בוקר חדש

(זה טיפשי לכתוב על החופש עכשיו, אבל באלי. אז.. נו.)

~קיבלנו תעודות ביום האחרון של הלימודים. עמית טוענת שזו התעודה הגרועה ביותר שהיא ראתה אי פעם, אבל הממוצע דווקא היה יפה. כאילו, מעל 70, וזה יפה אם לוקחים בחשבון את אחוזי השיעורים שנכחתי בהם. אח"כ חסי ודן עשו לי שיחת 'השליש-הבא-זה-ההזדמנות-האחרונה-שלך', ובסוף השיחה, כשכבר הייתי לגמרי עצבנית והיסטרית ובאמצע לבכות, דן ביקש שאני אחייך לסיום. אז אמ, עשיתי מן פרצוף בסגנון הזה -  שגם מוציא לשון. כן, אני יודעת, הוא מתוחכם במיוחד. (B

~עבדתי ביחד עם נועה על להכשיר למגורים ולפסח איזה בית ריק אחד ביישוב. וזה היה נחמד כי.. הוא ריק, אז היה אפשר לדבר ולשמוע מוזיקה - ולרקוד בבוקסר, במקרה של נועה - ודברים כאלה, כמה שרוצים בלי להפריע לאף אחד. וגם קצת כי התעשרתי, אבל ברור שזה לא החלק החשוב. כאילו, למי בכלל אכפת מכסף, מהה P:

~שרצתי בבית של עמית, עד לשלב שבו אפילו הקירות התחילו לרעוד באימה בכל פעם ששמעו את צלצול הצמיד שלי, והרסתי לכולם שם את החיים בדבקות. או בקיצור, עד שנגמר להם כל האוכל (:<

וכל הזמן אכלתי לארז את כל המילקים, והוא בכלל לא הצליח לעלות על זה וכמעט האמין לתיאוריה שהוא אוכל אותם בעצמו ושוכח, עד שעמית הסופרחכמה הציעה לי מילקי כשהוא היה בסלון (טוב, הוא התחבא מאחוריי הכורסא), ואז הוא קפץ בצעקות "לאאא, זה שלי!@". אבל אני עדיין לא בטוחה אם הוא הבין שזו הייתי אני כל הזמן :O

~ליל הסדר עם המשפחה אצל סבא וסבתא. היה די נחמד, בעיקר כי רב הזמן אני ויונדב ושירה היינו בחדר אחר עם הבנידודים. ובגלל שפינו את כל החדרים בבית כי היה מלא אורחים, היה בחדר אחד ערימה של רב הכריות ושמיכות פוך והמזרנים בבית. ובאיזשהו שלב נשכבתי עלזה וקראתי, וכל הבנידודים הקטנים ניסו להעיף אותי משם כי הם רצו לשחק שם. אז התחלתי לזרוק עליהם כריות, והם נורא התלהבו מהרעיון, ובסוף נגררתי למילחמת כריות עם זאטוטים (זו מילה כזאת חמודה*-*) בני 5-11. אבל היה כייף D:

ואחד-מי-יודע זה בכלל חמוד, כי אז כולם, כולל כל המבוגרים הרציניים וזה, עושים ביחד את כל התנועות. ויש לזה מנגינה כיפיית וכמעט שווה לסבול את כל הליל הסדר רק בשביל זה

~אילת . הסתבכתי נורא עם האוטובוסים, כי בהתחלה התעוררתי אחרי שהאוטובוס שלי יצא ואחכ לא היה מקום באוטובוס הבא וכאלה, עד שאיזה איש די-חשוב אחד מאגד לקח אותי תחת חסותו. והוא אמר כל מיני משפטים כמו "מזתומרת הנהג לא יסכים להעלות אותך? אני פה, הוא יעלה אותך!". וזה עבד, כאילו, כל הנהגים שמעו לפקודות שלו. *-*

ואז היה נועהגרין וכאלה. וראינו בן חור, שזה כמעט כמו לחתום קבע לסרט וזה פי אלף יותר נורא מטיטאניק, כי זה שלוש וחצי שעות! :O וחידשנו את אהבתנו בחנות ההיא של הכובעים והאלאדינים השקופים, כי מנהגים אסור לשבור, וקניתי חצאית ממש יפה. (שלא מזכירה מפה בכלל!) ופגשנו בטיילת איזה חניכה של נועהגרין, מה שעשה לנועה למצפון על זה שהיא מסתובבת עם טיפוסים מפוקפקים כמוני ואיזה מן דוגמא היא נותת לחניכות שלה, אבל בסוף היא הסכימה להחשיב את השהות איתי כ'קרוב רחוקים', אז זה הסתדר. P:

~כנרת. סאפ התעקשה לשמור שבת, וגררה אותי ואת עמית לקבלת שבת על החוף, ושרה כלמיני שירי קבלת שבת. (אני לוויתי אותה בזמזום קלוש, ועמית במבטי WTF.) ואז הצטרפנו ליהונתן ושות', כי באמת ארוך מידי לפרט אותם.

עמית מצאה סופסוף ייעוד - לסגוד עד יומה האחרון לאלוהי השלשול. נכון לעכשיו היא עוד מאמינה בו. יש לה אפילו תיאולוגיה, כזו עם בגידות והכול. משו בקשר לאל העצירות, שהיה אל גדול וקשה, תרתי משמע, שהתאהב באלת הפיפי. הם התאהבו והתחתנו או רק שכבו, לא זוכרת, אבל בסופושלדבר נולד הקקי. ואז הוא התאהב באמאשלו ושכב איתה, ונולד אל השלשול אהוב ליבה. לא משו מחוכם, אבל תגידו אתזה בקול או על יד עמית

וסאפ מצאה את הנפש התאומה שלה במשמו שגם כן שמר והיא יכלה לחלוק איתו בסבל ובהקרבה שבלהיות בחברת כופרים ולנסות בחירוף נפש לשמור על קדושת השבת. זאתומרת, היא לא, אבל היה כייף להציק לה בקשר לזה (:<

ויהונתן ניגן, ועמית זרקה על כולם חול, ואני ירקתי עליה כמיטב יכלתי, ושוקו שנא צימחונים, וקייזר ואמיתי הכינו אוכל, ווינסטון היה מתולתל והתלהב מהלולו שלו, ויעקבחי היה יעקב חי, וסאפ הייתה יפה, וכל הערסים והאנסים ממצפה ועד לחוף התחילו איתה, ו..נו, כל אחד עשה את התפקיד שלו. =]

~ולימודים. ודן שונא אותי מאז הפרצוף ההוא, (מה שמוריד לי כמות ניכרת של פרוטקציות).  למרות שעמית טוענת שזה פרצוף ממש טוב ושזה שווה את זה. הממ. מזל שעוד יש את חסי ומוריק ואביגייל והמורה למת' (:

 ~ואחשל סאפ התחיל איתי השבת$!@ זה כבר לא בחופש, אבל אני חייבת לציין את זה. עזבו אתזה שמשפט הפתיחה שלו היה "אם את חייבת לשירותים ואין שירותים, מה את עושה?" ושהמשפט השני היה "ואם בורח לך פיפי, מה את עושה?" ואז ניסה במשך 5 דקות בערך להפנים את הטיעון שלי על זה שהאסטרטגיה הטובה ביותר היא כנראה להחליף בגדים, ואת זה שאחרכך הוא פנה לתקוף באלימות את הציפורן של הזרת שלי. הוא חמודי *-*

אני חושבת שעליתי על איזו תכונה גנטית מסויימת במשפחה שלי, מן כזאת אופטימיות עם נגיעות של בטחון עצמי מופרז. אני כבר חודשים מסבירה כלל מי שמעז להתלונן על האנגלית שלי שבסוף אני אעשה 5 יחידות ואקבל 100, אבל אני חושבת שיונדב לוקח אותי בקלות:

"אבל מה לעזאזל יצא ממך, בלי בגרויות ובלי צבא? לא יקבלו אותך לשוםדבר :O"

"אהה, אל תדאגי, אני עוד אהיה יותר עשיר ממך".

המ, כןןןןן.

ירדתי בחודש של פסח איזה 3 קילו. עליתי את כל זה ביומיים שאחרכך.

ואתם לא מבינים בכלל כמה שהכתיבה שלי מתדרדרת עם כל יום שעובר@#$! :(