בוקר חדש

אממ. אז זה הפסיכופת המפורסם (נוו, הכול יחסי), והוא מוקדש ללירן, כי רק בגללה בעצם טרחתי להקליד אותו בסוף. גם ככה הרב כבר קראו אותו..

במקור זה סתם היה 'אני צריכה לכתוב פעם קטע על רוצח סידרתי', אבל עם הזמן נתקע לו השם הפסיכופת, וכבר אי אפשר לשנות אתזה. אבל כמו שעדי טרחה לציין, הוא לא באמת כלכך פסיכופת, הוא סתם סדיסט 

לא לבעלי לב חלש, בכולאופן. - לא שיש בעלי לב חלש שקוראים כאן :O חוצמעמית, כאילו (: - ואין לו שום מסר של ממש, סתם כזה לנסות להיכנס לראש של.

מי הגשמים יוצרים בצידי הכביש נחילים קטנים שמתנקזים אל פתחי הביוב. אני מביט בירח המשתקף באחת השלוליות. ירח דק, רזה כמו בננה: זהו הלילה החשוך ביותר בחודש. אני רואה איך לאט ענן מכסה את הירח שבהשתקפות, עד שהוא נעלם לגמרי. אז קורים שני דברים: הטפטוף מתחדש, ומכונית לבנה נכנסת אל החניה. אני מתמקד בדמות העטופה במעיל שיוצאת ממנה. ממקום מחבואי אני רואה אותה נעלמת בפתח הדירה, בגרירת רגליים שבוץ נדבק לסולייתם. האור בדירה נדלק מבעד לווילונות הסגורים, ולאחר זמן מה אני קם ומתקדם לכיוון הכניסה.

גופי מכוסה כמעט לגמרי בשל הקור, כך שאין צורך כמעט באמצעיי טשטוש. אני רק לובש במהירות כפפות דקות שנצמדות לעור וכמעט אינן מורגשות - הן יחליקו את טביעות האצבעות שלי. אני פורץ את המנעול במיומנות ובדממה, ונכנס פנימה.

חמימות נעימה מתפשטת בבטני, ואני מרגיש בבית. דירה של קרבן, רגע לפני: המקום הטוב ביותר שאני יכול להיות בו. גם שאר הגוף שלי מפשיר, כיוון שהחימום בבית פועל. החלונות סגורים על מנת שהחום ישמר, וזה מצוין, כי זה מפחית את הסיכויים שישמעו אותה צורחת. גם הרצפה מכוסה שטיחים, כך שקולות צעדיי לא נשמעים כלל - המקום ממש מסודר כאילו על פי הזמנה.

מאחד החדרים בבית נשמעת נגינה, ואני ממשיך עם המסדרון עד שאני מגיע לחדר בו היא נמצאת. היא בגבה אל הדלת, יושבת מול פסנתר ואצבעותיה הארוכות והדקיקות מפיחות חיים ביצירותיו של בטהובן. מעל הפסנתר יש חלון, דרכו אני רואה את הירח, שנייה לפני שנעלם מאחורי ענן. היא ממשיכה לנגן, עדיין אינה מודעת לנוכחותי, הצמידים שעל פרקי ידיה מצלצלים כשהיא מנגנת, והיא מניעה את ראשה בעדינות לצלילי נגינת הפסנתר.

אני מתקרב אליה לאט, מבלי להשמיע קול, ואז סותם את פיה בכף ידי. היא קופצת בהפתעה, הבעת פניה מבוהלת, ואני מקים אותה בעדינות מן הכיסא. אני מתיישב על הרצפה שמכוסה בשטיח נעים למגע, ברכיי מקופלות, והיא חצי-יושבת חצי-שוכבת על הרצפה לפני. בידי האחת אני עדיין מכסה את פיה: איני יכול לאיים שאם תשמיע קול אהרוג אותה, כיוון שאהרוג אותה בכל מקרה, והיושר חשוב מאוד בעיני. בידי הפנוייה אני מפשיט אותה ממכנסיה. היא מנסה לרגע להשתולל ולהתנגד, אבל כשאני שולף את הסכין ומכניס אותו בזהירות מתחת לגופיה שלה היא מחליטה שאולי זה לא הרגע הנכון לנקוט בפעילויות אלימות.

בתנועה חלקה כלפי מעלה אני קורע את הגופייה והסריג שלה יחד, כיוון שקצת מסובך להפשיט אותה מהם כשידי על הפה שלה, ובעזרת קרעי הגופייה אני קושר את רגליה זו לזו בקרסוליים. את הפה שלה אני חוסם בחתיכת סריג: עכשיו שתי הידיים שלי חופשיות, ואני נפתר במהירות מהבגדים התחתונים שלה.

היא שוכבת לפני עכשיו במלוא הדרה - גופה יפייפה, בהיר ורזה, ואני שם לב לפרט חשוב נוסף - גפיה מכוסות בצלקות רבות, ישנות. אני מביט בפניה ורואה את לחייה מסמיקות, כאילו נתפסה במעשה אסור, ומבין שמדובר בקרבן בעל רקע של נטיות אבדניות. חלק מהצלקות הינן דקיקות, ארוכות ומושלמות, וחלקן גסות ומכוערות, חסרות צורה. אני כבר יודע מה לעשות, באיזו דרך לבחור.. זה הרי מגיע לה, היא ממש כמו ביקשה זאת לעצמה.

עולה בדעתי שייתכן כי היא חוששת שאאנוס אותה, אז אני מסביר לה בכנות רבה מה עומד לקרות עכשיו. כשאני מרים שוב את הסכין עיניה עוקבות אחרי כל תנועה שלי, קרועות מאימה. אני מחייך לנוכח הפחד המתוק שבפניה, ומעביר את ידי בעדינות לאורך לחיה הרכה. היא אפילו אינה נרתעת ממגעי, קפואה במקומה.

והנה זה בא... אני בוחר באחת הצלקות המושלמות שעל הרגליים: אחת ארוכה במיוחד. אני מעביר את להב הסכין באטיות ובדיוק רב לאורך הצלקת, ונוצר שם חתך חדש, עמוק בהרבה מזה שיצר אותה, אך לא עמוק מידי. אני הרי לא מעוניין שתמות מהר מידי, כל הכיף עוד לפנינו. כשהדם שלה עולה על פני השטח של הרגל ומציץ מבין שפתי החתך אני כמעט יכול להרגיש את הברק שזורח לי בעיניים, והידיים שלי רועדות בעונג צרוף. היא, לעומת זאת, לא נהנית מהעניין במיוחד.. היא מתחילה להיאבק בכבלים שלרגליה, בועטת לכל עבר ומתפתלת בזמן שאני מחזיק את הידיים שלה.

אני כמובן לא אוהב את זה ככה - זה הרבה יותר מהנה כשזה רגוע ושקט, אימה דוממת שזועקת מעיניים הקרועות לרווחה, דברים כאלה - אז אני מכה בעזרת הלהב החד של הסכין ברגלה שלא מפסיקה לנוע, וכתוצאה מכך נפער שם פצע עמוק במיוחד. אנקת הכאב העמומה שלה נשמעת מבעד לחתיכת החולצה שחוסמת את פיה, ואני מבהיר לה שאם תתנהג יפה מקרה כזה לא יחזור על עצמו, ואני אקפיד על עדינות ודיוק: כך יכאב פחות.

היא מבינה סופסוף מה טוב בשבילה, ושוכבת מבלי לזוז בזמן שאני קושר את התחתונים שלה סביב הפצע. שלא תאבד הרבה דם בבת אחת. אני ממשיך בעבודתי, עובר לאט על כל הצלקות, ועל גפיה ישנן פחות ופחות צלקות - יותר ויותר פצעים פתוחים. הדם הנקי, הכהה והיפה שלה מטפטף ומלכלך את גופה ואת השטיח, ואני משתדל שלא להתלכלך בו גם כן בגופי. זה לא שיש לי בעיה עם דם, אבל בכל זאת, זה עשויי להיראות מוזר או למשוך תשומת לב אם אסתובב ברחוב כשאני או בגדיי מעוטרים בטיפות ממנו.

אני מרגיש איך דמי מתחמם וזורם מהר יותר בערקי, והשרירים שלי נמתחים באופן בו הם תמיד נמתחים כשאני נרגש. במקביל לזה היא רק מתכווצת במקום על כל חתך, משתדלת שלא לזוז על מנת שלא אכעס, ופניה רטובות מתערובת של דמעות, נזלת, וזיעה. עם כל תנועת סכין אני מרגיש איך גופה מתרפה, ולמרבה הצער גם הבעת פניה מפסיקה להביע אימה וכאב ובמקומה מופיעה הבעה של אדישות והשלמה עם הגורל, למרות שהדמעות ממשיכות לרדת. ישנן עוד עוויתות קטנות בכל פעם שהלהב מכה, אבל זה מתחיל לשעמם.

בלי כוונה אחיזתי בה מתרפה ותשומת לבי מופנית בעיקר אל רגלה השמאלית עליה אני עובד, ולכן אינני מבחין בכך שהיא הצליחה להשתחרר מהחולצה שכיסתה את פיה, עד שלפתע היא מזנקת לכיווני ונושכת אותי בחזקה בזרועי השמאלית, קרוב למרפק. זוהי נשיכה חזקה מאוד, והיא לא מרפה, עד שאני מתחיל לחשוב שהיא עלולה להוריד לי חתיכה מהיד בביס. כעונש ואמצעי שחרור כאחד אני חותך חתך חדש לגמרי ודי עמוק על צווארה הדק, החלק והלבן. כשאני עושה זאת נשיכתה מתחזקת לשנייה, ואז מרפה. היד שלי נוטפת דם.

היא מביטה בי בשנאה ובפחד, פיה חופשי עכשיו והיא מנצלת זאת - בשארית כוחותיה היא ממלמלת קללות. מקסימה... היא תמות בתוך דקות ספורות אם לא שניות: החתך שעל צוואה עמוק והיא מאבדת דם רב בנוסף לדם שכבר איבדה, ולי כבר אין כל סיבה לשמור אותה בחיים. אני אוחז בלסת שלה וסותם את פיה בחזקה בעזרת ידי הימנית. בידי הפצועה אני מחזיק סכין, נועץ אותו עמוק בבטנה, ואז מוציא בתנועה סיבובית ומהירה. לאחר רגע קצר אני מרפה מפיה.

כל גופה כמעט ולא מגיב, רק רועד מעט. עיניה נפערות, והיא נושמת בצימאון, כאילו לוגמת מן האוויר, נשימה עמוקה וארוכה, אחרונה. פרכוסים קלושים.. והיא איננה.

אני מביט בגופה: עיניה פעורות, בולטות, וניכר עליהן שבעבר גם היו יפות. הבעת פניה המופתעת והמבועתת גורמת לתחושה הנעימה בבטן שלי להתגבר. אני מביט בה במשך כמה שניות, ואז מרים אותה מהרצפה בזהירות, שלא להתלכלך מהדם, ומסדר את גופתה העירומה על הכיסא, מול הפסנתר. אני מכוון את אצבעותיה אל הקלידים, כך שנראה כאילו היא ממשיכה לנגן את היצירה שהתוו בו הפסיקה, ודמה הכהה מטפטף וזולג לאורך ידה, מרטיב באדום את הקלידים הלבנים.

אני נושק קלות למצחה לפרידה, ואז בצער רב אני יוצא מן החדר ומהדירה. כשאני מתניע את המכונית אני רואה מזווית עיני את הירח, נעלם שוב מאחוריי העננים שלא מפסיקים לזוז. יש רוח חזקה.

הוא גם דורש מלא קרדיטים: לסרט 'מיסטר ברוקס', שהוא סרט נורא טוב שעמית ואני ראינו לפני.. משהו כמו חצי שנה, ואחריו התחלתי לכתוב אתזה. ואז התקשתי נורא ובכלל לא הצלחתי להיכנס לראש והייתי צריכה עזרה של המון אנשים. לאורחנושי שנראלי קראה אותו בכל הגרסאות (שזה המון. לפחות 6. כאילו שונות לגמרי, לא של שינויים קלים וטיוטות), לעדי על התיאורי התרגשות, איזה-יופי-יש-פה-דם-הלב-שלי-דופק-נורא-חזק וכל מיני מהסוג הזה, ללאה שעזרה לי לצנזר קטעים מטופשים מידי (בעצם היא רצתה לצנזר איזה חצי, אבל צינזרתי את הצינזורים שלה D: ),  לחנז על ה'דם אדום על קלידים לבנים' ועוד כמה ביקורות ותיקונים, ולעמית שסבלה את כל החפירות שלי בנושא, והאירה את עיניי לכל מיני פרטים שוליים. (למה יורד לו דם מהאצבע אם נשכה אותו במרפק, אם היא לא מתה כבר לפני 2 פסקאות ושכחתי מזה אז המשכתי לרצוח אותה, דברים כאלה). וגם לאיזה חצי מהכיתה שלי. כי הרבה מהן קראו והעירו.

ורגע$@%! תודה רבה לכל מי שהביא אותי עד הלום, *מוזיקהדרמטית*. חהחה