זה שיר כזה יפה.
כנראה שתהיה לי עבודה, בערך 100 שקל לפעם, משהו בין פעם לפעמיים בשבוע, לפי כמה שישלי כוח. זה יפה, וזה התקדמות ראשונה אחרי... המון זמן של 'צריך למצוא עבודה יום אחד'. אז יופי (: כאילו, זה אפילו לא קשור ליוזמה מצידי, סתם נמאס לנועה לקום בבקרים של שישי. אבל זה עדיין יופי (:
כל הזמן הבצפר עושה לי לחשוב מחשבות מדכאות, זה בטח בגלל כל הבטלה. בטלה עושה לי רע, מהסוג שיש בשלב שבו החופש הגדול מתחיל להיות ארוך מידי כשהוא לא מנוצל. אז איכשהו יש לי מצברוח של לפני-מחזור כמעט כל החודש. וזה נורא מטריד להיות מלאה ברחמים עצמיים כל הזמן, ואז פעם ב לחשוב בהגיון ולהגיע למסקנה שזה סתם, בעיקר ביחס לאנשים אחרים. כי לא איבדתי ממש שום אדם או דבר שחשוב לי או שהיה טוב ואז נהיה רע, ולא קרה שום דבר של ממש. אז כל הזמן יש לי מצפון על זה שאני בכלל במצברוח הזה.
וזה פשוט ש.. הכול מן תקוע, אני לא מצליחה לגרום לעצמי ללמוד, אני לא מצליחה לגרום לעצמי אפילו לשבת בכיתה שיעור אחד שלם. אני לא מצליחה להפגין יחס של כבוד או משהו בסגנון למרות כל מה שהבצפר עושים בשבילי וכל כמה שהם מתעלמים מכל המגרעות שלי. אני לא מצליחה להסתדר בבית ולא משנה כמה שהם כבר וויתרו לי, אני לא יכולה להפסיק לכעוס עליהם למרות שזה כבר די בלי סיבה. אני לא מצליחה לגרום לעצמי לכבד אותם כי הכול נראלי ממש פתטי ואינלי כח לפני שאני עושה דברים לחשוב אם המיקרו חלבי או בשרי ואם טחנו באיזה כלי תפוחי אדמה של חמץ או כשרים לפסח. וזה פוגע בהם כי להם זה נראה מישומה חשוב, ו.. אחכ זה עושה לי מצפון וגם מן לא נעים של אני-קצת-הורסת-להם-את-החיים. איזה חמודה שירה. וגם טלי.
והייתה תקופה ארוכה שלא עבדתי, וחייתי כזה בעיקר על דמי כיס של עליית הנוער, מה שתרם לתחושת חוסר היעילות. או בקיצור, בכל החודשים האחרונים בערך לא עשיתי שוםדבר טוב/ מועיל. לא כייף לחשוב עלזה. אבל.. ישלי יותר מידי זמן כמובן, כי אני כמעט ולא עושה כלום.. אז זה עולה לי בראש. די הרבה 
הבעיה עם הבצפר היא שכמה שהם ישתדלו בשבילי וכמה שרק אני אוכל - כי אני מקרה מיוחד - לא לשלם על התואר ולא באמת לעשות אותו ולא באמת להיכנס לשיעורים ולא באמת לעשות כלום בשביל שיגיע לי ללמוד שם ובכל זאת ישאירו אותי, מתחיל להיות טיפשי להישאר שם. כי זה כבר לא יותר שווה עכשיו מכל בצפר אחר, ויש את הלימודים בחופש ואת זה שאני לא מצליחה ללמוד שם בכלל ואת כל הבגרויות של הדתיים שסתם מיותרות לי ולא יוותרו לי עליהן. בעצם אני נשארת שם לבינתיים בעיקר כי אין לי כוח ללכת לחפש מקום אחר, וכי אני מפחדת שאני לא אסתדר במקום האחר, וכי אם כבר אז אני בטח אעבור לאקסטרני - ואז לא יהיה לי איפה לגור, ו.. יש את זה שאני לא רוצה להיפרד מכולם. בזמן האחרון נהייתי ממש לא חלק מהכיתה, בעיקר בגלל שלפחות חצי מהזמן הן עסוקות בשיעורים, שיעורי בית, או בלדבר על לימודים, אבל גם סתם בגללי. אם זה ימשיך ככה אז בטח כבר לא תהיה בעיה לעזוב, כי בעצם זה מה שהחזיק אותי שם, וזה כבר לא כלכך שווה אתזה.
שבוע שעבר היה (ביום הזיכרון) סיור כזה לאיפשהו, שיירת הל"ה או משו. ולא היה לי כוח אז התכוונתי להישאר באוטובוס, אבל טורוש ותילה ואורחנושי וטלוש והודיה התחילו לצעוק עליי ביחד שאני אפסיק להיות לא חלק מהכיתה ושאני אבוא ומה יש לי להפסיד וכאלה, עד שלא היה נעים ובאתי. ואז, נו למרות שיום הזיכרון וזה, כל הדרך שרנו (כאילו, צעקנו והעמדנו פנים שיש לזה מנגינה) ודיברנו וקפצנו ודברים מהסוג הזה, ודווקא היה ממש כייף. ואח"כ כל השבוע הזה הייתי עם כולם יותר ובהחלט היה יותר נחמד. אולי זה כן אשמתי ואני פשוט צריכה להיות איתם יותר. אז אני לא יודעת >< בטח בסוף יצא משהו כמו שאני אשאר עד סוף השנה, אלמד גם בחופש, ולא אחפש בצפר אחר לבינתיים כי אני לא ארגיש צורך, ואז איכשהו תנחת עליי ההבנה צריכה ללכת, ו..אני אדפק מכל הכיוונים, ועוד באמצע תקופת בגרויות וזה. כאילו, זה נורא מתאים :)
אתמול של שלשום הייתי קצת לא בסדר שוב אז הייתה לי שיחה עם חסי, והיא אמרה משהו עלזה שאני לא עושה שומדבר טוב בשביל שיהיה לה מה לשכנע את דן להשאיר אותי בלי התואר. וזה היה קצת מפתיע ושאלתי אותה מזתומרת, ואז הסתבר שהיא רבה עם דן על להשאיר אותי שם בכלזאת. אז.. יואו, זה יהיה ממש לא נעים לעזוב, עם כל כמה שהם משתדלים._. לפחות חסי, דן הפסיק לחבב אותי מאז הפרצוף ההוא 
ולמען האמת די באלי להיות עצמאית עכשיו, ללמוד אקסטרני ולעבוד בשעות הפנויות ולגור אלוהים-לא-יודע-איפה ולא ללמוד בחופש ולהתלבש איך שבאלי ולהיות מה שאני רוצה ולסיים בגרויות אבל רק את היעילות שבהן, אבל.. מסובך מידי.
עקרונית ישלי 3 סוגי חיים, או.. סוגים של אנשים שנמצאים איתי או משהו כזה; אנשים מהבצפר - שאיתם נמצאים רב הזמן, אנשים של החופש - שאיתם נמצאים בשעות הפנאי, ואנשים של פעם - שזה משפחה והיישוב - שאיתם נמצאים בעיקר כשאין ברירה. סאפ איכשהו נכנסה לאחרונה לכל שלושת הסוגים, וזה מתחיל לעצבן אותי. אני סובלת ממנת יתר שלה או משהו..
זה נהיה מן סוגשל הרגל ללכת אחרי הבצפר בחמישי לסבתא ולפגוש שם את יונדב, ולפעמים גם את חברהשלו, ואז ללכת בערב עם נועה או סאפ או כאלה, ולפעמים לפגוש את אמיתי או ווינסטון, ובסוף למצוא איכשהו מקום לישון בו או לחזור הבייתה, ואז לסוע בשישי. זה טוב ככה, זה בלי בית כמעט. אחח, צריך מכונת כביסה 
אני נהיית טיפוס נורא מטונף ככל שהזמן עובר. מעניין אם אי פעם אני אעקוף את השיא של נועה בלא-להתקלח. :O כשפצעים רק מתחילים להגליד הגלד יכול להתקלף בקלות ולדמם שוב. אבל כשהם בשלב מתקדם יותר הפצע חייב להתאחות לגמרי, ואז להיפתח מחדש רק אחרי שהגלד נושר.
הייתה שבת חמודה כזאת יחסית. ואולי ירדתי קילו. ירידה מהסוג שנשאר, לא של לרדת הרבה-לעלות הרבה. באופן מתון כזה. זה די יופי. (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
