוץ מזה, כבר כמה שנים טובות שאנחנו לא חוגגים את ראש השנה אצל המשפחה המורחבת מצד אמא, כי תכ'לס, זה די מטופש, הרי אנחנו ממילא אורזים את עצמו שבועיים לאחר-מכן ונשארים אצלם בחג הראשון של סוכות.

ביום הראשון של החג עצמו, אכלנו שאריות, כדי להשאיר מקום לסימנים של הערב.. כשהגיע הערב, אחותי הגדולה התלוננה על כך ששוב אוכלים סימנים ועשתה סצנה קטנה שגרמה לי לצחקק. יותר מזה, לאבא שלי יש קטע. קשה לו להגיד את המילה "חצוצרות" כמו שצריך, בגלל היותו צרפתי. וזה הכי מצחיק בהיסטוריה. נוסף לכל שיבושי הלשון האלה, כל קידוש ביתי אצלנו, הוא בעצם מופע בידור..
אחותי כמובן צרחה  "איפה הקונכיות שלי?!" וכשקיבלה את התשובה ששומרים אותם להיום בבוקר, כשבאים שני אורחים, היא נרגעה. 

היום בבוקר, אם להיות כנה, היה לי מוזר לערוך את השולחן לשבעה אנשים. אבל הארוחה המצחיקה די כיפרה על זה.

ואלה היו מעללי ראש שנה המקסימים שלי.

***

אני בכלל רוצה לדבר על ההבטחות שאני לוקחת על עצמי לשנה החדשה.
אז אני פשוט אשנה נושא במהירות כאילו תיאורי החג לא היו קיימים, אוקיי? 

אלוקים יקר,
ראש השנה תשע"ו נפתח בצורה משפחתית ומצחיקה מאוד, אז אני מודה לך על זה מקרב לב.

אם להגיד את האמת, אני מרגישה די רע על כך שההתלהבות שלי לגבי השירות קצת דעכה. אם לספור את הימים, כולל שבתות, אני שם כבר שבועיים. אבל יש לי מועקה קטנה. אני כל הזמן מפחדת. מפחדת שמשהו נורא או הזוי יקרה, מפחדת שאני לא אצליח הלתעורר בבוקר ואפספס איזה יום,
אני פשוט מפחדת..
פחד הוא דבר נורמטיבי, נכון? אז יש מצב אתה עוזר לי להתגבר עליו?
ביום ראשון האחרון החזקתי את אחד הילדים, אמא שלו יצאה לסיבוב התאוררות קטן, לפני ההמולה של החג ואני זכיתי להחזיק אותו. הוא כזה קטן, שבער לי כל-כך לי לנשק אותו, ללטף אותו, לעטוף אותו בחיבוק ופשוט לשמור עליו, אבל זה קצת נוגד את המצפון האישי שלי. וגם אמא שלו ביקשה שאני רק אחזיק אותו, ואני אכן מכבדת את בקשתה.

הילדים שם כל-כך מתוקים, שפשוט בא לאכול אותם. כל אחד מתוק בדרכו שלו. יש קטנים ויש גדולים, יש צווחנים ויש כאלה שבוכים ו"קולם לא יישמע" מגוונים, הקטנים האלה, הקטנים של ההורים שלהם, של הפגייה, וקצת שלי.. אבל ממש קצת.

ולחהלן רשימת ההחלטות שלי לשנה החדשה:
*לצמוח ולהתקדם בשירות.
*לרכוש חברות מהשירות.
*לקום בבוקר בהתלהבות, כי היא קצת דעכה לאחרונה.
*לצאת מהתחושה הזו שקיבלו אותי רק בגלל הסיפור, אלא להבין שקיבלו אותי בזכות מי שאני. עם קצת סיפור מסגרת להמתקה ;)
*להתחיל לדבר פחות עם היידים, כי זה סתם הופך משהו סתמי לגרנדיוזי, כשזה בעצם לא.
 *לא לדחות את כל מה שאני צריכה לעשות בקשר לתורים של הקטנים שהתשחררו.
    זה סתם מייגע, סתם אידיוטי ואח"כ אני סתם חוטפת נזיפות. [נזיפה אחת, לא יחזור על עצמו שוב..]
*להמשיך להיות מסודרת, מאורגנת ואחראית. 

*לקבל כל אחד בסבר פנים יפות.
*לא לשפוט אדם על ההתחלה, אלא לנסות להציב את עצמי רגע בנעליים שלו ואז אולי, אני אבין מה עובר עליו..
*להתפלל לפחות פעם בשבוע, ואז להתקדם עם זה בהדרגה, עד שאני אצליח שוב להתפלל חמישה ימים בשבוע. (תזכורת לעצמי: לקנות סידור)
*להתחזק יותר מבחינה אמונית.

ומאושרת!
אמן.

סתם כי התחשק לי שוב..

יש בפגייה תינוק. קטן-קטן, כיאה לפג.  בימים האחרונים מצאתי את עצמי מתפללת עליו בכל יום. שיגדל, שיתפתח, שיצליח. נכון, לא פתחתי סידור ואמרתי ברכות השחר, קראית שמע של בוקר ותפילת שמונה עשרה כמו שאני רגילה. אבל היי, לימדו אותי שאפשר להתפלל בכל מצב,  אתה לא חושב כך?
בקיצור, הוא נולד בהפרש של 18 וחצי שנים מאחותי התאומה וממני, שבוע 24 +5/7. בול השבוע שאמא שלי ילדה בו.

היו לי עוד המון דברים לכתוב בקשר לזה, אבל אני רק אסכם ואומר שאני מקווה שהוא יהיה בסדר. בעצם, אני יודעת שהעוא יהיה בסדר, כי אם אנחנו שרדנו [וזה היה לפני 18 וחצי שנים..] הקטנצ'יק שלי בטוח ישרוד, עם הטכנולוגיה המתקדמת של היום.

אמא סיפרה לי היום את החצי השני של סיפור הפגייה. החצי שבגיל חצי-שנה שחררו אותנו בפעם הראשונה. היא אומרת שלא הפסקנו להקיא והיו צריכים לאשפז אותנו שוב. כיוון שאי-אפשר לאשפז שוב ילדים בפגייה, כי כל הזמן מגיעים חדשים, ולא היינו מתאימות למחלקת הילדים, כי יש שם מלא ילדים חולים, הוחלט לאשפז אותנו בשיקום ילדים.
אמא אומרת שהקצו לנו חדר ובו שתי מיטות. אבא או היא היו ישנים איתנו בכל לילה והיו עושים שבתות לסירוגין. כי בכל אופן, אחותי הגדולה הייתה אז בת שלוש, ואי אפשר לקרוע ממנה את ההורים שלה, גם ככה אני לא בטוחה שהיא הבינה מה עובר עלינו.

אמא אומרת שהיא הפכה את החדר למקום די קסום[ או שזה אולי רק במונחים שלי]. היא הביאה שטיח, שמה מוביילים, תךמונות וטייפ. כל הזמן היו שם שירים. היא אומרת שהילדים היו מגיעים לשם כל יום כדי לשחק איתנו, ולשיר. נורא אהבו במחלקה הזו לשיר. אמא הייתה שרה לנו, ואז הילדים היו מצטרפים ושרים איתה בשבילנו.
ד"ר מזכרת היה מגיע כל פעם כדי לבקר אותנו, ככה היא אומרת. הוא היה בא, משחק איתנו, "מקפיץ" אותנו, מנשק ומחבק אותנו.
כל פעם שהייתה לו משמרת לילה זה היה קורה, אמא הייתה תמיד מגיעה בסביבות 10/11 בלילה, ותמיד הוא היה שם. אם היא הייתה תופסת אותו בחדר, הוא היה אומר "לא הייתי" והיא הייתה עונה לו בהתבדחות, "ראיתי שלא."
 
החלטתי שגם בשיקום ילדים אני חייבת לבקר. אולי אעשה את זה מחר, או ביום שישי שלפני החג. או בחמישי. אני עוד לא יודעת.
אני רק יודעת שאני חייבת לבקר שם. כי בכל זאת, יש לי גישה לרוב המקומות בתל השומר ;) (בזכות הכרטיס) 

עכשיו, אחרי שדי עברתי את סבב הברכות למי שצריך, וגם לעצמי, אני רוצה לעבור לתקוות שיש לי לשנה החדשה.
-להשתלב בצוות של הפגייה, ולעשות את העבודה הכי טוב שאפשר.
-לשמור על קשר רציף, אך לא אישי מדי, עם האימהות בפגייה. כי הן באמת מדהמות אחת-אחת.
-לשמור על קשר עם הבשלי"ת שלצדי, ולחזק קשרים עם זאת שהכרתי ונמצאת במחלקה לידי.
-ליהנות, לכייף ולחוות חוויות.
-לחזור לעבוד ;)
-להיות מאושרת ובריאה.
 (3/9)
היום אחד הילדים בפגייה בכה בכי היסטרי. מסתבר שהוא היה רעב. אז אני מודה: עברתי קצת על הכללים.
חיטאתי את הידיים שלי ונתתי לו את המוצץ שלו.(זה היה בבקשת האחותצ)
מתוך רפלקס, הוא תפס לי באצבע. ואני? רציתי לשחרר אותה, כי..
א':אסור לנו לגעת בתינוקות האלה.
ב':הוא צבט לי את האצבע.
 משום מה, הבנתי שזה נותן לו תחושת ביטחון, ושהוא רגוע, אז שחררתי את היד באיטיות, חיטאתי אותן שוב, החלפתי לו את המוצץ ונתתי לו לתפוס את האצבע שלי.
שרתי לו שלושה שירי ילדים אהובים, והוא פשוט נרגע. ואז הוא אכל, ועוד יותר נרגע.
מחר משחררים אותו :) (אני מקווה.)

אני מרגישה טוב עם עצמי. 

אם שכחתי לציין, אלוקים, אני מודה לך על העזרה המרובה השנה.
נכון, בזכות עצמי ובזכות ההשקעה שלי קיבלתי ממוצע בגרויות של 104. (וכן מגיעות לי המון מחיאת כפיים) 
אז.. ממוצע 104. סיימתי י"ב באופן רשמי.
 

(6/9)

היום חשבו שאני אמא. וזה היה ממש מצחיק.
אחת התינוקות בכתה, אז בלי לשאול אף אחד, חיטאתי ידיים, הבאתי לה את המוצץ שלה, [היא הייתה ממש לא רגועה, כשהיא רעבה, הדופק שלה נהיה מהיר..] ושרתי לה כמה שירים.
זה היה בסביבות שלוש בצהריים, זמן החלפת משמרות.
האחיות לא אהבו את זה, נרגעו כשהראיתי להן את התג ואמרתי להן מי אני. ואמרו שאני ממש בוגרת לגילי (:
הצוות מפציר בי להביא תמונות, אז אני מקווה שאני אזכור (:

(8/9)

היום שחררתי עוד ילדה. קטנטנה. מושלמת. נסיכה אמיתית.
היה יום מהיר [רק לי השבוע הזה טס?!] וכרגיל, נהניתי.
אה, ולקחתי חלוק סוף כל סוף. 
(9/9)
היום שוחררה עוד ילדה. ושיחקתי קצת עם הקטן שלי. הוא מאוד ערני כשהוא רעב. השמעתי לו שיר של ראש השנה והוא ממש לא אהב אותו.
הוא כזה קטן, אימאלה. אמא שלו מהממת~
היום המזכירות שיבחו אותנו, והן מקוות שנמשיך ככה.
אני גם מקווה.
 

במשפחה של אמא יש היררכיה מסוימת.

כשאחד (או שניים, תלוי בגיל..)נכנס לבית הספר, מישהו אחר מסיים אותו. אז אני אתחיל, ואולי אז, אני ארדם..

אחותי הגדולה (21) - מתחילה ללמוד במכללה באוקטובר.

י׳ (כמעט 19) - נשואה. עשתה שנה שירות לאומי.

אחותי התאומה (18 וחצי) - הקשב המפקד! צבא..

ג׳ (17 וקצת) - כיתה י״ב.

י׳ (כמעט 16) - כיתה י״א.

פ׳ (15 וחצי) - כיתה י׳.

מ׳ (14 וחצי) - כיתה ט׳.

נ׳ (12 וקצת) - כיתה ז׳.

ש׳ (11 וחודש) - כיתה ו׳.

ש׳ (10 וחצי) ו-ע׳ (היום 10. מזל טוב!) - כיתה ה׳. 

צ׳ (9 וחצי) - כיתה ד׳.

ש׳ (7 וקצת) -כיתה ב׳.

ה׳ ו-א׳ הקטנים (6 וקצת) - כיתה א׳!!! :)

ד׳ הקטנצי׳ק (5 וחצי) - גן חובה.

ואני? 

אני (18 וחצי) - שירות לאומי.

הדבר הכי מרגש הוא שהקטנים עולים לכיתה א׳ ואני מתחילה שירות לאומי.

בת דודה שלי הרגע סימסה לי שהיא אוהבת אותי ומאחלת לי הצלחה.

אני עייפה, אז אני אלך לישון.

הייתי פה,

תקראו לזה איך שבא לכם, גאה לשנות סטטוס לבת שירות לאומי!

קיבלתי ציוני בגרות. חלקם טובים מאוד. וחלקם פחות.

החלטתי שאני לא ניגשת. גם אם קיבלתי שני ציונים בסביבות ה-60.

אני לא רוצה לשלם להם כסף. אני לא ניגשת.

למרות שאני רוצה לשפר. אבל המגנים שלי טובים. אז זה מתקזז.

סאלמת 

(2/9/15)
היו היה היום הראשון בשירות. הייתי שם עד ארבע. ונהניתי מכל רגע.
האחיות באמת זכרו את אמא שלי והתלהבו. ישבתי איתם איזה חצי-שעה בחדר האוכל של הצוות והן הריצו עליי צחוקים.
היה מצחיק וכיף.
מקווה לעוד ימים כאלה (:
בבוקר, פגשתי את החברה הכי טובה שלי. וזה היה תמריץ טוב להתחיל איתו את הבוקר.
מקווה שאפגוש אותה שוב (:

(3/9/15)
היום הייתי עדה ללשחרור שני פגים לבית שלהם.
בן ובת. מתוקים מאוד וקטנים.
אני עצמי שחררתי אותם מהמערכת וטיפלתי בכל תהליך השחרור.
אני מרגכישה מסופקת.
ואנחנו רק ביום השני (:
 
בהצלחה לכולם. בלימודים, בעבודה ובשירות הלואמי והצבאי כאחד