ילדה , למה את לא מעריכה את עצמך ? זה הפוסט הכי מעליב שקראתי בתולדות ישרא-בלוג.

אני חוזרת אחורה לרגע הזה,אני כלכך מזדהה איתך. למען האמת,באופן נורא מפתיע ואקראי,זה בדיוק מה שהרגשתי אתמול בלילה.

אני לא יודעת מי הגאון שחשב על הרעיון הזה לנושא החם אבל זאת התרפיה שהכי היינו צריכות עכשיו.

הזלזול העצמי הזה,תגידי לי,מתי הוא יפסיק? מה את צריכה? להיות בתת משקל?לראות עצמות?

אני מכירה אותך,אף פעם לא אהבת את זה. תמיד רצית פשוט להיות במשקל נורמאלי.תמיד רצית רק להיות בסדר.

אני מרגישה כאילו אני בתחרות עם עצמי,לאן בדיוק אני אגיע בסוף?מתי תהיה חציית קו הסיום?

בפוסט הראשון שלי רשמתי שהיעד שלי הוא 75. היעד כבר מזמן השתנה ל65.

אבל מה הלאה? השגת המטרות אף פעם לא הייתה כלכך לא מספקת.

אני עדיין תופסת בבטן שלי מול המראה,מאוכזבת.בדיוק כמו אז לפני שנה.ואז לפני שנתיים.

למה,למה לא להעריך,לפרגן.

אם את לא תפרגני לעצמך,מי יפרגן לך?

את עובדת כלכך קשה.מענישה את עצמך על דברים שבסך הכל כל בן אדם עושה.

אתמול לא יכלת לעמוד דקה אחת במקום ובאמת להתרכז במה שהיה מולך וביציאה ובלהנות עם חברים

הדבר היחידי שהיה לך בראש זה באיזה תנוחה לעמוד כדי להראות הכי פחות מגודלת,זה לא הגיוני.

אחרי שנה וחצי,החודש זה שנה וחצי,של ירידה במשקל,של שינוי אורח חיים,

מתי נרגיש כאילו מותר לנו להיות אנושיות?

אני מתחילה לאט לאט להבין,שאולי כל הבנות האלה שאני נכנסת אליהם לבלוג והן מתלוננות על זה שהן אכלו היום חצי תפוח ועשו רק 300 שכיבות בטן,אולי אני לא כלכך שונה מהן. אני פשוט לא מסוגלת לעשות לעצמי את מה שהן עושות. אבל באיזה שהוא מקום בלב שלי אני מוכרחה להודות,שאני קצת מקנאה.

כאילו כבר הגיע השלב התת רמה שבו אני מוכנה לעשות את הכל רק בשביל רגע נחמה מול המראה.

מתי המראה הזאת תפסיק לשפוט אותי ?

מתי אני אפסיק לשפוט אותי ?