בוקר חדש

יש ילדה אחת בשכבה שמתחתי שאני חושב שהיא מלאך.

היא קצת איטית ותמיד נחמדה ואי אפשר לכעוס עליה אף פעם, ואני גם יודע בודאות שהיא תמיד מקבלת מאיות במבחנים. במראה היא נורא לבנה ונורא נמוכה, בערך מטר עשרים, בחיי, ויש לה גם כמה נמשים ואת הקול הכי עדין בעולם, ובמיקדימה של הפה שלה יש עוד שיני חלב שאולי לא יתחלפו כבר. היא כלכך עדינה וכלכך קטנה עד שבכל פעם שאני רואה אותה אני מתפעל מזה מחדש, ולפעמים גם אומר, "אלוהים, אלה, כמה שאת קטנה!!" והיא בתגובה רק מחייכת ונבוכה, לפעמים קצת צוחקת. אפילו קוראים לה אלה...

אני חושב שאם פעם אני אנסה לעקוב אחרי אלה מהשכבה שמתחתי שנדמה לי שהיא מלאך, אני אראה אותה הולכת להסתתר מאחורי שיח ורדים בגינת בית הספר כשתחשוב שאף אחד לא רואה, וכשהיא תצא משם זה יהיה כלפי מעלה, בטיסה - איטית, כמובן, כמו כל דבר שהיא עושה - ועל שכמותיה יתנוססו לתפארת זוג כנפיים שקופות-סגולות ודקיקות, שיפזרו אבקת נוצצים עם כל פרפור בכנפיה, עם כל התעטשות בלתי רצונית בכל פעם שהאבקה תדגדג אותה.

משם אני כבר לא אוכל להמשיך אבל אני כמעט בטוח מה הייתי רואה אם כן הייתי יכול לעקוב אחריה. היא בודאי תתעופף אל כל שמורות הטבע שנמצאות באיזור, תלחש לעצים ולשיחים ותנשק את הפרחים, תשיר אל החיות וגם תלטף, תגרום להכול סביב לפרוח. משם היא בודאי תלך לבתים הרוסים במיוחד ותנסה לעודד, ואז תמשיך אל ארצות שונות של מדינות עולם שלישי ותשחק עם הילדים,  ואולי גם תיקח איזה פעוט שהחיים התאכזרו אליו לסיור לימודי בין שדות וצוקים ופארקים ומפלים ובניינים עצומים, בשביל להראות לו את נפלאות העולם. היא בטח גם תקנה לו איזה ממתק בשביל שיבין שיש עוד טעם לחיים, וכרטיס להצגת תיאטרון, שיראה שיש להם גם עוד סיבה.

אם הייתי ממשיך לעקוב אחרי אלה שאולי היא מלאך עד אחרי הצהריים בוודאי הייתי מגלה שאז היא חוזרת הביתה, בשביל להשקיט את לב ההורים. בטח הייתי רואה אותה נכנסת עם חיוך, והיד שלה כמעט תטרך להתרוממם עד מעל לראש כשתישלח אל הידית, ואז אשמע אותה מספרת להורים שקרים לבנים; על מה למדנו היום בבית הספר ועל שנשארה להכין שיעורי בית אחרי הלימודים. היא מן הסתם תאכל אז ארוחת צהריים ובין לבין תגניב שאריות אוכל בשביל להביא לעניים, ואז תצא לסיבוב נוסף בתירוץ של ללמוד עם חברה למבחנים. היא בטח תלך לבתי חולים ולאגודות התנדבות ולביקורי בית אצל זקנים בודדים, תשמח ותצחיק את כולם, תחבק ותנשק ותטביע בתוך אבקת נוצצים של אושר תמים ממכר ומדביק, ואז תיעלם ותשאיר אחריה את כולם להאמין שהיא הייתה סתם רק עוד חלום ורוד, וזה הכול.

אם אני אמשיך לעקוב אחריה עדיין, במן עקשנות מרותקת שבוודאי תדבוק בי, אז כשיגיע הלילה אני אצפה בה הולכת לישון מוקדם, כמובן לא לפני שתעניק נשיקת לילה טוב להורים. אך מייד לאחר שתלך לישון, אולי אפילו עוד לפני שאספיק להתחיל להתאכזב, היא תקום לאט ובשקט ותטפס על אדן החלון. הכנפיים הדקיקות הרכות שלה יופיעו שוב, במטר של נוצצים סגולים, ושוב היא תהיה בדמות הפייה שבשבילה היא לא צריכה לשנות כמעט וכלום במראיה, אפילו בקושי את הגודל..

היא בוודאי תיעמד על האבן החלקה והקרירה ותתחיל לשיר בקולה הקטנטן והרך שיר קימה לכל הכוכבים: היא תקרא לכולם בשמותיהם הפרטיים, אלפרדו שבתאי, יאיר צדק, מאדאם מאדים, ואני מאמין שהם יענו מייד למשמע קולה שמגעו כלטיפה ויתעוררו אחד אחד, ייסתובבו מנומנמים, עד שימצאו את מקומם הנכון וידלקו במרומים. אחר כך היא תקפוץ מאדן החלון, תנופף בכנפיים, ואיך שאני מדמיין את זה בראש, לפחות, זה יראה כמו פרפר גדול וסגול אני חושב שאז היא בטח תעוף לעבר בית הקברות הקרוב ושם תירקוד עם ילדי מלאך נוספים לצליליהם של כל הזמרים המתי שרק הד קולם נשאר איתנו בעולם, צרוב ומוקלט, ושיערה הארוך והרטוב יסתחרר סביבה ברוח.

אני באמת כמעט ובטוח שאלה מהשכבה שמתחתי היא מלאך, שהיא אחראית לכלכך הרבה דברים טובים - קטנים או גדולים - שקורים. אני חושב בעיקר שיש לה כשרון מיוחד לשמח אנשים ולעודד, להעניק רצון לחיות, רק שאחר כך היא גורמת לכולם לא להיות בטוחים בזכרון, בשביל שלא להפר איזה איזון עדין. אני חושב ככה וגם בטוח לגמרי שבהחלט הייתי רוצה שהיא תבוא גם אליי גם לבית שלי, ותעזור בחיוך ותצחיק ותשיר, ותשכיח ממני כל זכר לכעסים וצעקות ורעשים של חפצים נשברים, תשכיח ממני את הקול של אבא כשהוא מאבד שליטה ותחליף בממתק את הטעם המר של המכות.

אני מבטיח שלה, אם היא תבוא לעזור, אני אספר את הכול ולא אשקר או אתחמק או אשתוק, ובכלל לא אכפת לי אם היא תיקח אותי אחר כך לטיול ונעבור דרך בתי חולים או משפחות נזקקות, לא אכפת לי אפילו לרקוד איתה ועם רוחותיהם של כל האנשים הגדולים בבתי הקברות. רק שלא תיעלם לי אחר כך ותיקח איתה את הסוד שלי שכבר יהיה מעורבב בשלה, אם נספיק לדבר, רק שלא תשאיר אותי לבד עם זכרונות של חלום, עם סמנים סגולים-צהובים ואיש גדול וכהה שצועק בפה מלא שיניים ממעוקמות, ועם כל הצלקות.

~

תחרויות זה ממכר, ולא באמת יכלתי לתת לזאת לעבור בלי אפילו לנסות.. הסיפור משתתף בתחרות "מה הסוד שלך?" בבלוג של מעריב לנוער