כשאני בבית רוב הזמן אני מתחילה להרגיש כלכך לבד ופרנואידית ועצובה. זה מטמטם בן אדם. אני לא רואה את הדברים כמו האני עם העבודה והשגרת כושר. אני רואה אותם כמו זאת עם ה300 חיסורים בבית ספר וערימת פנקייקים כל בוקר. תמיד אמרתי לעצמי שאני בחיים לא אחזור להיות הבן אדם הזה וזה ממש נכפה עליי בחודשיים האחרונים. באלי לצאת באלי סיבה לקום בבוקר וסיבה להעריך את הבית ולהנות מהלבד שלי ומרגעי השקט והמנוחה שבין לבין. לא לחוות אותם כל הזמן כי זה מאבד מהערך שלו והופך לדבר רע. לשבת ולחכות לטלפון זה המצב הכי מדכא להיות בו בעולם, וזה המצב שאני בו כעת. 

אני יודעת שהשגרה היא מעבר לפינה ויש לי ציפיות גבוהות משנת 2014. אבל אני גם רוצה את הצ׳אנס לסיים את 2013 ברוח ההתרגשות והציפייה לקראת השנה החדשה. 

חזרתי לישראל בתאריך 25.9. ועדיין לא חזרתי לשגרה מאז. בהתחלה לא רציתי,ואז כשפתאום התחשק לי,גיליתי כמה זה קשה. העולם לא סובב סביב הרצונות שלי. והאנשים בחיים שלי מתקדמים בנתיים בין אם זה צבא או לימודים או עבודה. ואני באותו מקום. 

אני חוזרת על זה שוב ושוב בראש שלי,מאז יולי עברו כבר חמישה חודשים. שבהם העלתי 6 קילו. במקום להוריד. הייתי כלכך קרובה למשקל שרציתי להיות בו. 

ועכשיו אני עומדת במקום ומחכה,ומתרגשת,לקראת הדרך החדשה שאני אתחיל בקרוב. אני כלכך רוצה להרגיש שמחה שוב. אני כלכך מאחלת לעצמי שהכל יסתדר לי כמו שאני מצפה. אני חושבת שמגיע לי. אני יודעת.