בוקר חדש

מאמי זו מילה נוראית, אבל אני מתחילה לחשוב שזה חמוד כשאנשים אומרים אתזה. ו, אני גם מתחילה לאהוב אדום, וחצאיות, ולגמרי מכורה לכפרות. למרות שאני מצליחה לצנזר אתזה רב הזמן. משהו לא בסדר איתי.

בזמן האחרון אני כמעט לא מצליחה לדבר, חוץ מעם כמה אנשים בודדים שאני נמצאת איתם באמת המון. עם עמית אני מדברת ואורחנושי תמיד, ואילה ונועהגרין רב הזמן. עם חן לא בדיוק, אבל איתה גם השתיקות נחמדות. מניחה שזה כי אני חושבת עכשיו, מהר, אלפי הערות על כל מילה שנשמעת וכל התרחשות הכי קטנה, אבל אלה לא דברים שנראים לי כמו כאלה שאמורים להישמע בקול, וחוץ מאלה הראש שלי המון ריק. אני גם כל הזמן חושבת על זה שדיבורים ממש זה פשוט להזכיר דברים שקרו פעם או לתכנן לעתיד, או אמונות והשקפות ותיאריות, שהן סוגשל עתיד. ואז נראלי שבעצם דיבורים זה לא לחיות עכשיו, זה לנסות להיות בזמן אחר. פעם נסיתי להסביר לריצ'ל והיא די טענה שזה טיפשי. כי ככה אנחנו מתקשרים. ו..כן, נכון. אבל כל הזמן אינלי מה להגיד :O אלכוהול קצת עוזר.

לא היה לי בערך אף יום ממש פנוייי החופש, ומן הסתם הן ידעו שזה יהיה ככה וזה בגלל זה, אבל עדיין די מציק שבנות מהכיתה לא כלכך בקשר >< מחרפן אותי כשאני רואה שהן אומרות אחת לשניה שהן מתגעגעות ואני מרגישה בחוץ. לא התכוונתי להתנתק...

חח ואז אני עובדת על עצמי שאפשר לעבור בצפר. אני מתגעגעת ממש אחרי שבועיים._. 

כשאני נמצאת יותר מידי זמן עם אנשים או יותר מידי קרובה אליהם או סתם הם יותר מידי מחבבים אותי, אני מרגישה מן אי-נעימות בבטן, והאי הזה צף ועולה לאט וגורם לי להתנהג בצורה מנותקת או אפילו מגעילה. ואז, - כשזה עם כאלה שאני כן אוהבת - אחרי שאני מתרחקת מהם אני פתאום נזכרת עד כמה אני אוהבת אותם ולא מבינה מה לעזאזל בכלל הייתה ההתנהגות הזו ומה רציתי, ונוראנורא מתגעגעת אליהם ורוצה חיבוק. אני לא מצליחה שלא להירתע. זה דפוק

ו..לקח לי איזה זמן לקלוט אתזה, יום וחצי או משהו, אבל בסוף עליתי עלזה שזה בדיוקבדיוק אדם. אז אסור לי לפספס אתזה למרות שזה מבהיל אותי. כי.. מה כבר יש לי להפסיד ומה רע בלנסות. אבל זה לא עובד :O קצת אוף.

קררררררררר לי. וכדאי שאני אתרחק מהבית בחודשים הקרובים, ליתר בטחון. וחוצמזה, אני שמחה