בוקר חדש

הקטע משתתף בתחרות "נוער חושב מחר".

אמא פותחת את התריס ולחדר נכנסת אלומה דקה של אור, מטיילת לרגע על פני החפצים ולבסוף מתמקדת בעיניים של הדר ומסנוורת אותן בדיוק רב. מתוך אינסטינקט הוא מרים את היד ומסתיר את הפנים שלו בקיפול המרפק, מה שמסתבר כשגיאה: הוא הניח לאמא להבין שהוא ער.. היא אומרת עכשיו "הדרי, הדר!" ו"בוקר טוב חמוד" לסירוגין, בעודה עומדת בפתח החדר, על יד המתג של התריס. לבסוף היא סוחטת ממנו הצהרה ברורה בקשר לזה שהוא עומד להופיע במטבח בתוך 5 דקות, ואז יורדת בצעדים מהירים במדרגות. יש לה איזה עניין עקרוני שהדר מעולם לא הצליח להבין נגד מעליות: משהו בקשר למחלת עצלנות כרונית שהעולם לוקה בה ושהולכת ומתפשטת עם השנים.

כשהפסלון בצורת הגמד שעומד על השידה - בניגוד לרצונו של הדר, יש לציין - מזכיר שכבר עברו 4 דקות, הדר מבין שאין מנוס מלקום, נאנח אנחה דרמטית - ליתר בטחון, אולי במקרה אמא בדיוק מקשיבה באינטרקום שאולי בטעות הוא השאיר פתוח - וקם. הוא מוציא מהפה את פלטת הלילה נוגדת החיידקים שלו ושם אותה בקופסא שלה בה תתנקה במשך היום, ומכניס לפיו נייר מנטה נמס שיעביר ממנו את הטעם של הלילה: אמא תמיד מתעקשת בקשר לזה. ביקור קצר בחדר האמבטיה, והוא קורא למעלית.

כעבור רגע הוא כבר נמצא בתוכה ובוחר אוטומטית בעזרת הזרת שלו מבין התמונות הקטנות שעל המסך את תמונת הוידיאו שמראה את אמא ודוד איתן סועדים יחד על שולחן קטן בצבע כחול, ודלתות המעלית נפתחות בכניסה למטבח כמעט לפני שסיים ללחוץ על מסך המגע. דוד איתן לוחץ על כפתור בשעון הדובר שלו, כפתור שגורם לשעון שלו לדבר ולהזכיר שהדר מאחר בשתיים וחצי דקות, וקורץ בחביבות. בתגובה הדר משגר לעברו - בחביבות - מבט מרושע כשאמא לא מסתכלת. במקרה אמא דווקא כן הסתכלה, והיא, כמו שניתן היה לצפות ממנה, כמובן מפספסת את החביבות שבמחווה של הדר וגוערת בו על התנהגותו - ועוד ביום הזיכרון של אבא! - אבל היא תמיד הייתה מן משביתת שמחות שכזו.

זה לא שאין להדר כבוד לאביו, ובמיוחד יש לו כבוד למוות שלו: מות גיבורים במלחמה, למען אלה שחיים עכשיו; למענו בעצם, למרות שקשה לו לדמיין מציאות כזו. כיום הרי לא ייתכן שצבא המדינה יילחם במדינה אויבת, כיוון שלא ניתן להאמין שלחימה זו תהיה נקייה ממעשיי אלימות מיותרים שנובעים מדעות קדומות ושנאות ישנות. תפקידן של מלחמות הוא שימוש בכוח בתבונה, על מנת לכפות על עמים פרימיטיביים יותר לפתור הכול בדרכי שלום, שלא יפגע הסדר והשלום העולמי. העולם אינו יכול להרשות לעצמו מלחמה כיוון שאמצעי הלחימה משתדרגים עם השנים ונהפכים לרצחניים יותר ויותר, וכל מלחמה קטנה עלולה להיות הרת אסון עבור האנושות. חיילי צה"ל מאומנים בעיקר עבור טקסים, ולעיתים רחוקות הם גם נקראים על ידי האו"ם למדינה אחרת על מנת לעזור לפתור אי אלו חילוקיי דעות, וכשאר יש בעיות בישראל - צבא האו"ם שולח צבא זר שמסדר את העניינים באופן אובייקטיבי והוגן לכל הצדדים. מובן שהדר מעריך את ההקרבה של אבא שלו במלחמה ההיא, האחרונה, אך אי אפשר לצפות ממנו שיתאבל על מותו של אדם אותו כלל לא הכיר: עברו מאז שנים רבות, הדר היה רק בן מספר חודשים במותו של אביו.

אמא מכריחה את הדר לסיים שני טוסטים שלמים, והדר בתמורה סוחט מאמא שוקולד במילויי דובדבנים אחרי שהוא מסיים לאכול. אחר כך הוא עולה להתלבש, ואמא צועקת אחריו "די קריר, ותלבש משהו נח!". הוא בוחר את האפשרות "למזג אוויר קריר", "טיול", ואז לוחץ על הצבעים שחור, כחול, אפור, חום וירוק על מסך הארון-בגדים-חכם שלו, וזה מוציא לו בגדים מתאימים. בזמן שהוא מתלבש עולות במוחו כמה מחשבות כפירה באידיאלים של אמו, כמו למשל התהייה אם יום אחד היא תסכים לקנות לו רובוט מלביש. ללא ספק; עצלנות היא מחלה חמורה למדי, אולי אפילו סופנית.

רבע שעה מאוחר יותר הם צועדים ברגל לכיוון הרכבת התחתית; הדר, אמא, והדוד איתן. ברב הפעמים שהם יוצאים מהבית הם רוכבים על אופניים אותם מחנים על יד תחנת הרכבת, אבל כנראה שהדוד איתן לא התחבר היטב לרעיון הרכיבה. הדר פורץ בצחוק כשעולה במוחו תמונה מגוחכת של הדוד רכוב על אופניים: מיותר לציין שלא הרבה חיבה שוררת בין השניים. מזל שהדוד איתן גר בארצות הברית של אמריקה ודי מרוצה מהחיים שם, כך שלא יוצא להם להיפגש יותר מידי...

בכניסה לתחנת הרכבת אמא מוציאה מהארנק את הכרטיס שלה ומעבירה אותו דרך הכרטיסומט. היא אמרה להדר פעם שמתחת לפס השחור שהמחשב קורא כתוב: "אני אזרח טוב שמשלם מיסים ולכן מגיע לי ליהנות משירותי חינם", אבל הוא לא בטוח אם היא התכוונה לזה באופן מילולי. בכל אופן, מי שלא אזרח טוב שמשלם מיסים, נאלץ ללכת ברגל או לרכוב על אופניים לכל מקום: מכוניות כבר שנים שאין בשום מקום, הן מחוץ לחוק. הדר שמע שבתקופה בה המכוניות הפרטיות היו תופעה רווחת בעולם הן גרמו לזיהום אוויר, פקקים, ותאונות איומות שגבו מחירים גבוהים של חיי אדם.

הם עוברים דרך הקניון, ואז יורדים במעלית אל הרכבת את התחתית שנמצאת, כמובן, מתחת לאדמה. מאחר ויש בארץ הכרה בחשיבותה של השמירה על הסביבה, על פניה הארץ נקייה מאוד ומלאה בגנים ירוקים, שבילים רחבים לרוכבי אופניים, ומכשירים סלולאריים שמפיצים מינימום קרינה. לעומת זאת, מנהרות הרכבת התחתית הן מעיין מקדש לזכרם של הימים העתיקים והמלוכלכים יותר: הרצפה בתחנה עשויה בטון יצוק, אפורה ודי מטונפת - הרבה אבק ועקבות שהותירו אחריהם אנשים; פה ושם מסטיקים מודבקים, שאריות קרטונים של מזון מהיר, עלונים שהושארו שם לאחר שנקראו ועם השנים החלו להתמזג עם הטבע, ועוד כיד הדמיון הטובה. לכלוכים גדולים מידי עובדי העירייה דואגים להרים. הדר אינו מנסה להתיישב אפילו, הוא רק מחכה בסבלנות ובעמידה לבואה של הרכבת עם מושביה הנקיים, ומנסה להתעלם מדעותיו המגוחכות של הדוד איתן אותן הוא משמיע בנחרצות לאמא. לא קשה להגיע כאן לדיונים עמוקים בנושאים שעומדים ברומו של עולם: כל פיסת קיר, עמוד או לוח מכוסה בכרזות.

בזמנים רגילים הכול מכוסה פרסומות לכל מוצר ומותג אפשריים, אבל עכשיו תקופת בחירות, מה שאומר בעיקר פרסומות לכל מפלגה קיימת. לא שיש כל כך הרבה; ישנן רק שלוש מפלגות, בעצם, אבל זה די והותר על מנת ליצור מהומה. הדר שמע שבעבר היו יותר מעשרים מפלגות במערכת בחירות, כך שהיה יכול להיווצר מצב בו לאף מפלגה אין יותר משישה מנדטים! כמה מגוחך.. כיום שלוש המפלגות עוסקות בשלושת הנושאים המרכזיים: הראשונה בשמירה על הקיים, כדור הארץ, איכות הסביבה ואיכות החיים, השנייה בפיתוח התרבות ובמדיניות חוץ, דאגה לשלום עולמי, והשלישית בפיתוח העתיד - תמיכה ומימון לניסויים חדשים וקידום המדע בתחומי חקר לא מוכרים. כל שלוש המפלגות מיוצגות בכנסת תמיד, על פי הבחירות רק נבקעת מידת ההשפעה של כל אחת מהן: מה לפי העם התחום החשוב ביותר שיש לפתח בקדנציה זו. ואורכה של כל קדנציה הוא שנה אחת, כיוון שזה לא משנה באמת את היציבות והחוזק של המדינה, אלא דואג שהיא תתפתח היטב בכל התחומים האפשריים ובהתאם לרצון העם.

כעבור עשר דקות הרכבת נעצרת מולם, בחריקה קלה. אמא נותנת יד להדר עד שהם מוצאים מקום ישיבה, שלא יאבד. המושבים מסודרים לרביעיות, ויחד איתם מתיישב בחור צעיר בחולצת 'עובד מדינה'. יש לו שיער ארוך שאסוף בקוקו, צבוע בצבע כחול אפנתי. אולי הוא עובד באיזו חנות באחת התחנות, אולי הוא גנן באיזה פארק ציבורי, אולי הוא שומר בבית קברות: כיום כבר אי אפשר לדעת למה הכוונה ב'עובד מדינה', כמעט כולם עובדי מדינה - ממוכרים בקיוסקים שעל יד הים ועד לחברי כנסת. הרי כולם עובדים בשביל המדינה ומועילים, והם ראויים ליחס שווה. הדר מקפל את הרגליים ואוסף אותן אליו על המושב, הידיים שלו מונחות על הבטן, המבט אל החלון - זו העמדת פנים כמובן, הרי אין באמת נוף שנשקף מהחלון ולא יכול להיות שהוא באמת מתעניין בקירות מכוסי הניירות חצי-מגורדים של כרזות ופרסומות של מנהרת הרכבת - וכל כולו אומר "אני באמת חושב שעם כל הכבוד, הייתם יכולים לדחות את העניין בשעתיים ולתת לי לישון עוד קצת". או "למה שלא תסתמו כבר, מעצבנים?!" אבל אמא מעדיפה לפרש את זה כאפשרות הראשונה.

אמא ודוד איתן דנים בהשלכות של מה יקרה אם מפלגתה של מירה גרוס תנצח בבחירות הקרובות. אמא מזכירה שזו תהיה הפעם הראשונה מאז גולדה שתזכה ראש ממשלה אישה, ושזוהי אמירה חשובה כלפי העולם, מעיין ביטויי קולני של הקידמה והשוויון ששורים בישראל, הדוד איתן מעלה טיעונים בקשר לזה שמפלגתה תלאה פרופסורים שיעשו.. לא הכול, אבל הרבה למען המדע, ובתור דוגמה הוא מעלה את סוגיית השיבוטים, והבחור עם הקוקו מחקה את אמא ואת הדוד כשהם לא שמים לב, ומחייך אל הדר. אמא אומרת שזה תחום חשוב ושכדאי באמת שישראל תשמור על מעמדה כמעצמה של מדע, קידמה ואיכות חיים, והדוד איתן טוען שיצירת בני אדם מושלמים, מלבד הבעיות האתיות הרגילות, עלולה ליצור זן חדש של גזענות: המשובטים יהיו מעיין גזע 'ארי', ומי יודע, אולי בעתיד יתקוף אותם צורך עז להשמיד את 'הפגומים' - האנשים הרגילים. מובן שהוא לא מבחין בבחור שיושב על ידו ומחקה את תנועות הידיים הנמרצות שלו, והדר מנסה להבליע חיוך - ללא הצלחה. לפחות הוא מצליח שלא לצחוק בקול, וזה מזל, כי אחרת אמא - שעכשיו אומרת שחשוב שלישראל יהיו משובטים או לפחות את הנוסחה המדויקת ליצירתם לפני שמדינות אחרות יצליחו ליצור גם הם - הייתה שמה לב.

לאחר זמן מה שנדמה היה להדר כחצי נצח לפחות - הבחור בקוקו הכחול ירד בתחנה שלו לפני זמן מה - הרכבת עוצרת בתחנה שלהם. הדוד איתן נשאר עליה; הוא צריך לבית הקברות, וזה במרחק של עוד כמה תחנות. אמא שוב מושיטה אל הדר יד, והוא מגלגל עיניים ובלית ברירה מחזיק בה, ואז הם יוצאים. מספר דקות של הליכה בין כל ההמון, והם מגיעים אל פארק ירוק ורחב ידיים. בכניסה אליו יש קיוסק ואמא קונה שני ארטיקים, להדר ולה, ואז הם מוצאים מקום לישיבה בצילו של עץ מגודל ובעל ענפים רבים. הם אינם נוהגים לציין את יום מותו של אבא בבכי על הקבר, אלא בלזכור את אבא בפעולות שמבטאות חיים. אמא אומרת שזו הייתה צוואתו של אבא, כיוון שאין טעם למותו למענם אם חייהם לאחר המוות לא יהיו באמת חיים. הדר יודע שאמא מצטערת על מותו של אבא בכל יום בחייה ושיום השנה הוא רק נקודת ציון, כמו יומולדת - הרי אתה גודל בכל יום ורק פעם בשנה מקדישים לזה מחשבה של ממש. לכן אין זה זלזול מצידה שהיא לא מציינת את היום באבל מיוחד. אמא מאמינה שהצער אינו מועיל לאיש ובוודאי שלא למתים.

הציפורים מצייצות מבין ענפיי העץ שמעליהם, והדר נשען לאחור על הגזע כשהוא מתעלם מכל הנמלים שמטפסות עליו בעשרות שיירות קטנות, ומסנה להתגבר על נזילותיו של הארטיק מכל הכיוונים. ברחבת הדשא הפתוחה מספר ילדים והורים משחקים כדורגל ברמה לא מקצועית במיוחד, ואישה די צעירה קוראת עיתון על ספסל ציבורי כשעל פניה הבעה מהורהרת. אמא צורחת וקופצת ממקומה כשהיא מגלה מקק בגודל בינוני שכבר כמעט הגיע לה לעורף, ואיש אחד שעובר על ידם נחלץ לעזרתה ומגרש את הג'וק הסורר. המבט של אמא עכשיו מלא הקלה אבל מאוד נבוך, והארטיק שלה טפטף ונמס וכבר מזמן נהפך להיות זכרונו לברכה.

לאחר מספר שניות של שתיקה , הזר מנצל את הרגע ומציע לאמא חוברת מבין העלונים שבידו. אמא אומרת תודה ולוקחת והאיש סוחט ממנה הבטחה שהיא גם תקרא מזה, והדר משוכנע שהיא מסכימה רק כי לא נעים לה ושבעוד שנייה היא תזרוק את העניין לפח המיחזור הקרוב. כשהזר נמצא כבר מחוץ לטווח שמיעה הדר שואל את אמא מה כתוב בחוברת, והיא מראה לו את תמונת השער עליה מופיע אדם שהפנים שלו מלאות בזקן ובגדים שהוא לובש די פריקיים, גדולים כאלה וישנים, תחת כתובית "המשיח עומד לבוא! אל תתנו לו לתפוס אתכם לא מוכנים!" ואז מחווה בראשו לעבר גבו המתרחק של הזר, והדר שם לב לראשונה שהוא חובש כיפה לראשו.

הדר שואל את אמא מה כתוב בחוברת ולמה הכוונה, מי זה "משיח". אמא, כישראלית ותיקה ומנוסה, עונה לו בשאלה: אם הוא זוכר את מה שסיפרה לו פעם על האנשים מהסוג הזה. הדר מניד בראשו במבוכה ואמא מחייכת ומלטפת את השיער שלו לרגע, ואז אומרת, "קוראים להם דתיים" ואחר כך מוסיפה: "והם מאמינים ש..". בשלב הזה היא נתקעת ומהרהרת לרגע, ואז משנה גישה. היא מתחילה לספר להדר סיפור אגדה, שהוא זוכר במעורפל שסיפרה לו בילדותו.

"האגדה מספרת שהיה אל גדול, חזק ורב מעללים, וגבורתו הייתה ידועה בכל העולם. האגדה מספרת שאותו אל פדה את מאמיניו מעבדות של מאות שנים בארץ רחוקה, שהוציאם מאותה ארץ באותות, מופתים, וביד חזקה. האגדה מספרת שהוא קרא למענם את הים, והם נשבעו לו אמונים מול הר פורח יחיד בלב מדבר. אומרים שלאחר מכן הוא הוביל אותם אל הארץ הנבחרת, ארצו המופלאה, שכל פרי בה היה בגודל של שיח ורדים בשיא פריחתו ובנהרותיה זרמו חלב ודבש. האגדה מספרת שעם הארץ היה חבורה של בני ענקים, אך מאמיניו של האל יכלו להם, בזכות כוח רצונם וכוח גבורתו. האגדה גם טוענת שזוהי אותה הארץ.

האגדה מספרת שהחורבה העתיקה והמזוהמת שבקצה העיר, שכיום אינה ראויה אפילו למגורים, הייתה בעבר ארמון ענקי ומפואר שזקף את ראשו בגאווה, כולו אומר הוד והדר. אומרים בארמון הזה שכן מקדשו של האל, ושמכל העולם עלו לרגל לכבודו על מנת להקריב לו קרבנות; כבשים צמריריות, פרים ענקיים, תורים גנדרניים ויונים לבנות. שעלה מהמקדש ריח קטורת משכר ונפלא, שהתפשט בכל רחבי העיר. האגדה מספרת שבעבר חיו פה אנשים מאושרים, בחברה תקינה לחלוטין. שהם קמו בבוקר חדורי שמחה ומרץ, ועבדו בלי לרטון אף מילה רעה. שלא היו אז מחלות כמו דיכאון כרוני או אנורקסיה או מחלות בכלל, וגם לא נטיות אבדניות. שלא היו מלחמות, מקרי מוות, ובגידות. האגדה מספרת שהיה מלך אדיר, יפה וחזק, שחונן במתת חכמתו של האל. שהיה ידוע בכל העולם בזכות עושרו וצדקתו, שהפך את הארץ הקטנה לאימפריה של ממש. מספרים שמשל בעמים רבים שהעלו לו מיסים, שהיה לו צי של אניות ואלפי פרשים, ובעיקר שהייתה לו יכולת מיוחדת להקסים נשים.

האגדה מספרת שלאחר שנים של שגשוג ופריחה בכל התחומים, החל העם למאוס בחיים השקטים, וחיפש לעצמו ריגושים חדשים: שמאמיניו האדוקים של האל הגדול מכולם בגדו ועבדו לאלוהים אחרים, ואף סגדו לפסלים. האגדה מספרת שהיו לו שליחים שניסו להפנות את לב העם אליו בשנית, ולאחר שסירבו, חרון האף ורוגזו של האל היו קשים מנשוא. על פי הסיפורים הוא שילח את אויביהם הגדולים ביותר של מאמיניו כנגדם, ניפץ והחריב את מקדשו עד תום, והפקיר את עמו להילקח בשבי ולגלות בשנית לארצות זרות ורחוקות.

האגדה גם טוענת שאנו אותו עם. היא מספרת שישבנו שם בגולה במשך שנים, כמעט מאבדם תקווה, כמעט מתערבבים בילידי המקום ושוכחים מי ומה היינו, ושלאחר מכן טפטפנו אט-אט חזרה אל הארץ. האגדה מספרת שהארץ המובטחת, הנבחרת והמופלאה, הייתה מלאה אז עיי חרבות: שבמקום שדות, עצים ופרחים, הכול היה מלא רק בקוצים ודרדרים. שבדרכים הסתובבו כנופיות שודדים תאבי בצע ודמים, ושהנורא מכל היה לראות את החורבות המטות לנפול של המקדש המהודר לשעבר, אפורות מפיח ומלכלוך שנצבר.

האגדה מספרת שיום יבוא ונהיה ראויים, יום יבוא והאל יסלח. היא אומרת שאז יבחר לעצמו שליח כבימים עברו, שליח מזרע המלך הקדום. השליח יבוא ויפיץ את דבר האל, ילמד אותנו מחדש את שעלינו לעשות ויזכיר את האמנויות הנשכחות. שאז החורבות יטוהרו והמקדש ישוקם, יבנה בשנית, ויוחזרו הקרבנות והניסים. שהנהרות יתמלאו שוב חלב ודבש והפירות יתברכו בגודל עצום וטעם נפלא. שבעלי החיים יחיו בשלווה ובהרמוניה אלה עם אלה; זאבים וכשבים, חתולים, תרנגולות, נמרים ואיילות. שהגזענים ורעיונות הרזון והיופי ייעלמו, כי כולם יהיו טובים. האגדה מספרת שלא נחיה עוד כשאנו מדוכאים או חסרי יעוד ומטרה, שלא יהיו הרג וצער ומלחמות על שליטה. שלא יהיה עוד עצב, שאיש לא יחווה עוד אובדן, בגידה וכאב. האגדה מספרת שלא יהיה מוות כלל ושהמתים יחזרו, וגם החיות לא ירצחו שוב רק בשל בשרן. שנתהלך כל חיינו עם חיוך ולא נוטרד מבעיות קטנות כיוון שנדע תמיד שהכול בשליטה ושיש עתיד ועזרה מלמעלה. אומרים שאלה יהיו ימים כה יפים...

"והאגדה הזו הסתובבה בעם שלנו במשך שנים", אומרת אמא. "גרסאות שונות, מספרים שונים מכל קצוות העולם, אבל תמיד אותו גרעין, אותו אל שיבוא ויגאל אותנו בסוף – בבוא הזמן, ועד אז עלינו רק לחכות ולקוות. עד שיום אחד התפרסם מאמר, שהתיימר להיות ההמשך לאגדה: השפה שלו לא הייתה יפה כמו זו של  האגדה הישנה, ובעצם לא היו בו הרבה רעיונות מהפכניים, אבל הוא ביטא בסך הכול את התקוות של כולם, את מחשבות הכפירה העצמאיות שעלו להם בשקט בראש:

" על פי האגדה, החלק החשוב ביותר הוא לזכור שעוד יכול להיות טוב שעוד יבואו ימים יפים יותר, ושאחרי הכול.. משך הזמן שנמתין עד אז תלויי רק או בעיקר בנו. עלינו לזכור כל הזמן, בכל רגע, שעוד יבואו ימים של שלווה ושלום ושמחה נטולת עכבות ודאגות, שעוד נזכה לאמבטיית שמש בפארק נקי וירוק, ומילים כמו אובדן רעב וצער, או אפילו זיהום אוויר והתחממות גלובאלית, יהיו רק מילים - וגם בתור שכאלה הן יהיו נדירות. אך כל זה יתקרב ויקרה רק אם כולנו נבין ונקבל החלטות, רק אם גם נעמוד בהן, רק אם נשתדל. ואולי אז יבוא האל הגדול  והנשגב מאותה אגדה נושנה ויתן איזו דחיפה, ובתור מתנה לסיום הוא גם יוסיף שעה או שעתיים לשקיעה.

האגדה  מספרת שיש ביכולתנו לעזור לימים הטובים לבוא במהרה: עלינו לאהוב זה את זה ולרדוף שלום, ולהשתדל לשקם ולפתח את הארץ. עלינו לישון מספיק שעות בכל לילה ולהתעורר בחיוך, ואז לנסות להדביק כמה שיותר אנשים בו ובחיידק השמחה והאמונה. האגדה מספרת שהכול בידינו ושהגיע סופסוף העת להבין: הכול משפיע והכול נרשם בספר דברי הימים של אפקט הפרפר, בין אם מדובר במילה טובה לאדם שאולי יעבוד אחר כך טוב יותר ואולי בזכות זה יעשה בהמשך איזה משהו גדול, ובין אם זוהי דאגה לכדור הארץ ולסביבה: אפילו נסיעה בתחבורה ציבורית במקום פרטית, השלכת אשפה לפח של מיחזור, או כמה שקלים תרומה למימון לימודים מתקדמים של חסרי אמצעים. ואם אנחנו חושקים בעולם שאין בו פשיעה ובגידות וכאב, מובן שעלינו להתאמץ שלא להכאיב לאחרים, ולעצור לפרק זמן של חשיבה הגיונית לפני מעשה אלימות: פיזית או מילולית.

האגדה מספרת שעלינו לשאוף למצוינות ולהשגת הטוב ביותר בכל התחומים- כי אחרת איך נגיע להישגים מספיק מרשימים, ולקירוב בואם של הימים הטובים? האגדה טוענת שזה פשוט: עלינו לעשות את הטוב ביותר בכל רגע נתון; לא להיות אנוכי בקבלת איזו החלטה גורלית, לעבוד קשה למשך איזו תקופה ולקוות שהתוצאות יהיו מספיק שוות לבסוף, כמו זריחה יפיפייה שמפציעה לאחר ליל שימורים, או סתם להביט במשך דקות ארוכות בזריחה ואז ללכת לישון מוקדם מלאי שמחה.

ואולי לאחר שנתאמץ ונעבוד ונטרח ומידי פעם גם כמעט ונתייאש, לאחר שנגרום לסביבה לפרוח, לכלכלה לשגשג, ולאנשים מסביב לצחוק ולשמוח: לאחר שיבואו אותם ימים טובים, נבין כמה שהכול היה בעצם תמיד בידינו ושיכולנו כבר מזמן פשוט לקחת יוזמה במקום להתלונן ולהתפלל, וכמה שהיינו טיפשים. אז בוודאי כבר לא נזדקק לעוד אגדות שנושאות בשורה על ישועה בידי אלים, כי בעצם, אחרי שניקח אחריות ונעבוד ונצליח, אז כבר נהיה גאולים.

"וה.. המשך של האגדה עורר המון רעש בכל הארץ, וגם כמה הדים רחוקים ברחבי העולם", מסכמת אמא. "נראה שבסופו של דבר אנשים הבינו כמה שזה יכול להיות פשוט, לאט לאט ולהתחיל כבר עכשיו ושכולם אבל כולם ישתדלו. אם הייתי מספרת את זה למישהו מלפני 30 ומשהו שנה, הוא בחיים לא היה מאמין: אבל זה תפס, בהחלט תפס. ועדיין ישנם אותם דתיים שנשארו עם החלק הראשון והישן של האגדה.. מעטים, כי בסך הכול אין כמעט צורך בדת שתהווה מקור לאופטימיות כשדברים מסתדרים, אבל עוד יש. ואותם אנשים לא מסוגלים להיות שמחים בחלקם ללא טקסי פולחן למען האל ותפילות אליו - שספק קיים - ובלי לנסות ולמשוך אליו מאמינים נוספים. אבל זה טוב, זה בסדר, זה לפחות נותן להם טעם לחיים.."

"וכאילו, עכשיו זה הסוף של האגדה, הקטע של והם חיו בעושר ואושר?" שואל הדר. ולפני שאמא מספיקה לענות, הדר מקבל לשאלה שלו תשובה מסוג אחר; מאי שם צץ גבר נטול חולצה, די שזוף עם שיער שמגיע לו עד אחרי הכתפיים, העיניים שלו כחולות והוא הולך יחף. הוא מתנפל על מילותיו של הדר במטח של קללות ברוסית מהירה, המתובלות בין לבין במשפטים כמו "אתה רק ילד" "לא יכול להבין" ו"חרא של מדינה-חרא של עולם-חרא של חיים". הדר שמע על אנשים כמותו ויודע שהממשלה משתדלת לעזור להם, אבל לפעמים זה לא מצליח - לפעמים הם יותר מידי מכורים לחופש, או ללכלוך ולרחוב ולחומרים המסוכנים שהם לוקחים שם ולמה שהם שותים - ככה אמא אמרה. הדר חושב על החיים שהיו יכולים להיות לאיש לעומת החיים שהוא חיי, ועל החיים לפני 30 שנה לעומת אלה של עכשיו ומבין שאמא הייתה מכנה את המחשבה שעולה לו עכשיו בראש בשם 'אחריות'. האחריות שיש לנו בני האדם כלפי עצמנו וכלפי הסביבה, כי מה שמשפיע בסופו של דבר זה מה שאנחנו עושים עם עצמנו, יותר מכל התפילות לאלוהים והטחות אשמה באחרים.

הדר יודע שהוא עצמו יהיה אחראי. הצעד האחראי הראשון שלו הוא לקום וללכת בעצמו עד לפח המיחזור שנמצא מעברו השני של מגרש הכדורגל המאולתר על רחבת הדשא, על מנת לזרוק את העטיפה והמקל של הארטיק, במקום להשאיר אותם על הדשא מתחת לעץ בתקווה שמישהו אחר יאסוף ויזרוק. זה צעד די קטן בעצם, אבל אמא אמרה פעם שהכי טוב זה להתחיל בקטן ומשם להתקדם ולהגיע רחוק, לאחר הרבה עבודה קשה. כמו מדינת ישראל.