שמתחשק לי נוסטלגיה ואני נכנסת לבלוג... ספציפית לפוסט הזה מלפני שנה וחצי .. פוסט הגאווה הרשמי שלי,הפוסט של שנה לשינוי הפוסט שהגיע למומלצים עם כמעט 200 תגובות חמות ומעריצות ותומכות.

תגובות כמו "מעניין אותי לראות איפה תיהי בעוד שנה" ו"כל הכבוד הלוואי עליי" תגובות שחיממו לי את הלב.

מה קרה שם ? חודשיים אחרכך הכל התחיל להתחרבן, ההצלחה עלתה לי לראש? הטיסה לחול?הגיוס?

זה הכל תירוצים.

אני כבר לא אותו בן אדם שהייתי אז במאי 2013. אני כבר לא מעלה תמונות מעוררות השראה לאינסטגרם ולא מצטלמת עם חזיית ספורט בדרך לחדר כושר. אני כבר לא שמחה. אני כבר לא נהנהת לעשות שופינג.

במאי 13 שקלתי 78 קילו. היום אני שוקלת 87 קילו,מצחיק ? לא ממש..

אני יודעת שהיה יכול להיות גרוע יותר,שהייתי יכולה בשנה וחצי האלה גם לשקול 100 שוב,אני יודעת.

זה לא מעודד אותי משום מה.

אני כל כך כועסת על עצמי,

לחברות הקרובות שלי כבר נמאס לשמוע אותי..נמאס לראות אותי עצובה.

אני חושבת שכבר חצי שנה לא יצאתי לבילוי בערב,אפילו את היום הולדת שלי ביטלתי,לא הייתי מסוגלת,

הייתי כל כך אחרת...הייתי כל כך שמחה, שמחה לקום בבוקר,שמחה להכיר אנשים חדשים,שמחה להתלבש בבגדים הכי פשוטים כי אני יודעת שאני לא צריכה הרבה יותר מידי בשביל להראות טוב.

אני זוכרת את הרגע הזה ביולי 13 שנכנסתי לטופשופ וחברה הכריחה אותי למדוד איזה סט של חצאית קצרה וחולצת בטן וחשבתי שהיא השתגעה,ואז מדדתי את זה והייתי בשוק מעצמי,הייתי בהלם,נראתי פצצה אמיתית. לא הייתי מדמיינת בעולם שאני אקנה דבר כזה והנה זה קרה..

לא לבשתי את הסט הזה בערך מאז אותה התקופה..

שנה וחצי שלא נהנתי להסתכל במראה.

אני חייבת להודות שהזמן טס מהר ועוד יום ועוד שבוע עוברים,אני כבר חצי שנה בצהל,אני זוכרת את הבקום כאילו זה אתמול,

אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שעד השחרור אני אגיע למשקל יעד שלי,

אני לא באמת סגורה על עצמי אם זה עוד פוסט דכאון מוות או שמשהו שונה קורה פה הפעם,אולי קצת אופטימיות ?

מצד אחד שנה וחצי שלא קרה שום דבר מרגש,שלא ראיתי שום את ה79,את הקידומת 7.

אני חושת שמה שהכי אוכל אותי זה שהייתי רק 10 קילו מהמשקל יעד שלי, והיום זה כבר 19 קילו.

אבל כבר עשיתי את זה אני מזכירה לעצמי שכבר ירדתי 24 קילו בעבר,עשיתי את זה,

אני כל כך רוצה להתחיל.

לא לחזור לעצמי,

להתחיל,מחדש,התחלה נקייה.

אני כל יום אומרת לעצמי שהיום זה היום

אבל אז אני מתעצלת ללכת להתאמן ואוכלת מהסיר שעה אחרי ארוחת צהריים

צברתי כלכך הרבה ידע בשנתיים וחצי האחרונות שאני בעקרון כבר יכולה להיות דיטאנית מוסמכת,

אני יודעת איך אני צריכה להתאמן,כמה,מה לאכול,איך.

זה לא שאני מתחילה מאפס ידע כמו פעם,

אולי זה מה שדופק אותי,אני אוכלת את עצמי על כל טעות קטנה,נופלת כלכך בקלות,מכשילה את עצמי.

אני אפילו לא רעבה,אני בקושי מוצאת את עצמי רעבה,אני לא נותנת לעצמי צאנס.

אני חייבת לחזור למסלול,נמאס לי לקום כל בוקר לעלות על המשקל וראיתי שעליתי עוד מאה גרם עוד חצי קילו,

לפחד כלכך מה90 קילו

מתי האסימון יפול?

אני לא יכולה לחכות לו יותר.