נפלתי.שוב.הפאדיחות.הפעם במקום לצחוק התחלתי לבכות,ובחיי,שאני אף פעם לא בוכה. אוליי זה היה מהרגשת ההשפלה,אולי מהכאב החד שתקף אותי בעצם הזנב אחרי שבקושי החלמתי מהנפילה הקודמת. לא רציתי לוותר אבל זה ממש חזק ממני, השלמתי עם הלשרת אנשים,השלמתי עם זה שהרוב לא נותנים טיפים,השלמתי עם זה שהוא משלם כמעט 10 שקל מתחת לשכר מינימום שמגיע לי, אבל אני לא אשלים עם זה שהמקום לא דואג אפילו לא קצת לבטיחות העובדים שלו. רואים לגמרי את הזלזול,שאר העובדים מסכימים,אבל הם מוכנים להשלים עם זה,זה חלק מהעבודה הם אומרים, זה לא חלק מהעבודה לדעתי,לא צריך להשלים עם פגיעות גופניות על בסיס קבוע,זה יכול להגמר רע. אחרי שמיום חמישי מאז הנפילה עד היום עוד החלטתי שאני מתפטרת,הבוס התקשר לשאול מה קורה ואיכשהו אני עובדת מחר. אני עושה לעצמי משהו ממש לא פייר,אבל אני כלכך צריכה את הכסף. עם כמה שזה קצת עם כמה שהעבודה קשה עם הכל..אם אני ישב בבית אולי אני יהיה בטוחה אבל יהיה לי עוד 120 שקל פחות.זה נורא חמדני לחשוב ככה יש יגידו,אבל..זאת המציאות. אני לא מסוגלת לבקש כסף מההורים יותר.אני לא רוצה להראות להם שאני מוותרת על העבודה רק כי אני יכולה כי יש מי שיתפוס אותי. ומה אם לא היה? אני יודעת שהמקום לא פייר ושכל מי שיקרא את התנאים המגעילים האלה יגיד לי מה בכלל את עושה שם..אבל לא מצאתי שום דבר אחר,הם היחידים שלא אכפת להם מתי אני מתגייסת,הם היחידים שאמרו לי כן אחרי שלושה שבועות מאסיביים של חיפושים,אני מפחדת ללחזור לחפש,לחזור ליותר מידי זמן פנוי,אני באמת לא יודעת מה לעשות..אני כן יודעת,שאני דיי מפחדת ללכת מחר לעבודה.כי כואב לי,ואין לי כוח לסבול שוב ולהיות מושפלת שוב.אין לי חשק למבטים של כל אלה שראו אותי בוכה,האגו שלי גדול מידי בשביל זה אני מודה.

התייעצתי עם המון אנשים לגבי מה לעשות,שבעה אנשים,כולם אמרו לי באופן חד משמעי,תתפטרי."זה לא מתאים לך" למי זה כן מתאים?

הייתי לגמרי בטוחה שאני לא יראה את המקום הזה יותר וחשתי כבר הקלה,ואז איכשהו הסכמתי ללעבוד מחר,איך.כוסעמק,אני אשכרה בלחץ. מי צריך לפחד ללכת לעבודה מה זה השטויות האלה..לאורך כל הסופש הזה אני רק מבינה כמה אני תלוייה בדעות של האנשים שהתייעצתי איתם,כאילו אני מנסה שניה לעצור הכל להכנס למקלחת ולחשוב בשקט,מה אני,אני,רוצה לעשות..ואין לי מושג.

עריכה 00:09

אני אף פעם לא עושה את זה חחח

אבל הייתי חייבת לעדכן את עצמי ולרשום את זה בכתב כדי שאני לא אשכח בטעות!

הגעתי להחלטה עם עצמי סופסוף,זה נחת עליי,שום כסף בעולם לא שווה את היחס הזוועתי שהמקום הלא חוקי בעליל הזה נתן לי.

ואני לא רוצה לראות את המקום הזה יותר בחיים. אז מחר בבוקר אני אתקשר לשם ויתפטר,שיביאו לי את הכסף שמגיע לי ובואו נגמור עם זה,

שלחתי המון קורות חיים בשעות האחרונות,חזרתי לחפש,אני אופטימית,אני יסתדר. ויונואו וואט,זה לא כזה נורא לחשוב שאם אני אפול יש לי מי שיתפוס אותי. זה לא מחשבה של פרינססה ילדותית,אני חייבת להפסיק לחשוב על עצמי את הסטיגמות הלא נכונות שאנשים אחרים חושבים עליי,

אני שמחה שיש לי את ההורים התומכים שיש לי,ושהם עוזרים לי שקשה לי. ואני אסתדר.ויהיה טוב. רק לא בעבודה הזאת.