בוקר חדש

אני רוצה שהכתיבה שלי תהיה כמו נגינת פסנתר של אמן; צלולה וללא שגיאות, מושלמת מרב תרגול אך לא ניכרים בה כל המאמצים והעבודה הקשה, כאילו באה בטבעיות. אני רוצה לאמן בתשומת לב את כל אחת מאצבעות הסגנון והפוטנציאל שלי, עד שלא יורגש שום היסוס במעברים בין התו הקודם לבא אחריו, עד שאפילו הזרת תוכל ללחוץ על הקלידים שבתחומה בלי שהיא כמעט תצא מהמקום, וכמובן - ללא זיופים.
אני רוצה שעבור אחרים, הכתיבה שלי תהיה כמו לעמוד עמידת חסידה - על רגל אחת תוך שמירה על שיווי משקל - על גג של בניין גבוה. כזו שמצריכה ריכוז וקשב וידיעה מוקדמת של מי אתה ומה אתה מצפה שיצא מהעניין, שלא תקפוץ פתאום, או סתם תמעד בהסחת דעת או הפתעה. כזאת שכשקוראים אותה מרגישים ממש את האנדנלין פועם בפנים, ולעולם לא ניתן לנחש מה יקרה ברגע הבא. כתיבה שמסוגלת ממש לשנות את הקורא, כמו יצירות המופת הגדולות.

אני רוצה שהכתיבה שלי תהיה יחודית ומקורית, שאף קטע לא ידמה לקודמו או בכלל בעצם, למשהו שנכתב אי פעם. אני רוצה להיות מסוגלת לחשוב בעצמי על רעיונות גדולים, אך כמו הייקום העצום - לעולם לא לשכוח את כל החלקיקים הקטנים והמפתיעים: לחשוב אפילו על גרגרי חול, הורמונים ונמלים. אני רוצה להיות מסוגלת להמציא כל מיני מצבים מפתיעים כמו התפרצות הרי געש, צונאמי, או גשם של דגים, רק שהם יצוצו לי בראש מרב חשיבה ודמיון, ולא על סמך תופעות קיימות.
אני רוצה לתאר רגעים מרגשים שאני עצמי הגיתי; לא משהו קיים, אבל שיהיה בסדר גודל של הרגשת ההורים בשניות הראשונות שלאחר לידת הבכורה. אני רוצה לכתוב על דברים שמוכרים לכולם, אבל שאף אחד לפני כן לא חשב על ניסוח שלהם בצורה שכזאת: אני רוצה שהכתיבה שלי ממש תגרום לקוראים לפחד שאני מסוגלת לקרוא להם את המחשבות, מרב שאני אתאר במדוייק תחושה או מחשבה שעברה להם בראש, מרב שאני אקלע בול פגיעה אל תוך הנקודה ההיא שהם עצמם ניסו להבין, אבל מעולם לא הצליחו לפשט מספיק.

אני רוצה לזעזע את הקוראים שלי בתיאור של אדם גוסס, מתבוסס בדמו וטובע בין כל הרגשות שלו שצפים, נחנק מרב מחשבות שמקיפות את התודעה שלו ומנצלות את ההזדמנות האחרונה שלהם להתקיים. אני רוצה שירגישו יחד איתי את הכאב הבלתי נסבל הזה של בטן שמתמוססת מבפנים, של החור שנוצר בה ומתרחב עם כל רגע, כל שעה ודקה וחלקיק של שניה, מרב געגועים. אני רוצה לתאר באופן מושלם רגעים של שמחה ושל הקלה, עד שתהיו גם אתם לבלון קטן ואדום שמתנפח ומתמלא באוויר חמים ומושלם, נושם ובולע אותו כאחד בשקיקה, אחרי שטבל בדלי של מי קרח.

אני רוצה להיות הראשונה שתדמה לזכוכית דקיקה שעלולה להיסדק בתנודה הכי קטנה, את מה שעובר לכם בראש כשיש בסביבה ילד קטן ואהוב שישן, ולהעתיק במדוייק, כמו השתקפות של מראה, את ההרגשה של להתחבק עם מישהו אהוב מתחת לשמיכת פוך ביום חורף מקפיא כשבאפכם ריח של גשם, ובפה טעם של שוקו חם.

אני רוצה בכתיבה שלי להיות ממש זו שהמציאה את האוקיינוס ואת החיים תחתיו, את מתיקות החמצן שעובר בגרון ובריאות לאחר דקה חסרת נשימה. אני רוצה להיות זו שהמציאה את הסימטריה והיופי ואת ההגיון הבריא, את העצים והפרחים ואת התמימות שקיימת בבני האדם לפני שהם מתפקחים; את הצבעים כולם וגם את הגוונים הדקים שמקשרים-מפרידים ביניהם, את הטוב, העצב והאכזריות, וגם את הפחדנות. זו שהמציאה את היכולת שלנו לאהוב עד שכואב, את ההרים מושלגי הפסגות, ואת כל התרבויות העתיקות. אני רוצה להמציא בכתיבה שלי מחדש את המצלמה; שיכולה להקפיא רגעים, את פולי הקקאו ואת תחושת הביתיות. את השפתונים, את הסטלה, את הסיפוק מהעבודה הקשה, ואת החיבוקים.

אני רוצה להיות מסוגלת לכתוב משהו שיגרום לכולם להבחין בין עיקר לטפל, ולדאוג שתמיד יהיו שמחים, ואני רוצה להיות הראשונה שעלתה על זה וגם זאת שמסוגלת להסביר כך שכולם יבינו עד כדי הפנמה, שהחלקים השליליים טובים לפחות כמו החיוביים, בגלל שבלעדיהם לא היינו בכלל מבחינים בטוב, בלי שהיה לנו למה להשוות.

אני רוצה שהכתיבה שלי תהיה בהירה ונקיה, שקופה אבל מכניסה אתכם למסגרת, כמו עדשה של מצלמה דרכה אתם מסוגלים לצפות ברגעים אמיתיים או לפחות מציאותיים, אבל מהזווית בה אני רוצה שתראו: מנק' המבט שלי. אני רוצה שהכתיבה תיתן לכם פתח להבנה והזדהות איתי, וזו גם הסיבה לכך שאני לא רוצה שכולם יקראו אותי, רק כמה מסויימים.
אני רוצה להעביר לכם בבירור את השקיפות הזאת שתוקפת אותי כשאני נמצאת בחברת יותר מידי אנשים, איך פתאום כולם רואים רק אחד את השני ואני נעלמת.אני רוצה שתרגישו גם אתם שקופים כמו שאני כשאני יושבת במקום שלי, מאחורי המדרגות ומתחת לשביל. כמו דרקון קטן, נושמת אש ובלתי נראית, נושפת תמרות העשן האפור-לבן. לפחות להן יש צבע.. אני רואה אז את כל מי שעולה במדרגות או עובר בשביל, אבל הם לעולם לא רואים אותי.
אני רוצה שגם אתם תראו עד כמה אני בלתי נראית על יד אבא שלי; רק בגדים לא צנועים מספיק שתלויים על גוף שמשמש כקולב, וצבע על השיער ומעמד לכל העגילים ולק על אצבעות הרגליים והרשרוש של הצמיד, כל אלה נשמעים ונראים ואני נעלמת.
אני רוצה לספר לכם על איך זה להכיר עולם שלם שעד לא מזמן לא ידעתי בכלל על קיומו, ועל איך זה ללמוד בכל יום אלפי דברים חדשים, שמות ופרצופים וסגנונות ומנהגים. אני רוצה לספר לכם סיפור על ציפור קטנה של סוד שחבויה בתוך איש, ציפור שלא יודעת לעוף. אני רוצה לצעוק ביקורת על האיש שמתבייש בה ולכן הוא לא מספיק עוזר לה להתאמן ולתרגל, ציפור משפרפרת מנתרת, אבל לעולם לא מגביהה בריחוף.
אבל אני רק יושבת על מיטה מסודרת מידי וכותבת מעל שולחן מקושקש מידי טיוטות על דפי דקים מידי, מלאי חריטות מהעמודים הקודמים שהושלכו לאשפה, מסתבכת עם משפטים שמידי משתדלים, מידי נואשים להרשים. אני רוצה שתבינו במדוייק את ההרגשה הזאת שיש כשאני כל כך רוצה לכתוב אבל הניסוח חנוק מידי ואני לא מצליחה להביע יפה רעיון,

כי יש לי כבר איזה חודש מחסום כתיבה דפוק.

[אני מקווה שזה לא נכה מידי, הסתבכתי עם כמה מהניסוחים].

נ.ב. פעם מתישהו, עמית מצאה באינטרנט הפרעה נפשית אחת שבה אתה בטוח שכולם מאוהבים בך, ומפרש כל דבר קטן בתור ראיה לכך. ואז צחקנו על.. אמ טוב, מי שמכיר אותה יבין לבד, שיש לה את זה. קיצר, אז נראלי שנדבקתי.

לפחות זה גורם לי להרגיש אהודה אבל