אתמול היה יומולדת וכולם היו נחמדים אליי יותר מבד"כ והטליות באו לבקר אותי והיה לי טוב. ביומולדת שעבר אמרתי שזה חסר פואנטה כי זה יום רגיל, וכל יום אני גודלת ביום וסתם עושים מזה עניין. אני עדיין חושבת ככה, אבל לא אכפת לי כבר לתת לאנשים תירוץ לתת לי צומי יותר מהרגיל, פעם בשנה. זה מגניב כזה. נו, צומי, אתם מכירים וזה.
יש אנשים שבאלי להכיר ואז אני מכירה ולא באלי כבר, ויש כאלה שלא שמתי לב אליהם בהתחלה ולאטלאט מגלים אותם והם נהיים מעניינים. אני מכורה ללבהות באנשים מסויימים. יש לי קטע כזה של לשים לב ולהתלהב דווקא מהאנשים שלא מדברים הרבה כשהם עם כולם ושיש להם מבטים מרחפים כאלה, ואז אני מקווה שיש עוד אנשים שהם כמוני גם, ושבזמנים שאני עם אנשים שאני לא מכירה בקושי ויושבת בצד ומרגישה חוסר מקובלות ניכר, הם רוצים להכיר אותי. (אני יודעת שזה נשמע מפגר). למרות שמתי שאני כן מדברת אני בטח נשמעת מפגרת ממש ואז הם חוזרים בהם, כמו שאני מתחרטת על כמה אנשים מאז שהם פתחו את הפה.
יש את ההוא שנראה כמו תומר מהספרים של ליאת רוטנר, אבל עכשיו הוא נראה לי ממש ילדותי. לא יודע להסביר בדיוק מה הנקודה, ככה הההתנהגות שלו נראית לי, ויש את הילד הטאפש שרציתי להכיר, עד שהגעתי למסקנה שהוא דביל בצורה יותר דבילית מאשר חמודה, אז אני כבר לא בטוחה בקשר אליו. זה יהיה מטומטם לפרט דוגמאות כי אולי הן סתם חד פעמיות, וממש ישמצב שאני שופטת סתם. אבל שניהם כבר לא מעניינים.
יש בכיתה כמה סוגים של ילדים, יש את הילדות הטובות שאיתן אני מסתדרת ומרגישה הכי בנח, כי הן.. ילדות טובות, ויש כמה בנים מהפנימיה שהם נחמדים אבל אני לא מכירה אותם ממש, וחבורה של כמה ילדים- שהם כולם חברים טובים אחד של השני וגם די חכמים, כאילו יש להם דיעות על כל דבר ורב הדיונים בשיעורים זה שלהם. והם החלק העיקרי של הכיתה איכשהו, אבל.. הם מן סגורים כאלה.
ויש את מ' ות' וא' שזה הכי נח וכייף איתן בעולם, ולהרגיש איתן בנח זה כולל לדבר על דברים אמיתיים או לריב בצחוק ולדעת שזה לא יפגע כי באמת זה לא, ולהשמיע קולות מוזרים כשאני משועממת בלי לחשוב שהן יחשבו שאני מוזרה, ולא להתבייש לקרוא לידן כי הן לא יסתכלו עלי במבטי "מה את קוראת ספרים?!?!?" וגם להקריא להן מהספר כשיש קטעים שמצחיקים אותי (לגמרי גרמתי לתמר להתמכר לאיש הקוביה, ולאסתי להתעניין קלות. אבל אצל תמר זה קיצוני, היא כבר שואלת את אלקובים שאלות וכאלה.) ולהראות להן דברים שכתבתי ולקרוא את הכתיבה של מרים והציורי אימואים של תמר, ולעשות אחת לשניה גבות ומחליק ולדבר על הבגדים של שישי בערב (אבל רק משישי בבוקר!) בלי שזה ישעמם אותי מידי, ו..להעריך אותם, כזה. הן מן נס שלא הייתי יכולה לקוות ליותר מזה בבצפר החדש, כשחשבתי על זה שהלוואי שיהיו לי שם חברים טובים כמו הטליות.
תכלס די כיפלי בביתספר. בשבועיים האחרונים לא היו בעיות: השתמשתי כבר ב1/7 מהמנות, אני צריכה למתן את ההברזות שלי, אבל חוץ מזה אני עומדת בקצב; לא הסתבכתי ממש עם אף חוק ולא יצאתי מהפנימיה חוץ מבשישי בצהריים כשקניתי עם תמר את הגלידה המושלמת שלירן הכירה לי, ודווקא לא היה כזה קשה. לא הייתה לי אף שיחת משמעת וגם לא עונש מאז שחזרנו ללמוד, שבוע וחצי!!!!! רגע בעצם היו לי שתיים. אבל הם היו שיחות על שטויות מלפני החופש ועל זה שפותחים דף חדש.
ו..רצתי 5 סיבובים בספורט$#@%!$%@#$! 6 דקות כמעט!! שזה בערך יותר ממה שרצתי כל החיים שלי ביחד, גם אם אני אמורה להספיק לפחות 7 סיבובים ולרוץ 12 דקות. אם מסתכלים על זה בצורה הנכונה אפשר לשים לב שאם לא הייתי פורשת באמצע, אז היה יוצא שהייתי עושה איזה 11 סיבובים. שזה טוב (B
בבלוג זה
בכל הבלוגים
