לנשום בשקט

על חוף ימה איפשהו בקצה העולם מזדקר פרח, פרח בודד.

בלילות הוא מגיר דמעות אפרוריות מגבעולו השברירי, ובשעות היום הוא קולט את בריזת הים.
על עליו הקוצניים צומחים גבשושי מלח צחורים שבחלוף הזמן הם משחירים באוויר המטונף,
וכשטל הלילה ממיס אותם הם זולגים לאורך עלי הכותרת ונוטפים מהם כאיפור שנהרס.

הפרח עומד ערירי, ערירי ובודד על חוף ימה בקצה העולם, ושולח את שורשיו סמוך ככל הניתן לים,

ספק מתגרה בגורל, ספק בוחן את כושר העמידה שלו בקרבת המים המלוחים.

זה הריגוש שלו בעולם הזה, בין המחשבות האלה על החוף הבודד.

האדנרלין בתוך כל השגרה המונוטונית הזאת שרוצחת את הלב.

הוא נהנה להסתכן, להתגרות, לראות עד כמה רחוק הגבול.

כבר שנים שהוא לא מרגיש דבר - הריק מפעפע אצלו בכל תא ותא.

הריגוש הזה, ממלא את החלל שיש לו עמוק מתחת לגבעול, שרק ממשיך לגדול ולגדול.

אבל אני יודעת את מה שהפרח הקטן לא יודע, או לפחות יודע ומכחיש.

ששם למעלה נמצאת שמש שזורחת עם אור משובב בין העננים,

מייבשת את החוף ימה בקצה העולם,

בלי שהפרח ישים לב,

איך שהוא שב פעם טבע,

עמוק,

עם השורש בפנים.